אבני מילואים על השולחן ערוך - ב שלה

לכ"א חוץ מפ' שלא תנשאי לו עד ל' יום אין זה כריתות לפי שבשעה שחל הגט להיות כורת אינו כורת לגמרי אצל הכל ואין זה כריתות עכ"ל וה"נ הי' לנו לומר נהי דעד ל' יום הוי שיור ולא הוי גט מ"מ יחול אחר ל' יום דאז כורת לגמרי ולא יהא אלא כאומר זה גיטך לאחר ל' יום דמהני וכיון דלא אמרי' הכי מוכח דגרע טפי היכא דרצונו שיהי' כורת ולא יהי' כורת לגמרי מאם לא הי' כורת אז כלל וה"נ דכותי' אם הי' אומר אם תמות חברתך יהי' גט ואם לאו לא יהי' גט כלל שפיר הוי כריתות כיון דאין כאן כריתות אלא על אותו צד שתמות חברתה ויהי' אז כריתות גמור משא"כ עכשיו שאמר שאם לא תמות חברתה ותמות היא ג"כ יהי' גט וזה לאו כריתות גמור ואנן בעינין שכל שכורת הגט יהי' כורת לגמרי ואם לאו בטל כל הגט ולכך בטל לגמרי וזה נראה ברור בכונת התוס' וה"נ בנדון של המ"ל אם הי' אומר אם לא תתן ר' זוז לא יהי' גט כלל שפיר הי' הגט קיים כשתתן דאותו צד שהגט כורת הי' כורת לגמרי אבל השתא שאמר גם אם לא תתן ר' זוז יהי' גט בתנאי שלא תשתה יין כל ימי חיי' וזה לאו כריתות הוא לכך בטל לגמרי כן נלענ"ד כעת

) קמ"ט סעי' ג' (א) מי ששלח גט לאשתו. כתב הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' ט' על מי שעשה שליח לגרש ולא רצה ליתן לה הגט אלא א"כ תתן לו כך מעות אמר לו אחד מן הזקנים אתה עושה כן כדי שלא תנשא בלא דעתך תן לנו הגט וכשתרצה לינשא נודיעך וכן עשה לאחר זמן בא הבעל ועדיין הגט הי' ביד הזקן ובטל הגט ונתייחד עמה כו' והשיב וז"ל ומה שנתייחדו להאיש והאשה מתוך לשון השאלה משמע שבנקיון כפי הי' שהיו סבורי' שהגט לא הי' גט ובטלו שלא יוציאו דבה עליה א"כ מוכח שלא בא עלי' לשם קידושין ואפי' לב"ה דאמרי הן הן עדי יחוד כו' עכ"ל. ובמשנה למלך פ"י מגירושין הביא הך דהרא"ש וכתב עלה ז"ל ויש לגמגם קצת שנראה שהרב הפריז על המדה בענין יחוד זה דע"כ שנתייחד בפני עדי' דאי לא לא חיישין לקידושין דהמקדש שלא בפני עדים לאו כלום הוא א"כ בשעת היחוד הוא דאמרי ב"ה הן הן עדי יחוד הן הן עדי קדושין וחיישינן דלשום קדושין בעל ומה לנו בביטולו שלאחר מיכן דמורה שהי' סבור שלא הי' גט דכי היכא דאם אומר אח"כ דלא בעיל או שלא הי' לשם קידושין לא מהימנינן לי' הוכחתו נמי לא מהני והדבר צריך תלמוד עכ"ל ולענ"ד נראה דכבר תלמוד ערוך הוא בש"ס ס"פ מי שאחזו דף ע"ג בראוהו שנתייחד עמה ע"ש דגרסי' ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכי קאמר ראוה שנבעלה חוששין משום קדושין נתן לה כספים חוששין משום זנות דאמרי' באתננה נתן לה ואין חוששין משום קידושין ר"י ב"ר יהודא אומר אף בזו חוששין משום קידושין ופירש"י נתן לה כספו' אחר הבעילה חוששין משום זנות ותולין ביאה זו בזנות ואין חוששין משום קידושין דאי משום קידושין בעיל לא הוי יהיב לה אתנן ור"י סבר אף בזו חוששין משום קידושין דאף שנתן לה כספי' חוששין לשום קידושין והני כספי' לאו דאתנן נינהו אלא מתנה בעלמא ע"כ מבואר דאע"ג דבדיבורם לא מהימני כלל לומר שלא לשם קדושין נתכוונו אפ"ה כל שיש הוכח' ניכרת מתוך מעשיהם מהני דהא לת"ק כספי' שנתן לאחר היחוד הוי ראי' שלא הי' לשם קידושין ואפי' ר"י בר"י דפליג אינו אלא משום דס"ל דלאו הוכחה הוא דאיכא למימר למתנה בעלמא יהיב לה וכמו שפירש"י אבל היכא דאיכא הוכחה גמורה הניכרת לב"ד דאינו לשם קידושין אע"ג דההוכחה באה לאחר היחוד מ"מ הוי ראי' ואגלאי מלתא שלא הי' לשם קידושין וזו ראי' ברורה לדברי הרא"ש ז"ל

סי' קנ"ז סעי' ד' (א) נפלה לפני יבם מומר. במרדכי פ' החולץ הביא בשם מר רב יהודאי גאון ושאר גאוני' שכתבו דיבם מומר אינו זוקק אשת אחיו ופטרו' בלא חליצה וכן אם הי' על מומר ומת בהמרתו אין אשתו צריכה חליצה ע"ש שכתב במרדכי טעמא דגאוני' ז"ל משום דמומר להכעיס מותר להלוות ברבית משום דלאו אחיך הוא וגבי נשך כתיב אחוה ע"ש וקשה לי דהתם מיירי באחוה דמצות שהרי אפי' אינו אחיו ממש אסור להלוותו ברבית אלא משום דכל ישראל אחי' במצות נינהו ולהכי במומר דלאו אחיו במצות מותר להלוותו ברבית אבל ביבום מיירי באחים ממש א"כ אפי' אינו אחיו במצות מ"מ אחיו הוא. ועיין ב"י שכתב ז"ל ויש לתמו' על מי שעלה על דעתו היתר זה ועל מר יהודאי גאון שנכתב בשמו משום דגמירי דמאור עינים הוי ולפעמים כותבי' תלמידיו בשמו מה שלא עלה על דעתו אך על תלמידיו הכותבין כן יש לתמוה ועל בעל העיטור שהעתיק דבריהם למה לא רדפם כו' דדבר פשוט הוא שאין לדברים אלו שורש וענף ולא שום צד סמך כלל עכ"ל וע"ש. וכדי שלא להשוות הבעל העיטור ותלמידי הגאון ח"ו כטועים בדבר משנה נראה לענ"ד בטעמא דהגאוני' משום דכבר כתבו הגאוני' דמומר אינו יורש דבר תורה ובתשובת הרא"ש כלל י"ז כתב בשם רבינו משולם בשם רבינו קלונימוס דכי המיר לא מקרי זרעי' ולא ירית לי' לאבוהי כדכתיב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך כו' עד מי שזרעו מיוחבס אחריו יצא מומר שאין זרעו מיוחס אחריו ע"ש וכן במרדכי פ"ק דקידושין פסק מר רב צדק גאון דמומר אינו יורש את אביו והא דפריך ודלמא ישראל מומר שאני הכי פירושא דלמא ישראל מומר מוריש לבניו ע"ש ומשמע מדאורייתא קאמר מדקשי' לי' הא דישראל מומר שאני וכן הכריח מהרד"ך בתשו' בית כ"ח ע"ש. וכיון דאינו יורש את אביו ד"ת ממילא אינו זוקק אשת אחיו ליבום דיבום בנחלה תלי' רחמנא כדאמרי' פ"ק דיבמות דף י"ז יחדו מיוחדי' בנחלה פרט לאחי' מן האם ופירש"י שיורשין נחלה אחת ויורשין זה את זה וכיון דמומר אינו יורש את אביו לא הוו מיוחדי' בנחלה וה"ל כאחין מן האם שאינו זוקק ליבום

סי' קס"ט סעי' נ"ו (א) ואחר שחלצה כותבין לה ב"ד ומדין זמן בשטר חליצה. עיין בתשו' הריב"ש סי' שפ"ה שכתב להרב ר' חסדאי ז"ל והוא שכתב כבודך שמדברי נראה שבאתי לדמות היתר זה של זאת האשה בגט חליצה אלמא לא נתקן זמן בגט חליצה כו' ואמרת שהדין עמי בדין זה דודאי טעם גט אשה לא שייך בגט חליצה דיבם אין לו פירות וזנות דבת אחותו שתנשא לאחיו ותפול לפניו ליבום ותזנה בזמן מועט שבין מיתה ליבום או לחליצה אפי' לר' יוחנן ודאי לא שכיח ולא חיישי' להכי וכ"ש לדעת רש"י שאין ביבמה לשוק אפי' איסור לאו כו' ואני לא היתה זאת כוונתי דמה שלא נתקן זמן בגט חליצה לא מן השם הוא זה כי' שהרי יבם יש לו פירות כו' ואפשר דביבמה משום זנות ליכא ולא מן הטעמים שכתבו דהא לר' יוחנן דחייש לבת אחותו הרי כשאנו דנין על היבמה יש לנו לחוש בה משום בת אחותו כו' ואי משום זמן מועט שבין מיתה לחליצה הלא בגמ' חששו לנכתב ביום ונחתם בלילה משום זנות זמן מועט בתכלית כו' אבל טעם אחר אפשר לומר ביבמה משום דאין בה מלקות משום זנות גרידא כי אם בשקידש ובעל כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואע"פ שחלקו בשאר חייבי לאוין ביבמה מודו לי' משום דכתיב בה הוי' דומיא דהני לאוי דכתיב בהו קיחה כמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' עשרה יוחסין וזנות כי האי ע"י קידושין אפשר דלא שכיח אלא כל היכא דאיכא למיחש חיישי' משום בת אחותו לר' יוחנן אע"ג דלא שכיח ומיהו אף אם נאמר דליכא משום זנות משום פירות שפיר שייך למיתקן בי' זמן אפי' לר' יוחנן דהא ר' יוחנן לא פליג עלי' דריש לקיש אלא משום דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה הא לאו הכי שפיר איכא לתקוני משום ליתא דידי' עכ"ל. והנה מ"ש דאפי' בזמן מועט דבין מיתה לחליצה חיישי' לזנות מדחששו בנכתב ביום ונחתם בלילה לזמן מועט בתכלית לענ"ד יש לחלק לפ"מ שאמרו פ"ב דגיטין דף י"ז גבי תקנת זמן כתב בו שבוע חדש שנה ושבת מאי א"ל מותר ואהני לשבוע דלקמי' ולשבוע דלבתרי' דאלת"ה יומא גופי' לא ידעינן אי בתחלת אי בסוף יומא כו' ע"ש לפ"ז גם אם היו מתקני' זמן בחליצה הי' כשר לכתוב בו שנה או שבוע והכא לא מהני תקנתא מידי דלא שייך לומר אהני לשבוע דלקמי' כיון דזנות שבין מיתה לחליצה אינו אלא זמן מועט והא דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אע"ג דאהני לשבוע דלקמי' כבר כתבו שם התו' דהתם אתי לחפות בשקר שסבורין שנכתב ביומו אבל לתקן לכתחלה זמן משום זנות דזמן מועט לא אמרי' כיון דלא אהני תקנתא אלא לקמי' ולבתרי' כמ"ש בש"ס וא"כ אין חילוק בין יום לשבוע וחדש דכשר לכתחלה כמ"ש תוס' ורש"י שם וא"כ לא מהני מידי אלא דעיקר הסברא ודאי למאן דחייש לזנות הי' ראוי לתקן גם בחליצה כיון דלפעמי' שוהין הרבה שנים בין מיתה וחליצה ואע"ג דלא שכיח מ"מ מאן דחייש לזנות חייש אף בלא שכיח ואהני לשבוע דלקמי' ולעד"נ מצד אחר הא דלא תיקנו זמן בחליצה משום זנות משום דכבר הקשו שם בתוס' בסוגיא דזמן בהא דא"ר יוחנן משום בת אחותו תינח בזמן המקדש בזמן הזה אמאי תקנו ומשנת רבי דג' גיטין פסולין בזמן הזה הוא ותירצו שלא יחפה על הבנים שלא יהיו ממזרים א"נ שירצה להחזירה ויאמר אחר גירושין זינתה וע"ש וכ"כ שם הרא"ש וע"ש לפ"ז ביבמה לשוק נהי דאית בה מלקות מ"מ