אבני מילואים על השולחן ערוך - ב שכו

תרתי חדא כרבי וחדא כרשב"ג ולא ידענא הי מינייהו כרבי כו' ע"ש ולפי דבריהם אי ס"ד דס"ל כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל היאך אפשר דס"ל דיכול לבטל זה שלא בפני זה היינו שיבטל כולן בפני אחד ועיין בלח"מ:

אלא לפמ"ש ניחא דתרתי גווני משכחת לה דאפשר דס"ל כרבי אם בטלו מבוטל ואפ"ה ס"ל באידך כרשב"ג דאינו יכול לבטל כולן בפני אחד מהם משום דס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ותו לא הוי מעשה ב"ד ואיכא חשש ממזרות דאפילו לרבי איכא למימר דסבירא ליה תקנת ממזרי' היכא דליכ' קלא והא דבטלו מבוטל היינו דוקא היכא דאיכא קלא וכן להיפך יש לומר ס"ל כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל אפי' בפני ג' ומשום תקנת עגונות ואפ"ה ס"ל באידך כרבי דיכול לבטל כולן בפני אחד מהן משום דסבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא"כ אינך לא בטלי ממילא אלא משום כח ב"ד יפה ואית ליה קלא ותו ליכא לא חשש ממזרות ולא עגונות תקנת ממזרות ליכא דהא לית ליה קלא ותקנת עגונות נמי ליכא דהא הוצרך לבטלו עכ"פ בפני אחד מהם וכמ"ש במשנה למלך דכיון דהטריחוהו לחזור אחר אחד מהם אין צריך להטריחו יותר ולכך קאמר שפיר ולא ידענא הי כרבי והי כרשב"ג:

ובהא ניחא ליישב קושית תוס' ד"ה חזר רבי ועשה כרשב"ג דהקשו דילמא ההוא דשום הדיינין דמי טפי לביטלו שלא בב"ד דמודה רבי דאינו מבוטל דאמרי' מה כח ב"ד יפה ע"ש ור"ל דכל שביטלו בפני ב"ד כח ב"ד שני יפה ועדיף שיועיל הביטול וכמ"ש בחי' מוהרש"א ע"ש ולפמ"ש שפיר קאמר רב יוסף נחזי אנן כו' וחזר רבי ועשה כרשב"ג דאי ס"ד דס"ל בטלו מבוטל משום דכח ב"ד שני יפה ובהא פסק כרבי א"כ היאך פסק באידך כרשב"ג דאינו יכול לבטל זה שלא בפני זה הא קי"ל בטלו מבוטל וכ"ת הכא דאין צריך ב"ד כיון שביטל בפני אחד מהן ואינך ממיל' הוא דבטלי משום דבטלה כולה וכמ"ש תו לא הוי מעשה ב"ד ואיכא חשש ממזרות ומודה רבי דאינו מבוטל הא ליתי' דהא טעמי' דרבי דמודה היכא דאי' חשש ממזרות דאינו מבוטל אינו אלא משום מה כח ב"ד יפה וכמ"ש תוס' דף ל"ב ד"ה ורב נחמן אמר בפני שנים דמדאורייתא לעולם יכול לבטלו ע"ש וכיון דאמרי' דהיכא דאיכא כח ב"ד שני לא אמרי' על ב"ד ראשון מה כח ב"ד יפה א"כ אפי' היכא דאי' חשש ממזרות ולית לי' קלא לית לן למימר בטלו מבוטל משום כח ב"ד שני כיון דעכ"פ ב"ד יש כאן וא"כ ממילא ליכא נמי חשש ממזרות דכיון דע"י כח ב"ד שני הוא דמהני הוי שפיר מעשה ב"ד ואית ליה קלא אלא ודאי דאין ב"ד שני מועיל לבטל כח ב"ד יפה וה"ה נגד תקנת ר"ג לא מהני כח ב"ד שני לבטל וע"כ טעמי' דרבי דבטלו מבוטל לאו משום כח ב"ד שני אלא משום דלא ס"ל כלל הך סברא דמה כח ב"ד יפה גבי תקנת ר"ג וכיון דשמעינן דחזר בו רבי מהאי ועשה כרשב"ג משום מה כח ב"ד יפה בכל ב"ד ה"ה בתקנת ר"ג לית ליה מה כח ב"ד יפה ובטלו אינו מבוטל אפילו ע"י ב"ד שני ומדהך כרשב"ג באינך ס"ל כרבי דיכול לבטל זה שלבפ"ז ר"ל יכול לבטל כולן בפני אחד מהן משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ומשום כח מעשה ב"ד הוא דמהני דלא יהיה חשש ממזרות דהא איכא קלא תקנת עגונות ליכא כיון דעכ"פ צריך לטרוח אחר אחד מהן תו לא מטרחינין ליה טפי וכמ"ש במשנה למלך אבל שלא בפני השליח כלל ס"ל בטלו אינו מבוטל ומשום תקנת עגונות וכמ"ש ודו"ק:

והב"י סימן קל"ד הביא תשו' הר"ן ז"ל ואע"פ שכתב מורינו שאפי' יביא ראי' שביטלו בב"ד אין בדבריו כלום ואין ביטולו ביטול שהרי ביטל כל מודעי שמסר ושעתיד למסור וא"כ ביטל כל הביטולים שנעשה כנגד השליחות וכיון דבשעת נתינת הגט לשליח ביטלום בטולים כדרך שאר כל המודעות שנעשו שבטילים בביטול מודעא אע"פ שמסר מודעות נגד הביטולים בביטול המודעות כולם בטלים והיינו ביטול מודעי דמודעי דכתבינן וכמו כן כשמבטלין לעתיד כל מודעי לאו ביטול שימסור כנגד הגט וכשמבטל כל ביטול שיבטל ביטול המודעי וביטול הגט הרי כולם בטלים והגט קיים ע"כ:

ואני ידעתי שפה קדוש לא אמר דבר זה אלא כנושא ונותן ולחתום פיהם של פועלי און דכיון דקי"ל אתי דיבור ומבטל דיבור הדיבור האחרון הוא העיקר ומבטל כל הדברים הקודמין עכ"ל וע"ש שהאריך הר"ן בזה ואחר שיצא הדבר מפה קדוש הרב רבינו פרץ הכהן ז"ל ראוי לקיים דבריו ולכן נראה לפי מ"ש דהא דמהני ביטול בפני ב"ד שלא בפני השליח ולא חיישינן לתקנת ממזרים היינו משום דאית לי' קלא משום מילי דבי דינא אית ליה קלא ואפי' למ"ד בפני שנים נמי כתבו התוס' דמפרסמא מלתא והא דהוי מילי דבי דינא אינו אלא משום דצריך ב"ד לביטולו ומשום דבלא ב"ד לא אתי דיבור גרוע דשלא בפני השליח ומבטל דיבור המועיל שבפני השליח וכמו שנתבאר לעיל ואינו אלא משום כוח ב"ד יפה וה"ל מעשה ב"ד ואית ליה קלא וא"כ היכא דמבטל כל הביטולים שנעש' אח"כ כי אתי דיבור האחרון לבטל הדיבורי' הקודמים בזה אין צריך ב"ד דלא שייך בזה לא אתי דיבור גרוע שלא בפני השליח ומבטל לדיבור מעליא שהיה בפני שליח דזה אינו אלא בדבר הנוגע לגוף השליחות דהיינו שכבר עשאו לזה שליח בפניו ועכשיו רוצה לבטל שליחותי שלא בפניו בהא הוא דאמרינן דלא אתי דיבור גרוע ומבטל ליה לדיבור מועיל שהיה בפניו לבא אותו דיבור שאמר לבטל כל הביטולים שיבטל אח"כ זה אינו ענין לגוף השליחות ואפי' אם אמרו בפני השליח לא אכפת לן בדברים אלו אם אמרן בפני השליח או שלא בפניו כיון דאין זה מענין שליחותו וא"כ מדינא הוא יכול לבטל דברים אלו אפילו שלא בב"ד ואפי' אם מבטלם בפני ב"ד תו לא הוי מילי דבי דינא ואינו אלא כמודה מעצמו בפני ב"ד דלית לי' קלא וכמו שנתבאר לעיל דכיון דלא הוי מעשה ב"ד לית ליה קלא וא"כ איכא חשש ממזרי' דהשליח לא ידע שביטל אח"כ את הדברים הראשונים דנהי שנתוודע לו שביטל גוף שליחוחו דזה הוי מעשה ב"ד ואית ליה קלא מ"מ כיון שלא יתוודע לו שביטל הדברים הראשונים שביטל הביטולים לא יחוש לביטול שליחותו מאחר שכבר ביטל כל מה שיבטל אח"כ ומה שביטל אח"כ כל מה שביט' קודם זה לא יתוודע לו שאין זה מעשה ב"ד ויתן השליח הגט ולא יחוש לביטולו דדבר זה שביטל את דבריו הראשונים אינו צריך ב"ד מדינא דדיבור האחרון לא חשיב דיבור גרוע נגד הדיבור הקודם שהי' בפני השליח כיון דאין זה נוגע לגוף השליחו' ולא שייך לומר דיבור גרוע ודיבור מעליא אלא במה שנוגע לגוף השליחות שעשאו בפניו משא"כ בשאר דברים וכמ"ש וכיון שכן אין צריך ב"ד ואע"ג דנעשה בפני ב"ד לית ליה קלא וא"כ איכא חשש ממזרים ומש"ה לא מהני ביטול את הביטולי' אפילו בפני ב"ד ודוק היטב ועיין בכל האמור

סעיף ג' (יו"ד) אמר בטל הוא ריש פרק השולח ת"ר בטל הוא דבריו קיימין למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע כו' אמר אביי בטל תרי לישנא משמע משמע דבטל ומשמע דליבטל גבי גט לישנא דמהני בי' קאמר רבינא אשכחי' לרב נחמן בר יצחק דתלי וקאי אעיברא דדשא וקא מיבעי' לי בטל מהו תיקו כו' איבעיא להו הרי הוא חרס מהו א"ל רבינא כו' מ"ש מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר וכתבו תוס' ז"ל ותימא דבריש אין בין המודר דף ל"ה משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרם ודאי לא אמר כלום דגרע מגט זה חרם הוא דלא אמר כלום דהא אי אמר בטל הוא דבריו קיימין וכי אמר בטל ולא אמר הוא מיבעי' לן ועמד בתיקו עכ"ל וע"ש בחי' מהרש"א: ונראה ליישב לפמ"ש הרשב"א בחידושיו דגם האומר בטלתי כבר נאמן במיגו דאי בעי מבטל ליה מעכשיו והא דקאמר למימרא דבטל הוא לישנא דליבטל משמע היינו משום דתני דומיא דאי אפשי שם בברייתא ע"ש וכתב ב"ש ס"ק צ"ט והא דבעי בטל מהו כיון דבין לעבר בין להבא מועיל היינו משום דאי לא אמר הוא משמע שהגט מעצמו בטל והיינו לשון עבר כלומר לשעבר העד הוא מעצמו ולא על ידי שביטלו הוא ע"ש והתם פ' אין בין המודר אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ככר זה הקדש מועיל בו: ופי' הר"ן שהיה הככר מונח תוך ד' אמות וזכו ד' אמות שלו להקדש כדין המגביה מציאה לחבירו ולא שהקדישו הוא דהא אינו שלו ולא מצי אקדוש ואין לומר שזכה בו לעצמו ואח"כ הקדישו דא"כ ה"ל גזבר ואין מועלין בו עד שיוציאו לחולין ע"ש אלא ע"כ שזכה חצרו להקדש והוא ד' אמותיו וא"כ ככר זה הקדש ממילא ולא ע"י קדושת פיו ולפ"ז דוקא כשאומר ככר זה הקדש דמשמע ממילא הוא דקדוש אבל אם אמר ככר זה הוא הקדש דמשמע ע"י אמירתו שהקדישו יהיה קדוש א"כ היתה כונתו שיזכה בו הוא תחלה דאל"ה לא מצי מקדיש לי' דאינו שלו וכיון שזכה בו הוא תחלה נעשה גזבר עליו ולא היה מועיל בו בטילה לחוד וכמ"ש הר"ן שם ע"ש לכך הוצרך לומר ככר זה הקדש דמשמע ממילא והיינו ע"י ד' אמותיו שיזכו להקדש בלי אמצעיתו ועמ"ש בספרי קצוה"ח סי' ר' סק"א: וכן גבי גט אם אמר גט זה חרס ולא אמר הוא משמע ממיל' בלא ביטול פיו ולכך לא מהני ואין להקשות אם כן תפשוט מיניה אם אמר גט זה חרם ולא אמר הוא משמע ממילא דומיא דככר זה הקדש משום דאיכא למימר דשתי לשונות משמע דמשמע ממילא ומשמע ע"י אמירתו והתם לישנא דמהני בי' קאמר כיון שלא רצה לזכות לעצמו גלי אדעתיה דניחא ליה