אבני נזר חושן משפט קא

לדידהו לא אפשר וילפינן מאבוב דמשה, לפי זה י"ל במצוות תפילין שהיא מצוה כוללת לעניים ועשירים בזמן אחד ולעניים הא לא אפשר בשל שור, ואי אפשר להכשיר תפילין לעניים ולא לעשירים, ומיגו דחשובים תפילין לעניים דהוי לדידהו לא אפשר, וילפינן מסוכה שאין הולכין בו אחר המעמיד משום דלא אפשר הויין נמי תפילין לעשירים, וא"כ בבתים אלו שסיד ביניהם יש ספק ספיקא שמא קי"ל דאין הולכין אחר המעמיד, ואת"ל הולכין אחר המעמיד שמא הלכה אין דבק מועיל, וכיון דלא אפשר נילף מסוכה שאין הולכין אחר המעמיד, מ"מ אין עושין ס"ס לכתחילה, ועוד למכור בתים שכשרים רק מספק ספיקא והקונה אינו יודע מאומה, וכל אדם רוצה לקיים מצוות תפילין בוודאי, לא הכשרים מספק ספיקא לבד, וידוע מה שהשיב הר"ן לריב"ש במגילה הכתובה בלשון לעז, חוששני בזה לאיסור אונאה: אך כפי הנראה ממכתב כבודו שאין הפסק סיד בין העורות הקרובים שבבית החיצון שהוא מעור אחד, אך שעורות אינם די להיותו חזק, ע"כ משימים עוד עורות ובין העורות יש סיד, ואם בעורות ראשונים נתחזק הבית להיותו קיים איזה זמן, א"כ מתכשר הבית בלא חציצה ולא איכפת לן שוב בסיד שבין העורות: אשר השגתי על ראיית חת"ס דמה שעומד ליעשות כך מאלי' לכולי עלמא חשיב כעשוי מעומד לטרוף, והשגתי דהתם הטעם משום דסופו לטרוף ולמות ואין כמוה חי', והשיב כבודו דמסוכנת נמי סופה למות וכשירה עכ"ד: דברים אלו הם לפי דברי הפרמ"ג יור"ד סוף סי' ס' במשבצות זהב דאכלה סם המות וכן מסוכנת ודאי תמות ומ"מ כשירה, ועולה בזכרוני שכן דעת התב"ש (ואין ספר תב"ש תח"י כעת] דבסנהדרין (ע"א) דאמר בטעם טריפה דמחתכי סמנים הא סופו למות לחוד לאו טריפה, אך נתגלה בזמנינו רמ"ה על סנהדרין [ובזמנם מעט מעט הי' במדינתינו] שפירש מחתכי סמנים ואי אפשר שתחי' גוסס לא מחתכי סמנים ואפשר שתחי', וביותר נדפס בזמנינו פירוש ראב"ד לת"כ בפסוק אך את זה לא תאכלו ממפריסי הפרסה (ואין הת"כ כעת תח"י] פירש המשנה דמעושנת ומצוננת ואכלה סם המות דמותרת משום דאי בדרי לה סמא חיי, והרי המעושנת כו' היינו מסוכנת, מ"מ אי לאו דאי בדרי לה סמא חיי היתה אסורה, ולעולם כל שוודאי תמות אסורה משום טריפה, וכן משמע בר"ן גבי צומת הגידין: אך גם לדעת פרמ"ג הנ"ל סופו לנקוב י"ל דחשיב נמי מה שיש בו הריעותא עכשיו מחתכי סמני חיותא דמכח זה סופו לנקוב ולמות, ולא דמי למסוכנת וסופה לנקוב ע"י מחט דדעת אחרונים באמת להכשיר דלא כפר"ת ואין להאריך: (עי' השמטה בסוף הספר) הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן עב ב"ה להרה"ג המפורסם הצ' שליט"א הגאבד"ק אסטראווצע. דבר מה שהקשיתי בהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' ביצה (י"ח.) ופירש"י דנראה כטובלת לצורך עצמה ולא לטבול הבגדים וטבילת עצמה הא מותר משום דנראה כמיקר, והקשיתי לפי מה שהקשו בתוס' שבת (קי"א:) דיהי' אסור מגזירה דאתי לידי סחיטה, ותירצו דמצוה שאני, דבמקום מצוה לא גזרינן, עיי"ש, וא"כ מוכח דלהטביל הבגדים מתכוונת, דאי לטבילת עצמה לבד היתה אסורה לטבול בבגדי' מגזירה דסחיטה: ותירץ כבודו לפי דברי כ"מ סוף פ"ו מהלכות אבות הטומאה דאין הטובל נטהר בעודו במים רק לאחר שיצא, א"כ בטובל בבגדיו קשה אם יוציא גופו תחילה יטמא מחמת שנוגע בבגד שעודו תוך המים, ואם יוציא הבגד תחילה יטמא הבגד מחמת נגיעת גופו ובבת אחת ממש א"א לצמצם, ועוד אם יוציא גופו תחילה יטמא המים שעליו ויחזרו ויטמאו את הבגדים דמדרבנן משקין מטמאין כלי, ע"כ צריך לפרש שמוציא הבגדים תחילה וחוזר ומטבילם לבדם, דמה שחוזרין ומטמאין מחמת האדם זה נעשה ביו"ט וכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותה ביו"ט, וע"כ מיושב קושייתי דאף שניכר בשעה שטובלת עם בגדי' דלטבילת מצוה היא מותר דאינה מתקנתם כלום שחוזרים ונטמאו מן האדם עכ"ד: ואף שדברי פלפול המה אינם עולים האחד דטבילת האדם גופי' ליתסר מאחר שניכר שלצורך טבילת מצוה הוא, ואף שיוכל לומר דלא גזרו על טבילת האדם מפני שנראה כמיקר, ושוב אף במקום שאירע שאינו כמיקר מותר, אין זה מחוור, שהרי גזרו על הזאה משום שנראה כמתקן כמו שפירש"י ריש פ"ו דפסחים, הנה דגזרו על טהרת האדם, וגם טבילה בשעה שאינו נראה כמיקר בכלל וגם טבילה גופה אסורה, טבילת גירות וכתבו התוס' יבמות (מ"ו) משום שאינו נראה כמיקר דשני ת"ח עומדים על גביו, ועיין תוס' פסחים (ז':) פירוש ר"י, וא"כ בטובלת בבגדי' דע"כ לטבילת מצוה מתכוונת טבילת גופה יאסר, ומ"ש רש"י דלטבילת עצמה נכנסה שם טבילה לכל דבר הבא במים ולא מצוה לבד: ועוד מ"ש להתיר לטבול שנית משום דהוי כלי שנטמא ביו"ט לעשות אותו כלי שנטמא ביו"ט לענין מתקן לא הוצרכנו לתלאות אלה, דבשטמ"ק מפרש אליבא דרבא משום מתקן הא דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין ביו"ט, משום דלא הי' אפשר לטבול מעיו"ט וא"כ הוא הדין והוא הטעם אף בנטמא קודם יו"ט והגיע זמן טבילתו ביו"ט, והא דפסיק ותני כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין ביו"ט, היינו בנטמא בעיו"ט ממש דאי אפשר שיהי' טומאת שבעה, דא"כ לא הגיע זמן טבילה ביו"ט, וע"כ שהי' טומאת ערב והי' יכול להטבילו מעיו"ט, וכ"כ בשאג"א, וא"כ נדה דמסתמא בהגיע זמן טבילתה היא טובלת ולא הגיע זמן טבילתה עד יו"ט ליכא טעמא דמתקן רק שמא יעבירנו ואטו סחיטה, וכשטובל' בבגדי' ליכא טעמ' דיעבירנו, דכ"ש שתביא הבגדי' כשהוא לבושה בהם ולא גזירה אטו סחיטה, דכיון שלא התרנו לה להטביל הבגדים רק אגב גופה וסחיטה אינה בגופה כלל רק בבגדים ולק"מ: אך קושייתי הי' מפירש"י שפירש דליכא טעמא דמתקן משום שאינו ניכר דלטבילת מצוה, והדין עמו שלא פירש כמו שפרשתי ונדחק לפרש דאף שטובלת בבגדי' לא יהי' ניכר שלהטביל הבגדים מתכוונת] דטעם נטמא ביו"ט משום דקי"ל כר"י במכשירין שאי אפשר מעיו"ט, וכ"כ בשטמ"ק ובשאג"א, והתינח בכלים שמשתמשין בהם