אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רצב

כלל מירושלמי לכן ברור לו דדין זה ספיקא דדינא הוא ותוס' ורמב"ן ורשב"א לא ס"ל האי דינא עכ"ל. והנה מ"ש דכל טעמו של הרא"ש דמחלק בין מזונות דתנאי ב"ד כו' הוא משום דס"ל כפירש"י בגיטין דמזונות חמש שנים ה"ל קייץ וקשי' לי' קושית התוס' דכל מזונות לא קיץ ולכך נחית לחלק כו' המעיין ברא"ש ר"פ הנושא יראה שכתב דין זה מסברא בלי שום הכרח קושי' ע"ש שכ' ז"ל ואם חלתה אינו חייב לרפאותה ואע"ג דבמזון אשה ובנות רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות ה"מ באוכלת בתנאי ב"ד שהוא מחויב להספיק כל צרכי' אבל המקבל עליו לפרנס אין הרפואה בכלל ע"ש ולא מצינו להרא"ש שיכתוב זה מחמת דוחק הקושי' גם מ"ש בתומי' להוכיח מדברי הרמב"ן והרשב"א דלא ס"ל כהרא"ש מהא דמייתו ראי' דחמש שנים ה"ל דבר שאינו קצוב מדאמרו מזונות לא קיץ ואי ס"ל כהרא"ש הא לא דמי' אהדדי דהכא איכא רפואה ולכך אינו קצוב משא"כ מזונות דעלמא דליכא רפואה ה"ל קצוב וכמ"ש לעיל עיין בפ' אע"פ דף נ"ט דרב ושמואל סברי מזונות תחת מעשי ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מע"י במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח במידי דשכיח ומ"ס מידי דקיץ במידי דקיץ והנה באמרם מידי דשכיח ר"ל מזונות במידי דשכיח היינו מע"י אע"ג דרפואה היא בכלל מזונות ורפואה לא שכיחא דחולה לא שכיח וכמ"ש לעיל סק"א ע"ש מ"מ עיקר התקנה לא היתה אלא לעיקר מזונות ועיקר מזונות שכיחי אלא כשתיקנו לה מזונות תיקנו שיספיק לה כל צרכיה אבל אין הרפואה בכלל תקנת מזונות תחת מע"י תדע שהרי כשהבעל חי חייב אף ברפואה שיש לה קצבה וכבר כתבנו לעיל סי' ע"ט דלאו משום חיוב פרקונה אתי' עלה שיהי' תחת פירות אלא דהכי תיקנו שיהי' בכלל המזונות להספיק כל צרכיה בין שכיח בין לא שכיח בין קיץ בין לא קיץ אלא דעיקר התקנה שתחת מע"י הוא למזונות דתרווייהו שכיח' וממילא חייב להספיק כל צרכיה ולכך שפיר מייתי ראיה דגם מזון ה' שנים אינו קצוב מקרי אע"ג דליכא רפואה דאי ס"ד דמזונות לחודייהו הוי קצוב ק' מאי קאמר רב אדא ב"א מידי דקיץ היינו מעה כסף במידי דקיץ היינו מע"י ומידי דלא קיץ היינו מזונות במידי דלא קיץ היינו מותר הא עיקר התקנה היתה על עיקר מזונות וכיון דאמרינן דמזוני לחודייהו הוי קצוב א"כ הוי מידי דקיץ והא דאיכא רפואה לא אכפת כמו שביארנו אליבא דרב ושמואל ואין לומר דבהא פליג רב אדא וס"ל דכיון דגם רפואה בכלל ה"ל אינו קצוב דא"כ אמאי נדי רב אדא מסברת רב ושמואל ה"נ לימא איהו מידי דלא שכיח היינו מזונות עם רפואה במידי דלא שכיח היינו מותר אלא ע"כ בעיקר מזונות איירי דעיקר התקנה עליהן היה וה"ה לענין קיץ ודו"ק:

ומה שהקשה בתומי' מהא דפרק הנושא דפריך בנות נמי ומאי פריך דלמא שאני בנות דה"ל דבר שאינו קצוב לא מהני קנין כו' נראה דהכי פריך אי הכי בנות נמי דכי היכי דבת אשתו גובה ממשעבדי משום דרפואה אינה בכלל מזונות וה"ל קצוב א"כ בנות נמי כשקנו מידו על מזונות נימא דאין הרפואה בכלל הקנין דרק משום תנאי ב"ד חייב ברפואה שכך היתה התקנה שיספיק כל צרכיה אבל אין הרפואה בכלל מזונות וכיון דהקנין לא היה רק על מזונות אין רפואה בכלל וה"ל קצוב ותטרוף ממשעבדי למזונות לזה משני דגם במזונות לחודייהו כיון דאית להו בתנאי ב"ד אימר צררי אתפסה. ומ"ש עוד וזהו שלמד הריטב"א מהירושלמי אבל גוף הדין אין לו ראי' כלל מהירושלמי הנה בשטה מקובצת פ' הנושא כתב ז"ל וכן אמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה כו' ולמדנו מירושלמי הזה שהמתחייב לזון חבירו וחלה אינו חייב לרפאותו אבל חייב לתת לו דמי מזונות שהי' צריך כשהי' בריא מדקאמר חלתה כמי שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו לדברי הריטב"א ז"ל עכ"ל הרי מבואר דעיקר דינו למד מהירושלמי דמתחייב לזון את חבירו אינו חייב ברפואה וע"ש ולכן עיקר בדברי הש"ע בח"מ סי' ס' דאינו חייב ברפואה:

(ה) סעיף ה' מתה הבת אין יורשי' יורשין מזונות והוא ברא"ש ר"פ הנושא שהביא זה מהירושלמי שהבאתי לעיל ס"ק ד' וז"ל מפני שהיא כבעלת חוב פי' כבע"ח לגבות ממשעבדי ולא כבע"ח ממש שאם מתה אינו משלם ליורשי' והכי אית' בירושלמי חלת' כמו שנשא' מתה כבר מתה עכ"ל והיינו דכל שהי' ראוי' ליזון משלם אפי' אינה צריכה אבל מתה דאינה ראוי' ליזון לא שלא נתחייב אלא לזונה וראיתי בס' הפלאה סי זה שהביא קושיא בשם גדול אחד דלמה הוצרך הרא"ש להביא מן הירושלמי הא גמרא ערוכה היא ר"פ מי שמת בת אשתו מהו שתמעט בנכסים מי אמרינן כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא או דלמא כיון דאלו מתה לית לה לא ממעטא ומפורש דמתה לית לה מזוני וכתב בס' הנ"ל ליישב לפ"מ שהקשו דבח"מ סי' ס' מבואר דמחייב עצמו לזון את פ' כל זמן שצריך משמע וא"כ בת אשתו שנשאת אינה צריכה עוד מזונות דהא בעלה יהיב לה מזונות ואפ"ה משלם דמי מזונות ותירץ הגאון ח"צ בסי' ס' שם בהג"ה לט"ז דפוסק ה' שנים אפילו אינה צריכה למזונות בכלל משא"כ פוסק לזון סתם אינו אלא כל זמן שצריך ואיכא למימר דר"פ מי שמת איירי בפוס' לבת אשתו בלא קצב' ואינו אלא כ"ז שצריכה וכשמת' אינה צריכה עכ"ל וליתא דהא אמרו שם מי אמרינן כיון דאי מינסבא נמי אית לה ממעטא ואי מיירי בפוסק סתם באופן שאין צריך ליתן לה כשאינה צריכה א"כ כי מינסבא נמי לית לה דהא לא צריכה דבעל יהיב לה. וביותר אני תמה על מה שכתב בשטה מקובצת שם ז"ל מפני שהיא כבעלת חוב יש שהיו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשים דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב שקבע שהרי היא כבע"ח וזה אינו שלא נתחייב אלא כראוי לזון אע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה ניזונת משא"כ בנשאת שראוי' למזונות ולא רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה מתה כבר מתה עכ"ל והיאך היו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשים דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב כיון דלהדיא אמרו בש"ס ר"פ מי שמת כיון דאלו מתה לית לה:

ולכן נראה דאותן יש סבורין שאם מתה חייב לשלם ליורשי' דמי אותן מזונות עד זמן הקצוב אינו אלא היכא דיש בו דין משעבדי ובזה הוא דתנן מפני שהיא כבע"ח אבל כשאין בו דין משעבדי אלא שהתחייב עצמו בע"פ בשעת נשואין דהוי בכלל הן הן הדברי' הנקנין באמירה בזה ודאי לא נשתעבד לה אלא בראוי' לזון ומשום דכל שלא קנו ממנו אלא נתחייב בדברי' משום הן הן הדברי' הנקני' באמירה אין חיוב המזונות של חמש שנים מעכשיו אלא החיוב הוא בכל יום ויום וכמ"ש הרשב"א במזון הבנות דהחיוב הוא בכל יום ויום והוא מצד הפסיקה שפסק דהן הן הדברי' כו' וא"י לחזור משא"כ היכא דגובה ממשעבדי ע"י קנין ע"כ החיוב הוא מעכשיו וכמו שיבואר לפנינו איכא למימר דאפי' מתה כיון דכבר נתחייב יתן ליורשי' והתם ר"פ מי שמת מיירי בבת אשתו שלא הי' רק בדברי' ולא קנו מידו ועיין בנמוקי יוסף שם בהא דאמרו את"ל בת אשתו לא ממעטא כיון דאלו מתה לית לה בע"ח מהו שימעט וכתב שם נמ"י דלא מיבעיא לי' אלא במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר פשיטא לי' דממעט ע"ש וא"כ ע"כ בת אשתו נמי אינו אלא במלוה ע"פ דאי בקנין או בשט' א"כ ה"מ למימר את"ל בת אשתו ממעטא היינו כיון דטרפא ממשעבדי ויש לה שטר בע"ח בע"פ מהו שימעט ומדקאמר את"ל דבת אשתו לא ממעטא וקא מיבעי' בע"ח בע"פ ע"כ בת אשתו נמי בע"פ קא מיירי דאי בקנין ושטר דמי' ממש לבע"ח בשטר כיון דגבי' ממשעבדי ודאי דממעט וכמ"ש נמ"י ולכך אפשר לו דה"ה אם מתה יתן ליורשי' שהי' כבע"ח ממש לכך הביאו הירושלמי דקאמר מתה כבר מתה ומשמע דאפי' היכא דטרפא ממשעבדי לענין זה אינה כבע"ח ודו"ק. (ו') אין יורשי' יורשין מזונתי' כתב ב"ש ז"ל מסתמא דמלתא לא הי' הכוונ' רק שיהי' לה מזונות ולא להוריש ליורשין כתב ט"ז יש ללמוד מכאן מי שהבטיח לחבירו ליתן לן מתנה ונתן לו ת"כ ומת אין צריך ליתן ליורשין ולכאורה נראה דלא דמי לכאן דכאן איירי במזונות להבא דאינו חייב ליתן ליורשין אבל מה שעבר כבר חייב ליתן כו' ואפשר הט"ז נמי מיירי במי שמת קודם שהגיע הזמן ליתן המתנה עכ"ל. ובס' בית מאיר כתב ז"ל וכמדומה שהט"ז לומד כו' שהעיקר בזה תלוי אם חיובו נחלה בשנים כגון לזון ה' שנים אז אין החיוב נגמר מעכשיו עד בוא זמן שנה בשנה חל עליו החיוב ליתן ואין להקשות איך גביא ממשעבדי מזמן השיעבוד כי עיין סי' ס"ו סעי' א' וכבר קי"ל לי ולא ליורשי וה"ה לך ולא ליורשך כו' ע"ש ואינו נראה דמזונות חמש שנים דגבי' ממשעבדי ע"כ החיוב חל מעכשיו וכמבוא' להדיא בתשו' הרשב"א הביאוהו ב"י בטח"מ סי' ק"ד ח' והש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק קס"ב ע"ש דבשום אופן לא משכחת לה דגבי' ממשעבדי אם אין החיוב חל קודם השיעבוד ומה שהביא הב"ש ראי' מסי' ס"ו סעי' א' ע"ש סק"א שכתב דלהרא"ש אין חיוב תוספת כתובה עד שתתאלמן ומ"מ גביא ממשעבדי ולא קשי' היכי גבי' ממשעבדי כי עיין בח"מ