אבני נזר חושן משפט קה

ועוד דבשלמא אם הי' הדין ראשון שלא ע"י רוב, אבל בסתמא הי' דין ראשון ע"י רוב, וכיון דעל כרחין משום רוב קטלית לי' שוב דיינין לי' משום רוב חמורה, וע"י כולם נמי משכחת לה אם הי' רוב המתחייבים ביום ראשון, ואפי' את"ל שאין מחייבין אותו חמורה משום רוב לפי תירוץ ר"ת אין פוטרין אותו ג"כ, כהא דתנן שלשים וששה מחייבין שלשים וחמשה מזכין אף שאין הטיית הדין בדיני נפשות לחיוב עפ"י אחד, מ"מ דנין אלו כנגד אלו עד שיהי' רוב עפ"י שנים לחיוב או רוב לפטור, וה"נ מלינין הדין שמא למחר יהי' רוב לפטור אם אמרו כולם חייב דבשעת גמר דין המלמד זכות יכול ללמד חובה: ובעיקר הדין אני מסתפק במי שנגמר דינו למיתה קלה ושוב בו ביום נדון בחמורה, אם בעי הלנת דין כלל, דאפשר הלנת דין אינו רק אם אפשר לפוטרו ממיתה לגמרי, ומה שהביאני לידי ספק זה דקשה לי איך ממתינין שלא להמיתו עד למחר, דא"כ אתה מענה את דינו שכבר נגמר דינו למיתה, והא גם בחיוב חמורה אם אי אתה יכול להמיתו בחמורה אתה ממיתו בכל מיתות, וא"כ האיך אתה עובר על עינוי הדין עכשיו בשביל ספק מצוה לכתחילה למחר, והרי בפרק הישן דמצוה קלה הבא עתה אין מדחין אותה בשביל מצוה חמורה שלמחר: הן אמת שכתב החכ"צ בתשובה דבשביל לקיים המצוה זו עצמה מן המובחר לא חיישינן לחימוץ מצוה ואין מעבירין על המצוות, אבל הכא מצוה זו מיתה קלה שנידון בה עכשיו לא תתקיים יותר למחר רק מצוה של חמורה, ואיך תבטל מצוה זו של עכשיו בשביל מצוה אחרת שלמחר, בפרט שהוא ספק, ע"כ עלה בדעתי דבכהאי גוונא לא בעי הלנת דין כלל: אך יש לדחות קצת דאף מצוה של מיתה חמורה שלמחר חשוב שמקיימין עכשיו כיון דאי אפשר בלא משא ומתן ביום שלפניו גם המשא ומתן מצוה, וכהא דכתבו התוס' ישנים כתובות (ל"א) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור בשעת הגבהה, הכא נמי כיון שאי אפשר בלא משא ומתן מתחיל המצוה בשעת מו"מ: מ"מ עדיין סוף סוף איסור הלנת דין ודאי, ואף את"ל שיתחייב חמורה עכשיו הוא חייב קלה כיון דאכתי לא נגמר דינו לחמורה אכתי גברא לאו בר חיוב חמורה, ואיכא איסור הלנת דין במה שאין ממיתין אותו היום בקלה ואיך דוחין ודאי משום ספק, לזאת אני מסתפק דאפשר בכהאי גוונא לא בעי הלנת דין כלל, ותירוץ הבן יקיר ה' ירחמהו קצת מושכל יתחזק ויתאמץ בתורה ואילנא רבא יתעביד: ואשר שדר לן כבוד גאונו אשר העלה בזרוע עיונו לבאר דברי התוס' פסחים (ס"ה.) בסוף העמוד בהא דר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות, ומקשה הש"ס והלוא דם התמצית מעורב בו ומשני ר' יהודה לטעמי' דאמר דם אין מבטל דם, וכתבו התוס' דלא מקשה מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין אין מבטלין זה את זה אפילו לרבנן, ותמוה דפסול לאו עולין הוא, וכן תמה מהרש"א והניח בצ"ע, ותירץ כ"ג עפ"י שיטת רש"י זבחים (ע"ו) דהזורק ממותר לוג שמן עובר בכל שממנו לאישים הוא בבל תקטירו וכתבו בהא דהניתנין במתן אחת שנתערבו במתן ארבע ר"א אומר ינתנו במתן ארבע ולא עבר על הניתנין במתן אחת משום כל שממנו לאישים משום דהשירים נשפכין ליסוד והוא ג"כ למזבח, ועפי"ז העלה כ"ג דשירי דם שבצואר בהמה הואיל ואין נשפכין ליסוד לכולי עלמא אם זרק ממנו לאחר זריקה למזבח עובר בבל תקטירו, וא"כ שירי דם אלו אין מבטלין דם הראוי לזריקה כמו שירים שאין מבטלין את הקומץ דיליף הש"ס דנאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים מה הקטרה הנאמרה בקומץ אינו מבטל קומץ את הקומץ ה"נ הקטרה האמורה בשירים אינו מבטל את הקומץ, וה"נ בזה נאמר הקטרה בעולין המבטלין את העולין ונאמרה הקטרה בשירי דם אלו אין מבטלין את העולין, וע"כ דם הראוי להתקבל היינו שבצואר בהמה שזרקו ממנו ושירים נשפכו שאין דרך להתקבל כל הדם והוא בבל תקטירו ואינו מבטל דם עכ"ד כ"ג הנחמדים: והנה במ"ש שאין דרך לקבל כל הדם מהרש"א תחילה רצה לומר כן, ושוב חזר בו דלהדיא בזבחים שצריך לקבל כל דם הפר הראוי לזריקה ועיי"ש במהרש"א וחידוש אצלי שכ"ג הלא ראה דיבור מהרש"א שהביא הקושיא בשמו: אך במה שחידש לומר דלשיטת רש"י יש איסור לזרוק שירים שבצואר בהמה, לא כן אנכי עמדי, דאיסור הקטרת שירים היינו השירים השייכים אל מה שעלה לאישים, והרי בלחם הפנים ושתי הלחם שעובר עליהם משום בל תקטירו משום שהלבונה והכבשים מתירין את הלחם, אף שלא עלה מגופן כלום למזבח, רק משום שמתירין אותם, וא"כ שוב א"צ להוסיף איסור במה שבגופו, ואינו מתיר ועיין במנחות (נ"ז) ברש"י ודו"ק וע"כ בניתנין במתן אחת שהנותן אחת מתיר השירים ליסוד הוה קשיא להתוס', וניחא להו כיון דהנשפך ליסוד ג"כ למזבח לית בהו משום בל תקטירו, אבל שירים שבצואר בהמה לא ס"ד לאסור כלל, ובאמת שאין לי ראי' ברורה בזה כעת, ואולי יש לכ"ג איזה ראי' ברורה בזה לכאן או לכאן יוציאה אלינו ונדעה אותה: ואשר אחזה ליישב בזה, דהנה נבאר, לר"ג דאמר דם פסול שעלה ע"ג מזבח לא ירד, דם שלא נתקבל בכלי ועלה מאי, ונראה דלא ירדו, וראי' לזה מקמצים שלא קדשו בכלי ירדו דפירש"י הטעם ריש פרק המזבח מקדש משום שלא הובררו לחלק גבוה דאע"ג דקידשו המנחה כולה בכלי אין זה חלק גבוה ברור שאין המנחה קריבה כולה ובקמיצה בלי מתן כלי אין זה מבורר למזבח, ובש"ס רוצה לדמות לזה אימורי קדשים קלים לפני זריקת דמים, והיינו משום דאין מועיל בהם לפני זריקה ס"ד דלא חשיב חלק גבוה עד לאחר זריקה, אבל קדשי קדשים אף שאין ראויין למזבח עד לאחר זריקה מ"מ חשיב מבורר למזבח, ודווקא קמצים שהיא סולת המנחה שאינה כולה לגבוה, ובקמצים אינו מבורר, וא"כ דם הנשפך שהדם נבדל מן הבשר בעצמותו לא ירדו לר"ג, ממילא אף לדידן דקי"ל כר"י דירדו, מ"מ אם זרקו על המזבח לא יקנחנו כמ"ש התוס' (פ"ז:) סד"ה ר"ש, וכן משמע לי מהא דזרקו פסולין את דמו לא ירדו