אבני נזר חושן משפט קיא

באומרת משארסתני נאנסתי היא דאין לספק ברצון כיון שאומרת נאנסתי והוי כאומר הלויתי ולא נפרעתי והלה משיב איני יודע אם פרעתיך, אבל באומרת מ"ע את"ל שאיננה מ"ע אין ממנה טענה על האונס ואינה כאומרת לא נפרעתי, ובאמרו המלוה והלוה שספק בפרעון הא פטור, מ"מ י"ל כיון שכל מוכת עץ באונס, הרי טענה שאבדה בתולי' באונס, ואת"ל שזנתה בכלל טענתה שבאונס הי': ויש לדמותו להא דסנהדרין (ט:) פלוני רבעני לרצוני דפלגינן דיבורא, ומפרשים התוס' דאמרינן שרבע אחר עיי"ש, הרי דאף שאנו אומרים שלא רבע אותו דא"כ רשע הוא, מ"מ אנו מוציאין מכלל דבריו שהוא רבע, ה"נ אף את"ל שדרוסת איש היא ואיננה מ"ע מ"מ מוציאין מכלל דברי' שאונס הי' ודו"ק: ואף לדעת הרשב"א דלא פלגינן רק התיבות לא הכוונה ופלגינן דיבורא היינו שלוקחין תיבת לרצוני, אבל באומר אני זניתי עם אשתך אינו נאמן, א"כ באומרת מ"ע אני את"ל שאינה מ"ע לא נחשב לברי שבאונס זינתה, מ"מ גם לדעת הרשב"א יש לה מיגו שתאמר באונס ניטלו ממני הבתולים ע"י עץ, וע"כ אף אם ניקח תיבת ע"י עץ ישאר תיבת באונס נלקח ממני הבתולים ויחשב לברי שזינתה באונס כן הי' נראה לי הפירוש: אך בתוס' (ט') בד"ה אי [בתוך הדיבור] דמקשו לר"י באומרת מ"ע אני למה תפסיד הכתובה הא ספק ספיקא היא ספק מ"ע ואת"ל דרוסת איש שמא תחתיו באונס, ולפי דבריי אינו קושיא, דהא מפורש בגמ' בסוגיין דהאי מוכת עץ היינו מעיקרא, וא"כ את"ל שאינה מ"ע מ"מ הודית שקודם נאבדו הבתולים, ואת"ל דרוסת איש הנה היתה ד"א מקודם, וגם תירוצם דהא שמא באונס אין ספק דשמא קודם שנתארסה נאנסה, אכתי נימא ס"ס שמא מ"ע ואת"ל ד"א שמא תחתיו ושמא ברצון אינו ספק כלל דהוי איני יודע אם פרעתיך, אלא ודאי התוס' לית להו כל הנ"ל, וע"כ יפרשו תירוץ הש"ס שור שחוט ואף אם תאמר מוכת עץ לא תהי' נאמנת: וע"ד מה שהקשית גם לתוס' מה ס"ד דמקשה הוא דקדוק, ויספיק לזה תירוצך (וגוף הסברא שאמרת דבלא תבעו ג"כ מיגו גרועה, דכל מיגו הוא שמוכח שאינו שקרן, שאם הי' שקרן הי' יכול לטעון טענה מעולה מזו, אבל בלא תבעו אף אם אינו שקרן למה אמר לו של אביך הי', וע"כ שיש לו איזה כוונה, ואת"ל שמרבה דברים הי' ואם באמת של אביו הוא ויושב בה בגזילה לא הי' לו לגלות אף אם באמת לקחה לא הי' לו לגלות כיון שאין לו עדים על הלקיחה, וע"כ שחשב שוודאי יהי' נאמן, א"כ אף אם באמת לא לקחה תוכל לומר כן, [וקצת יש ליישב דמוכח שמסל"ת הוא ומספר מה שיודע, אך אם באמת לא לקחה ובודה שקר, א"כ אינו לפי תומו יותר הי' לו לשתוק וק"ל] מ"מ הוא סברא טובה מאד]: אך יותר חידוש בעיני כי בש"ך ריש דיני מיגו הוכיח מסוגיא דמשארסתני נאנסתי דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא, והי' לו ללמוד חידוש יותר דאפי' אם בטענה אחרת לא הי' נאמן רק שטענה טובה יותר לדבר אחר אמרינן מיגו בבריא ושמא, ואנכי בכפר בלא ספרים לעיין בהם: דברי או"ח הדו"ש הק' אברהם. סימן פב ב"ה יום א' תצא תרמ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לידידי החריף החסיד אוהב תורה מו"ה אלי' נ"י מקוטנא מה שהוקשה לך בדברי הרמב"ם שהביא הא דרבא דגזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא אשם קרי' רחמנא, והשמיט מאמר רבא בצידו החזירו חצאין לא יצא ידי חובתו מ"ט אשם קרי' רחמנא, והיא תמוה גדולה. וכבר תמה בזה היש"ש לב"ק, ונדחק ליישב באפשר וזה אשר נ"ל, דלדעת התוס' זבחים (ק"י.) הא דרבא דהחזירו חצאין נדחה מהלכתא, דהנה שם בגמ' בעי ר' יצחק נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים משרא שרי או מקלש קליש היינו דקומץ ולבונה שניהם מתירין את השירים וכל אחד חצי מתיר] אליבא דמאן אי אליבא דר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר משרא שרי כו' אלא אליבא דרבנן דהכא [דמחייבי הקומץ והלבונה שהקריב אחד מהן בחוץ] מאי משרי שרי או מקלש קליש תיקו, ובתוס' שם וצ"ע אי שחט סימן אחד וקיבל אחר את דמו וזרקו כיון דחשיב חצי מתיר אי אמרינן משרא שרי, ומיהו הא פשיטא אי לא גמר אח"כ שחיטתו לא שרי: והנה אף שהתוס' מספקא להו אליבא דר"א ה"נ איכא למבעי לדידן דקי"ל כרבנן בשחוטי חוץ, ועל כרחין אי משרי שרי או מקליש קליש, ויש להסתפק אם כן הדין בשחט סימן אחד וכו': והנה לפי סברת התוס' הנ"ל בזרק הדם מסימן אחד מתיר חציו, נראה שאם אח"כ קיבל דם סימן שני וזרקו ניתר חציו שני, ואם לא כן לא הי' חציו ראשון ניתר בזריקת דם סימן ראשון, דהא כהאי גוונא דמשרא או מקליש מצינו גבי נערה מאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי' דחד מינייהו מיגז או מקליש הובא שם בתוס' בד"ה קומץ יעיי"ש] ושם מפורש דאין הפרת אחד מועלת אלא אם כן ראוי להפרת השני, ואי אמרת דאח"כ אין זריקת דם שנתקבל בשחיטת סימן שני מתיר, א"כ איך מועיל זריקת דם סימן ראשון ודו"ק: ולפי זה למדנו דבעלים נתכפרו בשתי הזריקות יחד, דאל"כ איך יתיר בשר באכילה, הא בזבחים (כ"ו:) מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר לאכילה, וגם מצד הסברא כן הוא, דכיון דמתיר הבשר למה לא יכפר, ובמנחות (כ"ו.) הקטיר קומצה פעמים כשירה, ופשוט דהיינו להתיר לכפר, וכן ברש"י זבחים (ק"ט:) במשנה, וה"נ שתי הזריקות מכפרים יחד, ואף שהתוס' לא פשיטא להו דין זה