אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רצו

הכתוב בגט בפירוש אלא משום שאינו מוגבל בזה אמרינן דאהני לקמיה. ויתיישב בזה קושית התוס' שהקשו בגיטין הבאין ממדה"י למה תקנו להן זמן דלפי מ"ש לא קטלינן לה מספיקא אלא דאהני לקמי' כיון שלא תאמר השקר מתוך הגט וא"כ ע"כ צריך שיהי' בו זמן כי היכי דליהני עכ"פ לקמי' ודו"ק:

(ה') משום דאית להו קלא והיינו משום דרואין זמן הכתיבה הוא קודם לזמן הנתינה ונותנים דעת לזכור יום המסירה ממש ובתו' ד"ה עד שעת נתינה כתבו ז"ל וא"ת ולר' יוחנן היאך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי כו' וי"ל דגבי כותבין שטר ללוה פריך משום מאן דיזיף בצנעא יזיף ויש לחוש שאחר זמן ימסור לו בצנעא כו' אבל גט צריך עדי מסירה וכו' וידעו לקוחות שלא נתגרשה ביום הכתיבה ויאמרו לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך מיהו במשליש גט לאשתו דשמעתין ליכא למיחש לר' יוחנן למידי לא משום פירות ולא משום שמא יחפה דכיון שרואין זמן הכתיבה קלא אית לי' כדאמר בסמוך בגיטין הבאין ממדה"י וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא אית לי' קלא ויש לומר דלא שייך לומר קלא אית לי' אלא כשמגרש ע"י שליח אבל בנכתב ביום ונחתם בלילה יש לחוש שימסור לה בעצמו בצנעא לחפות עלי' כו' ע"ש. וביאור דבריהם במה שהקשו לר' יוחנן היאך כותבין גט לאיש כו' היינו משום חששא דפירות כיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה והלקוחות יסברו שביום שנכתב נמסר וע"ז תירצו דגט אינו נמסר אלא בפני עדי מסירה ואית לי' קלא שלא נמסר ביום הכתיבה ויאמרו לה לקוחות אייתי ראי' ובסוף הדיבור הקשו עוד איך כותבין גט לאיש כו' ניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעא כדי לחפות עלי' וכונתם דמשום פירות לא חשידי לקלקלה ולמסור לה בצנעא בלא עדי מסירה אבל משום חיפוי עביד דמסר לה בצנעא והוצרכו לתרץ דלא מקדים אינש כו' ומ"ש תוס' ומיהו במשליש כו' ליכא למיחש לר"י כו' ולא משום שמא יחפה דכיון שרואין זמן הכתיבה קלא אית לי' כדבסמוך בגיטין הבאין ממדה"י כוונתם כמ"ש בחי' מוהרש"א דמשום חשש פירי סגי כשמוסר לה בפני עדי מסירה ומפקי לקלא שלא נמסר ביום הכתיבה ואף שאין זוכרין יום המסירה ממש די בכך שהלקוחות יאמרו לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך אבל לענין בת אחותו אף דליכא למיחש שימסרנו לה בצנעא כיון שהשליש ביד אחר ובודאי ימסרנו השליש בפני ע"מ ומפקי לקלא שלא נמסר ביום הכתיבה מ"מ לא אמרי' לה אייתי ראי' דמספיק' לא קטלינן לה וא"כ איכא למיחש לחיפוי לכך מתרצי תוס' דמשליש דמי' לגיטין הבאין ממדה"י דע"י שליח קלא אית לי' ומסקי אדעתייהו לזכור יום המסירה ממש ותו ליכא חיפוי כלל וע"ש. ולדבריו יש לדקדק בדברי תוס' שכתבו וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא אית לי' קלא ותירצו דבנכתב ביום כו' יש לחוש שימסרנו לה בצנעא לחפות עלי' ותיפוק לי' אפי' ימסרנו בידי מסירה נמי איכא למיחש לחפוי כיון דליתי' ע"י שליח לא מפקי עדים לקלא אלא שלא נמסר ביום שנכתב ולא קטלינן לה מספיקא. ונראה דבנכתב ביום ונחתם בלילה אפי' ימסרנו בעצמו שלא ע"י שליח כיון דבעדים יהיב לה ליכא חשש דשמא יחפה דהא הכא ליכא למיחש אלא שמא זנתה ביום הכתיבה ותאמר שנתגרשה בו ביום שנכתב שבו ג"כ נמסר וכיון דעכ"פ זוכרי' העדים ומפקי לקלא שלא נמסר ביום הכתיבה ולכל הפחות יום אחד אחר הכתיבה נמסר א"כ קטלינן לה על זנות של יום הכתיבה דלא מצי למימ' שנמסר ביום הכתיבה דהא העדים זוכרין עכ"פ שלא נמסר ביום הכתיבה וא"כ תו ליכא חשש זנות בנכתב ביום ונחתם בלילה ודוקא בנכתב בניסן ולא נתן עד תשרי בעי' שימסרנו ע"י שליח כדי שיזכרו יום המסירה ממש דאל"כ לא קטלינין על זנות שאחר יום הכתיבה עד תשרי אבל בנכתב ביום ונחתם בלילה דאין החשש של זנות אלא על יום הכתיבה לחוד וזה מתברר שפיר ע"י העדים כיון דעכ"פ זוכרי' שלא נמסר באותו יום אפי' שלא ע"י שליח וקטלינן לה על זנות יום הכתיבה ומש"ה הוצרכו תוס' לומר דנכתב ביום ונחתם בלילה איכא למיחש שימסרנו בצנעא בלא עדי מסירה וחשש זה דימסרנו בצנעא אינו אלא משום שמא יחפה על ב"א אבל משום פירי ליכא למיחש להכי דלא חשידי לקלקלה ולמסור לה בצנעא דלא הוי גט כלל משום ריוח הפירות וכמ"ש למעלה ודו"ק. ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' על רש"י שפי' קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ויאמרו לה אייתי ראיה מהא דפ"ק דמציעא גבי מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה פריך וניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ומפקא לפירי כו' ומשני דאמרו לה אייתי ראי' ומשמע הא בגיטא דעלמא לא אמרי' אייתי ראי' אלא מסתמא ביום שנכתב נמסר דהנה לפי המתבאר למעלה דמשום חשש פירי לא חיישי' שימסרנו לה בצנעה דלא חשידי לקלקלה משום ריוח הפירות אלא דוקא בחששא דשמא יחפה חיישי' שמא ימסרנו לה בצנעה בלא עדי מסירה וכבר כתבו הרא"ש והטור דאין לאחר הנתינה מזמן החתימה משום חשש זנות בין חתימה לנתינה ואם נתאחר אין לו תקנה אלא ע"י שליח דאית לי' קלא שזוכרין יום הנתינה ממש א"כ לדידן דקי"ל כר' יוחנן דאמר משום שמא יחפה ואין לאחר הגט בין חתימה לנתינה כל אשה שבאה לפנינו בגט שבידה לטרוף אמרי' ודאי ביום שנחתם נמסר שהרי אם הי' מתאחר בין חתימה לנתינה הי' פסול משום חשש זנות ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן ומוקמינן לגיטא בחזקת כשרות שנמסר כדינו ביום הכתיבה והחתימה ולכך לא אמרי' לה אייתי ראי' אבל אי לאו משום שמא יחפה אלא משום פירות לחוד היו באמת רשאין לאחר הנתינה מיו' הכתיבה דליכא למיחש לפירי דביני וביני שהרי עידי מסירה מפקי לקלא שלא נמסר ביום שנכתב ואמרינן לה אייתי ראיה ומש"ה בהא דאמרו ר' יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל שפיר משני קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ הזמן אינו מועיל דלעולם אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך כיון דרשאין לאחר הנתינה ולמסור לה בעידי מסירה כיון דלבת אחותו לא חיישי' אלא משום פירות לחודי' סגי שיזכרו שלא נמסר ביום הכתיבה ויאמרו לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך ולא שייך לומר בזה אוקי גיטא בחזקת כשרות כיון דלטעמ' דפירות לחוד כשר לכתחלה לאחר יום הנתינה ולמסור בעדי מסירה אבל למאי דמסיק ר"י משום ב"א וא"כ אין רשאין לאחר הנתינה משום חשש בת אחותו ואם נשתהא פסול שמא זינתה וא"כ אחזוקי ריעות' בגיטא לא מחזיקינן ומוקמינין ליה בחזקת כשרות דנמסר ביום הכתיב' ומש"ה בגיטין דעלמ' לא חיישי' שמא כתב ליתן בניסן כו' ולא אמרי' לה אייתי ראיה דלא מחזיקינן לגיטא בפסול משא"כ בנפל דאתרע חיישי' שמא כתב ליתן בניסן כו' ולכך משני דבנפל יאמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך אבל בשאר גיטין לפי המסקנא דקי"ל כר"י דחיישי' שמא יחפה תו ליכא למיחש שמא נתאחר הנתינה דהא פסול הוא אם נתאחר דמחששא דבת אחותו חיישי' שמא ימסור לה בצינע' בלא עידי מסירה לכך אמרי' דמסתמא כדין נעשה ונמסר ביום הכתיבה ולא מחזקי' ריעותא בגיטא וא"כ השתא לדידן דקי"ל כר"י גם לשיטת רש"י אינה צריכה להביא ראיה אימת מטי גיטא לידה אלא בנפל ואתרע ודו"ק:

ובהא דפריך בגמ' גיטין הבאין ממדה"י דמיכתבו בניסן ולא ממסרי עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתן פירש"י ז"ל חכמים בתקנתן בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפא, לקוחות מיום הכתיב' ומשני הני קלא אית להו ופירש"י ובין לענין זנות ובין לענין פירות בעינן לאתויי ראי' אימת מטי גיט' לידה ע"כ וע"ש. והקשו בתוס' ההוא דגיטין הבאין ממדה"י פירש"י דלתרווייהו פריך קצת קשה דלמה לא יפסיד משעת חתימה לריש לקיש ע"ש ולפי מ"ש אפשר לומר דכונת רש"י ז"ל במ"ש בין לענין זנות בין לענין פירות לאו אליבא דריש לקיש אלא תרווייהו אליב' דר' יוחנן פריך דניחוש לדידי' לתרווייהו לזנות ולפירות ולפי מ"ש שלא אמרי' בשאר גיטין אייתי ראיי' ואמרינן מסתמ' ביום שנכתב נמסר וכדין נעשה בכשרות א"כ בהני גיטין הבאין ממדה"י תקשי בין לענין זנות בין לענין פירי דטרפא שלא כדין מיום הכתיבה להכי משני הני קלא אית להו ובין לענין זנות ובין לענין פירות בעי' לאתויי ראי' וק"ל

סעי' ה (ו) אין תקנה להכשירו אלא שישלחנה לה ע"י שליח ואפי' נכתב ביום ונחתם בלילה נמי אית ליה תקנה ליתן ע"י שליח דאית ליה קלא אבל ע"י עדי מסירה אע"ג דמפקי לקלא שלא נמסר ביום הכתיבה כיון שאינו ע"י שליח אינן זוכרין יום המסירה ממש ואע"ג דידעי שלא נמסר ביום הכתיב' ויאמרו לה אייתי ראי' אימתי מטי גיטא לידך היינו לענין פירו' אבל לענין זנות מספיק' לא קטלינן לה ויכול לחפות עליה אמנם לפמ"ש בס"ק שלפני זה דנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול אין החשש אלא שמא זינתה ביום הכתיבה ואם ימסור לה בעידי מסירה כיון דמפקא לקלא שלא נמסר ביום הכתיב' ודאי קטלינן לה כשזינת' ביום הכתיבה ועיקר הפסול הוא מחששא דשמא ימסור לה בצינעא בלא עידי מסירה כדי לחפות עליה וכיון דתנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ולא קתני