אבני נזר חושן משפט קד

סימן עד. ב"ה יום ד' י"ב ניסן תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגדול מעוז ומגדול בקי בחדרי תורה מו"ה יואב יהושע נ"י. אשר הוקשה לכת"ר בהא דמשני רבא בפסחים פ"ד: דאי אפשר בגומרתא משום הפסד קדשים, והלוא סופו לאיבוד ומאי שנא מתרומה דבסופו לאיבוד מותר לשורפה אף דאסור התוס' כתבו כן באפשר] מדאורייתא לשורפה מ"מ בסופו לאיבוד שרי: תשובה. ברורן של דברים דבתרומה חמור לטמאותה מלשורפה, שהרי בתוס' נסתפקו דאפשר לשורפה מה"ת מותר, ודווקא לטמאותה אסור מה"ת, והיינו דאיסור לטמא תרומה אפילו אינו מפסידה על ידי הטומאה כמבואר בתוס' חולין (ע"ב.) דאי טומאה בלועה הי' מטמא הי' אסור לאכול תרומה בעוד הטומאה במעיו משום דאסור לטמאה, הנה דאף שאין התרומה נפסדת כלל והיא מתעכלת במעיו בטומאה בהיתר ועיין פרק יוד דתרומות משנה ב', מ"מ הטומאה אסורה, ועל כן ס"ל לר' יוסי דאף דסופה לאיבוד אסור אבל להפסיד אין איסור בסופו להפסד, אבל בקדשים נהפוך הוא טומאה קל משריפה, תדע דהא בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים דמותר לעשות מפסול טמא ומשום דהולך לאיבוד, ואילו פסולו בדם ובבעלים טעון עיבור צורה מדאורייתא ואינו יכול לשורפה קודם אף שהולך לאיבוד, והיינו משום דבשריפה איכא לאו דלא תעשון כן לה' אלקיכם, ואפי' בעצי הקדש יש בשריפתן לאו דלא תעשון כל שכן בקדושת הגוף, ולאו דלא תעשון אף במה שהולך לאיבוד כמפורש במס' ע"ז (י"ג) בקדשים בזמן הזה ולשויא גיסטרא אמר קרא לא תעשון, ולהטיל מום מפורש שם שאינו רק מדרבנן משום דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי', ובעל מום כמו טומאה כדאיתא ריש פרק י"ב דמנחות (ק"א.) ועל כן אסור לשרוף קדשים אף במקום שהולך לאיבוד אף דלטמא שרי: ובזה ישבתי קושיית התוס' פסחים (ט"ו.) ד"ה וולד לפירוש הקונטרס דפירש כלי שנטמא במשקין, הא בכהאי גוונא אינו נשרף אלא בעיבור צורה, וא"כ מה ראי' משם הלא נותר אפי' טהור גמור מותר לשרוף עם הטומאה, ולפמ"ש ניחא דבאמת קדשים שנטמאו אפי' בטומאה קלה שבקלות מהראוי הי' מה"ת לשורפו לאלתר משום שסופו להיות נותר, אך דיש בו לאו דלא תעשון, אך כששורפו עם הטמא ובטומאה לית בי' לאו דלא תעשון, ובשעה שנשרף כבר נטמא ולית בי' לאו דלא תעשון ומותר לשורפו לאלתר, ובעלמא אסור מדרבנן לטמא כדי לשורפו לאלתר דלמה זה, בשלמא לשורפו יחד עם טמא דאורייתא משום דאיכא הפסד עצים עכ"פ שלא יצטרכו שתי הסקות: ואשר הוקשה לו בחולין (י"א) דמדחה הראי' דאזלינן בתר רובא מפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ודחי בגומרתא, והקשה לכת"ר הא מבואר בתוס' פסחים (פ"ה) דבגומרתא אסור מה"ת משום הפסד קדשים: לא קשיא דלפי סברא דהשתא דלא אזלינן בתר רובא ואסור לאכול עד יפתח הגלגולת ע"י גומרתא ואם לא יותר לו הגומרתא לא הי' הפסח ראוי לאכילה בשעת הקרבה ופסול, א"כ פסח פסול הוא שורף, ודומה להא דכתבו התוס' עירובין (ל"א:) ובחי' הר"ן ב"מ (נ"ז:) בהא דבונין בחול ואח"כ מקדישין ומתחלל הקדש על הבנין אף דאינו מתחלל ע"ג קרקע, משום שאם לא יהי' ראוי לחלל יהי' מוכרח לסתור הבית ויהי' עומד לתלוש, וה"נ בנ"ד, וכ"ש הוא, כיון שכל הכשר הפסח על ידי הגומרתא איך נחשבנו כשורף קודש כשר כיון דכל מה שהוא קודש כשר הוא מכח השריפה: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן עה. ב"ה יום א' ב"ב במחובר רנ"ת פק"ק סאכטשאב שאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון המפורסם החריף העצום מו"ה יעקב נ"י ויזרח האבד"ק הרומליב. מכתבו דמר הגיע לידי בצירוף מכתב בנו הבן יקיר ציץ ופרח לתורה כמר נחום נ' יהי ה' בעזרו, והנני להשיבכם כחפצו דמר: דבר קושיית האחרונים שכתב הבן יקיר נ"י בהא דנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ומקשה בגמ' פשיטא אתגורי מיתגר ומשני אמר רבא כגון שנגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה סד"א גברא קטילא הוא קמ"ל, והקשו האחרונים מהא דנסקלין שנתערבו בנשרפין ידונו במיתה קלה והקשו בתוס' ניזיל בתר רובא ואם רובם נסקלין ידונו כולם בחמורה, ותירץ ר"ת ריש פרק כל הזבחים ובחולין (י"א) כיון דבלאו הרוב נהרג לא אזלינן בתר רוב לידון בחמורה, והנה קי"ל סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, מ"ט גמירי דבעינן הלנת דין דילמא חזי לי' זכותא, וכיון שראו כולם לחובה לא חזי לי' זכותא, וא"כ ממנ"פ אם ראו כולם לחובה במיתה שני' הא פטור ממנה, ואי רק רוב לחובה הא לא ניזיל בתר רוב כיון דאף לפי המיעוט מחוייב במיתה קלה עכ"פ, ותירוץ הבן יקיר קצת דוחק וקצת מושכל: תשובה. עיקר הקושיא אינו כלום אצלי, חדא דמה ענין רוב סנהדרין לשאר רוב, הא רוב דיינים מהני אפי' להוציא ממון, וכתבו התוס' הטעם דלא שייך חזקת ממון דב"ד מפקי מיני', והיינו דעל ידי הרוב נעשה הפסק דין כך, ושוב הוי דבר ברור שהדין כך ומוציאין, והרוב רק שהי' הדין כך וממילא מוציאין ממון ע"י דין ברור, וה"נ בזה לא חשיב שום ספק שחייב מיתה חמורה: