אבני נזר חושן משפט קיב

נראה דמקום ספיקא כיון דעדיין לא יצא הבשר מידי נבילה עד שישחוט כולה, דבחולין לא מצינו דשחיטת סימן אחד יתיר חצי בהמה, וכיון שעדיין לא יצא מידי איסור נבילה, אפשר שאין הזריקה מתירתו, דההיתר צריך להיות כסדר, תחילה מתירתו שחיטה מידי נבילה שאפילו בחולין אסור ואח"כ מתירתו זריקה מאיסור מוקדשין, ועיין מנחות (ס"ח:) מבעיא לי' שתי הלחם מהו שיתירו שלא כסדרן, ומ"מ שתי הזריקות מכפרים יחד, דומיא דהקטיר קומצה פעמים כשירה ומכפרים שתי הקטרות יחד: ועוד יש לפרש ספיקו של התוס' אם יכול לזרוק דם שחיטת סימן ראשון קודם שחיטת סימן שני, ובתוס' זבחים (מ"ג:) דאף שיכול להקטיר הלבונה קודם הקומץ מ"מ קודם קמיצה נראה דאין להקטירה יעיי"ש, והרי הקומץ והלבונה שני חצאין מתירין הם ואינו יכול להקטיר האחד קודם שנעשה המתיר חצי השני, וה"נ יש לומר שאינו יכול לזרוק חצי האחד קודם שנעשה השני, והרי שחיטה בדם כמו קמיצה במנחה, אבל אם קיבל דם שחיטת סימן ראשון בכלי אחד וחזר וקיבל דם סימן אחרון בכלי אחר וזרק הראשון וחזר וזרק השני, אפשר פשיטא להתוס' דמהני: ואין לומר דבזה יהי' חצי דם אחרון כמו קומץ שחלקו בשני כלים כדבעינן למימר לקמן דליתא דוודאי דם היוצא אחר שחיטת שני סימנים אם יזרקנו תחילה יתיר הכל אלא שאחר שזרק דם שאחר שחיטת סימן ראשון שוב לא הוי זריקה שני' רק לסימן שני דאין זריקה אחר זריקה, ומ"מ שפיר הדם מהקדש לאחר שחיטת סימן שני בכלי שני קודם זריקת דם ראשון, דבדם זה יש בו כדי זריקה אם יזרקנו תחילה ודו"ק: והנה לפי זה קשה מימרא דרבא מה אשם אינו בא חצאין, הא אשם נמי משכחת לה חצאין בכהאי גוונא ששחט סימן אחד וקיבל דמו בכלי, ושוב שחט סימן שני בתוך שיעור שהי' וקיבל דמו בכלי אחר וזרק מכלי ראשון וחזר וזרק מכלי שני דהשתא בכל זריקה כאילו הביא חצי בהמה, דכל זריקה מתיר חצי בהמה, ואפי' לאותו צד דמיקלש, מ"מ כיון דאין כפרה אלא בדם וכפרת הדם הי' בשני פעמים, קבלה הולכה זריקה, והרי כפרת האשם חצאין, ואיך ניליף מיני' לכפרת הכסף שלא יבא חצאין: אך רבא לשיטתו לק"מ, דהוא ס"ל זבחים (ל) אין לשחיטה אלא לבסוף עיי"ש בתוס' ד"ה וסימן ראשון, ואם קיבל דם קודם שחיטת סימן שני אין הקבלה כלום, ולא משכחת אשם בא חצאין, ואין לומר לפי משמעות הגמ' חולין (ל"ו) דפליגי בהותז דם שחיטה בתחילה על הדלעת ונתקנח בין סימן לסימן למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכשיר ולמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף לא מכשיר, ומ"מ אי איתא לדם של תחילת שחיטה על הדלעת בשעת גמר שחיטה לכ"ע מכשיר ומבואר דלבסוף נעשה הכל שחיטה, וא"כ שפיר נתקבל דם של [תחילת שחיטה] סימן ראשון, ליתא דכיון דבשעת קבלה לא הי' עליו שם שחיטה האי קבלה לאו מידי, וכשדם שחיטה אח"כ בכוס ממילא בלא קבלת כהן וכאילו קוף נתנו בכוס, וכהאי גוונא ביומא (כ"ט:) כיון שסדרו שלא כמצוותו נעשה כמי שסדרו הקוף, ואפי' שפכו כהן משם לכלי אחר דומה לנשפך על הרצפה ואספו פסול דכתיב ולקח מדם הפר, דם מהפר יקבלנו, עי' זבחים (כ"ה.) והאי טעמא נמי סגי שלא יועיל מה שנעשה אח"כ דם שחיטה, דמ"מ קבלתו מהפר לא הי' דם שחיטה וכשנעשה דם שחיטה לא נתקבל מהפר ופשוט, וכל זה רבא לטעמי', אבל לדידן דקי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף גם אשם עצמו בא חצאין, לא מבעיא אי חצי מתיר משרא שרי דחשיב בכל זריקה מביא חצי בהמה, אך אף אי מקלש קליש י"ל דחשוב חצאין כיון דאין כפרה אלא בדם כנ"ל, העולה מזה דלפי דברי תוס' הנ"ל השמטת הרמב"ם נכונה מאד: אך קשה לי בדעת התוס' הנ"ל, מהא דמנחות (ז':) איתמר קומץ שחלקו בשני כלים ר"נ אמר אינו קדוש רבא אמר קדוש, ומסקנא דהדר בי' רבא ומודה דאינו קדוש לחצאין דילפינן מדם דקיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש, וא"כ איך קדוש לחצאין הדם שקיבל אחר שחיטת סימן אחד חצי מתיר לבד, ועל כרחינו לפרש דברי התוס' שמתחילה בשעת קבלה הי' דעתו לקבל הדם לאחר שחיטת סימן שני ג"כ באותו כלי עם הדם ראשון יחד, ושוב נמלך וזרקו תיכף קודם שחיטת סימן שני, וס"ל להתוס' דכי היכא דאיתא שם גבי מנחה שאינה קדושה לחצאין מ"מ אם דעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש, כמו כן בקבלת הדם. וא"כ התינח בדם שאחר שחיטת סימן ראשון, אבל דם שני שקיבל משחיטת סימן שני, ואחר שזרק דם שחיטת סימן ראשון, דשוב אין בכלי אחרון רק חצי מתיר איך יתקדש: אך יש לומר דכיון שכבר נזרק דם ראשון וא"צ עוד רק דם השני שפיר מתקדש דם שני לבד, וכדומה ראי' לזה הא דיומא (ס"א.) לר"א ור"ש נתן מקצת המתכות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל ממקום שפסק, הרי לא שדם האחרון פחות מכדי הזאה ומסתמא גם ר"א ור"ש ס"ל הא דקיבל פחות מכדי הזאה לא קידש, דמקרא דבדם ילפינן לה, ועל כרחין לומר דכיון שא"ל לקבל עוד רק אותן הזאות שפיר מתקדש ואתי שפיר: ידידו הדוש"ת הק' אברהם סימן פג. ב"ה יום ב' בשלח תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה נחמי' אלטר נ"י האבד"ק ראדזמין. מכתבו הגיעני דבר בתולה יתומה שבאה בקשר שידוכין עם בחור, וכעת נלקח לצבא ובאתה אם הכלה לפניו ותבעה לד"ת את אם החתן וטענה אשר אין באפשרה להחזיק את בתה עד בוא החתן כי אין לה במה לפרנס את בני' הקטנים, והבתולה כבר באתה בימים וגנאי לפני' להשכיר עצמה למשרתת, ופסק כת"ר שעפ"י ד"ת בטלו השידוכין מטעם מום כמו שפסק המחבר בחו"מ במוכר עבד ונמצא מוכתב למלכות בטלה המכירה ואף