אבני מילואים על השולחן ערוך - ב שד

דמשנתנו לה מגורשת אלא ודאי לא דמי דהכא ליכא לא דעת האשה ולא דעת העדים ואנן ונתן בידה ספר כריתות בעינין כלומר שיתן בדעת ספר כריתות או לדעתה או לדעת העדים ואפי' ריח הגט אין בו עכ"ל. ולענ"ד נראה דשטת ר"ת נכונה והיא בעצמה שיטת התוס' דהא דצריך להודיע ולומר לה הא גיטך אינו אלא בכדי שתדע משילוחי' שתהא משולחת ואינה חוזרת וא"כ קנאתו למפרע ומתגרשת תיכף ומש"ה מהני כשאומר לה אח"כ הא גיטך לפי שהי' נתינה בתורת גירושין וכן בישינה הי' נמי נתינה בתורת גירושין אע"ג דלא נתגרשה מיד משום דלית לה יד ואינו משתמר מ"מ לא גרע מאומר לה אל תתגרשי אלא בב"ד פ' אבל באומר חוץ מפ' דלא הוי גירושין כלל ואינו אלא כמו נתינה לפקדון דלא מהני ומבואר מזה דר"ת נמי ס"ל דנתינה לפקדון לא מהני אלא בעינין שיתן לגירושין גמורין ואע"ג דאינה מתגרשת מיד לא אכפת לן כל שנותנו לה לשם גירושין גמורין ה"ל נתינה משא"כ באומר חוץ מפ' כיון דאינו כריתות כלל לא הוי נתינה לגירושין כלל אלא כפקדון בעלמא וכבר כתבנו דנתינה לפקדון תלי' בשיטתם גבי כנסי שט"ח דלשיטת הרשב"א והר"ן מוכח מהתם דמהני ולשיטת התוס' והרא"ש לא מהני וכן ס"ל לר"ת: ונ"ל דלשיטת הרשב"א דמהני נתנה לפקדון כשאומר אח"כ הא גיטך ה"ה אפי' הוציאה גטה מתחת ידה בינתים ושוב נטלתו ואמר לה הא גיטך דמהני דכי היכי דלשיטת הרא"ש דבעינין נתינה לגירושין אם נתנו לה לגירושין והוציאה הגט מידה בינתיים וחזרה וקיבלתו מהני כמ"ש להדיא בפ' הזורק וכמ"ש למעלה ה"ה בנתינה לפקדון לדעת הרשב"א והר"ן דכך שוה נתינה לפקדון להרשב"א והר"ן כשאומר לה אח"כ הא גיטך כמו נתינה לגירושין להרא"ש ועיין מ"ש בסי' קמ"ג סעי' ה'

סעי' ז' (ג) אם הגט ברשותו יקנה לה אותו בר"פ הזורק ליקני' נהלה ההוא דוכתא דיתב ביה גיטא וחיזל איהו ותיחוד ותפרש ותחזיק בי' ופירש"י ז"ל דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה עכ"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל השיגו על רש"י והעלו דליתיה לענין אגב גבי גט דאל"כ למה לי ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא והא קי"ל דאגב לא בעי צבורין אלא ודאי דאין קנין אגב בגט ומשום חצר הוא וע"ש בחי' הרמב"ן לגיטין ובחידושי הרשב"א ר"פ הזורק ועמ"ש בספרי קצה"ח סי' ר"ב:

ובפ"ב דגיטין דף כ"א שם כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו כו' אמר אביי מכדי חצר מהיכא אתרבאי מידה מה ידה בין מדעתה בין בע"כ כו' עוד שם פריך והא חצר מהלכת הוא ע"ש ומאי קושיא נימא דמשום אגב קני' לה לגט דהא מטלטלין נקנין אגב עבדים בעודן עליו וכדאיתא פ"ק דב"ק דף י"ב ואפשר כיון דבקנין אגב צריך למימר אגב ואפי' בצבורין צריך שיאמר כן ואף דדעת הרמב"ם ז"ל דבצבורין אין צריך שיאמר אגב מ"מ נחלקו עליו כל הפוסקים וס"ל דלעולם בעינן אגב ואפי' בצבורין ועיין בח"מ סי' ר"ב ומש"ה ליכא למימר דהאי דנתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה כו' מיירי בקנין אגב כיון דלא אמר לה הכי אבל בהך דר"פ הזורק דאיירי בשכ"מ אע"ג דלא אמר בהדיא מהני דשכ"מ מקצר בדבריו ודנין אותו כאלו אמר כל זה שמוטל עליו לומר וכמ"ש בנימוקי יוסף פ' הספינה גבי שכ"מ שנתן שט"ח לחבירו דאין צריך לומר איהו וכל שיעבודי' דשכ"מ בעי לקצר דבריו וכמו שהקילו בגט דשכ"מ שאומר כתבו ואע"פ שלא אמר תנו דבריו קיימין ואלו בבריא צריך שיאמר תנו ע"ש וא"כ ה"ה לענין אגב יש לומר דאין השכ"מ צריך לומר אגב אע"ג דבריא צריך לומר אגב ומש"ה הך דנתנו ביד עבדו דמיירי בבריא ע"כ בתורת חצר הקנה לה הך בתורת אגב ה"ל למימר הכי בהדיא:

ומהא דאמרינן כתבו על המחובר פסול משום דמחוסר קציצה ואע"ג דהאשה יכולה לקנות הגט כשהוא מחובר ע"י חזקה דקרקע נקנית בחזקה וא"כ למה לי קציצה מזה משמע דבגט בעינן דאתי לידה או לתוך רשותה ממש וקנין אחר לא מהני ויש מזה ראיה לדברי הרמב"ן והרשב"א דבגט לא מהני קנין אגב דכיון דקנין חזקה לא מהני כ"ש אגב דקליש טפי אבל לשיטת רש"י ז"ל דקנין אגב מהני בגט א"כ כ"ש קנין חזקה דאלים טובא ולפ"ז יקשה לנו אמאי פסול בכתבו על המחובר דכיון דמצי קני ליה עודנו מחובר ע"י קנין חזקה אינו מחוסר קציצה כלל:

מיהו יש לומר דמחובר פסול אפי' ע"י קנין חזקה משום דליכא נתינה וה"ל כאומר טלי גיטך מעל גבי קרקע דלא מהני ומש"ה צריך קציצה כדי שיהיה שייך בו נתינה לכך כתבו על המחובר פסול כיון דמחוסר קציצה קודם הנתינה ועיין מ"ש לקמן סי' קל"ט סעי' י"ח:

סי' קל"ז סעי' א' (א) אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפ'. ר"פ המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפ' ר"א מתיר וחכמים אוסרים ואמרו בגמ' מ"ט דר"א ר' יוחנן אמר טעמא דר"א מהכא ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפי' אינה גרושה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני ובתוס' ד"ה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה וז"ל וא"ת והא ודאי דאיסור כהונה שאני דהא אם לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לשום אדם פשיטא דאפי' לר"א לא הוי גט כלל בעלמא ואם מת מותרת להתייבם אע"פ שפסולה לכהונה וי"ל דהכי מייתי דכיון דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה א"כ כי אמר חוץ מפ' הוי גט גמור דאי לא הוי גט סברא הוא דבלא נתגרשה אלא מאישה אפי' ריח הגט לא הוי ולא היה אוסרה הכתוב אפילו לכהנים עכ"ל ובחי' פ"י כתב וז"ל ולא ידענא מאי פשיטותייהו דלר"א מותרת להתייבם בכה"ג ומלשון רש"י ז"ל בשמעתין שכתב ומפסל לכהונה אלמא גט הוי והכא דשרי לכל אדם כו' לשון זה משמע דבהאי דאת מותרת לכל אדם נמי גט מעליא הוא אלא שאי אפשר לה להנשא מצד התנאי כו' ולולא דברי התוס' היה נ"ל דהא דמודה ר' אליעזר בואי את מותרת לכל אדם דלא הוי גט היינו מפשטיה דקרא ויצאה והיתה לאיש אחר דמשמע שצריך להתירה מיהו לאיש אחד וכל שאינה יכולה להנשא לא הוי גט כלל עכ"ל:

ולי נראה הא דפשיטא להו לתוס' דהיכא דלא הותרה לשום אדם דאפי' לראי' לא הוי גט כלל ומותרת להתייבם למדו כן מהא דאמרו שם בגמ' בעי ר' אבא בקדושין היאך תיבעי לר"א תיבעי לרבנן כו' לבתר דבעי הדר פשטא בין לר"א ובין לרבנן בעי ויצאה והיתה אמר אביי את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מ"ט קדושי ראובן אהני קדושי שמעון לא אהני ואלא אשת ב' מתים היכא משכחת לה כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משעון ובא שמעון וקדשה סתם דקידושי ראובן אהני למיסרה אעלמא וקידושי שמעון אהני למיסרה אראובן וכתב הר"ן בחידושיו ובשם הרא"ה וז"ל כתב הרא"ה ז"ל מדאמר לא אהני משמע שאם גרשה ראובן שריא לעלמא ואינה צריכה גט משמעון דכל קידושין שאינן אוסרין לאו קדושין נינהו כלל וקדושי שמעון הרי לא אסרה לשום אדם עכ"ל וא"כ מוכח מש"ס להדיא דהיכא דקדושין לא מהני לאסרה על שום אדם אע"ג דקדשה לנפשיה לא הוי קידושין כלל אלא היכי דמהני לאסרה עכ"פ על אדם אחד וא"כ אי נימא דבגירושין אם לא נתגרשה אלא מאישה הוי גרושה לעצמה ואסורה להתייבם א"כ ק' הא דאמר אביי אם איתא לדר' אבא כו' מ"ט קדושי ראובן אהני קדושי שמעון לא אהני הא לר' אבא מקשינן הוי' ליציא' ובגירושין מהני גיטא לנפשי' אע"ג דלא אהני לעלמא ה"נ נימא בקידושין אע"ג דלא אהני לעלמ' אהני לנפשי' וה"ל אשת ב' מתים אע"כ דר"א נמי מודה בגט היכא דאינה מתירה לשום אדם לא הוי גט כלל ומש"ה בקדושין נמי היכא דלא אסרה על שום אדם לא הוי קדושין דאיתקש הוי' ליציא' ומש"ה כתבו התוס' בפשיטות דכה"ג דאינה מתיר' לשום אדם ודאי אפי' לר"א לא הוי גט כלל וע"כ איסור כהונה שאני וזה ברור. אלא דהיא גופא טעמא בעי. בהא דפשיטא ליה לש"ס דהיכא דקדושי שמעון לא אהני לא הוי קדושין כלל וא"כ ע"כ גם בגט לר"א היכא דאינה מתירה לשום אדם לאו גיטא הוא דכיון דלר"א בחוץ שפיר הוי גיטא א"כ נימא כהיכא דאינו מגרשה אלא ממנו להוי גיטא וה"נ בקדושין להוי קדושין אע"ג דלא אסרה על שום אדם וכן נראה טעמא כמ"ש בפ"י דבעינן ויצאה והיתה אלא דבפ"י כתב זה מסברא דנפשי' אמנם נראה כן להדיא משטת הש"ס פ' המגרש דף פ"ה בעי מיני' רבא מר' נחמן חוץ מקדושי קטן מהו מי אמרינן השתא מיהו לאו בר הוי' הוא או דלמא אתי לכלל הוי' אמר ליה ת"ש קטנה מתגרשת בקדושי אביה אמאי הא בעינן ויצא' והיתה אלא אתי' לכלל הויה ה"נ אתי' לכלל הוי' ומוכח להדיא דכל דלא אתי לכלל הוי' לאו גט הוא כלל וא"כ כשאינו מתיר' לשום אדם לאו גיטא הוי א"כ בקדושין נמו כיון דאתקש הוי' ליציאה בעינן שיהא אוסרה עכ"פ לאדם אחד. ולפ"ז ניחא הא דכתבו תוס' בתירוצם דהכי מייתי דכיון דאפי' לא נתגרשה אלא מהיבה כו' דאם לא