אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רצ

אריא קטנה אפי' בוגרת נמי עכ"ש. ובס' בית מאיר ראיתי שכתב ז"ל ודברי המרדכי צ"ע דמה ענין מחילה למכירה דמחילה למתנה דומה דקי"ל בח"מ סי' רל"ה דמועיל אף בנכסי אביו אחר שהגדילו ע"ש ונראה כיון דתנן יתומה שהשיאה אמה ואחי' מדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא לכשתגדיל להוציא מתחת ידן כו' אין זה מתנה אלא מכור' כיון שנתנו לה מאה או חמשים ועיין פ' מי שמת דף קנ"ו דאמרי' קים להו לרבנן דינוקא מיקרבא דעתי' גבי זוזי ואי אמרת זביני' זביני זמנין דמקרקשי לי' בזוזי אזיל ומזבון לכולהו נכסי דאבוהו אבל גבי מתנה אי לאו דה"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' מתנה אמרי רבנן תיהוי מתנתו מתנה דליעבדו להו מילי כו' ע"ש הרי לפנינו דעיקר החילוק הוא אם קיבלה מעות או לא וכיון דלא מחלה בחנם אלא במאה או בחמשים יכולה היא להוציא אפי' אחר שבגרה עד עשרים שנה ושפיר הקשה המרדכי דאם אית' דיש לה דין קרקע הא קי"ל דלמכור בנכסי אביו עד עשרים וניחא בזה הא דתנן ופסקו לה במאה או בחמשים כו' ולא נקט רבותא יותר דאפי' לא פסקו לה כלום יכולה היא להוציא משתגדיל ויהי' רבותא הא גדולה מחלה אפי' לא פסק לה כלום ולפמ"ש הכי רבותא טפי דאפי' פסקו לה במאה גדולה ויתרה אע"ג דגבי מכירה הנכסי אביו עד עשרים הכא מהני ובטעמא דמרדכי דמהני הכא מחילה ולא הוי כמו קרקע דעד עשרים בנכסי אביו כתב ב"ש ז"ל דין זה דומ' למחילה ומכירת מטלטלין אף ע"ג דלדינ' דש"ס אינה גובה אלא ממקרקעי מ"מ מחילת זכות שלה הוי כמו מטלטלין ואם מחלה בפירו' מהני כשהגיע לכלל פעוטות עכ"ל ובס' בית מאיר שם כתב ז"ל וסברת המרדכי דמחילת זכיה לא נחשב אלא מטלטלין וע"כ ר"ל כיון דאין לה אלא שיעבוד על הקרקע ואי בעי מסלקי לה בזוזי נחשב כמטלטלי ולענ"ד ממה דקי"ל כפירת שעבוד קרקעות חשיב ככפירת קרקע עצמה משמע כסברת הרשב"א עכ"ל. ואין זה ראי' דהא הביא ב"י בח"מ סי' רצ"ה בשם הרשב"א דאע"ג דאין יכול למכור קרקעותיו פחות מבן עשרים מ"מ יכול הוא לשעבדן ע"ש וכ"פ שם רמ"א בהגהה ע"ש מוכח דגם הרשב"א גופיה מחלק בין דין שבועה למכירה דלענין שבועה הוי שיעבוד קרקע כקרקע ולענין מכירה שיעבוד לא הוי כקרקע ואף שאינו יכול למכור יכול לשעבדן אלא דס"ל להרשב"א דאע"ג דלשעבדן יכול אבל למכור שיעבוד קרקע אינו יכול א"כ אין כאן קושי' על המרדכי שמשוה מדותיו ויותר נראה לענ"ד דגם הרשב"א דס"ל דאפי' מחלה בהדי לא מהני ומשום דלדינ' דש"ס לא גבי אלא מקרקע וה"ל כקרקע היינו פעוטות דאין במעשיו ממש אלא לענין מטלטלין לכך ס"ל דמכירת שיעבוד קרקע ה"ל לענין זה כקרקע דלא הוי בדין פעוטות אבל הגדיל דיכול למכור אפי' קרקעות רק בנכסי אביו בעי' עשרים אבל בשאר קרקעות דאינן משל אביו לא בעי' עשרים מודה הרשב"א דיכול למכור שעבוד קרקע אפי' משל אביו דאין זה נכסי אביו ועמ"ש בקצה"ח סי' רל"ה סק"ג במ"ש רמ"א שם דשט"ח דינו כמטלטלין ושם כתבנו בשם תשוב' הרשב"א ת"ב סי' רי"ט שנסתפק בשטרות דאפשר דין קרקע יש לו ע"ש והיינו משום דבשטר יש שיעבוד קרקעות ומש"ה אינו בדין פעוטות אבל לאחר שהגדיל יכול הוא למכור אפי' בשט"ח שירש מאביו משום דלא בעי' עשרים אלא למכור בקרקע ממש אבל שיעבוד קרקעות יכול למכור אפילו עדיין אינו בן עשרים שהרי יכול הוא לשעבד קרקע שירש מאביו ה"ה למכור השיעבוד וניחא בזה דלא תקשי לדעת הרשב"א מה שהקשה במרדכי דכיון דדינו כקרקע אמאי אמרינן הא גדולה ויתרה הא בנכסי אביו צריך שיהא בן עשרים וא"כ אפי' בוגרת נמי לא ויתרה ולפמ"ש ניח' דבהא דאינו אלא שיעבוד קרקע לא בעי' עשרים וכמ"ש ומ"מ צריך שיגדיל ויצא מכלל פעוטות ודו"ק. ועוד נראה פשוט דהרשב"א לטעמי' דס"ל דוק' בן בנכסי אביו דהוי ירושה המצוי צריך שיהא בן עשרים אבל בת בנכסי אביה כיון שהגדילה אע"ג שאינה בת עשרים יכולה למכור בנכסי אביה וכמ"ש ב"י בשמו בח"מ סי' רל"ה ע"ש מש"ה ניחא דגדולה ויתרה ע"ש ודו"ק ועמ"ש לעיל סי' קי"ב סעי' ג':

(ו') ואם נשאת הבת אחר שגדלה. כתב הטור ז"ל וכתב הרמ"ה דאירוסין בנערות חשיבי כנשואין ואם אין פוסקין לה מזונות צריכה למחות ואין נראה כן לדעת התוס' עכ"ל ונראה טעמא דרמ"ה משום דאמרו בש"ס שם הא דמחאי הא דלא מחאי ה"נ מסתבר' דא"כ קשי' דרבי אדרבי דתני' רבי אומר בת הניזונית מן האחין נוטלת עישור נכסים ניזונת אין שאינה ניזונת לא אלא לאו ש"מ הא דמחאי הא דלא מחאי ופירש"י ניזונת אין אם באה לינשא בעודה ניזונת דהיינו בקטנות או בנערות וכיון דקי"ל ארוס' אין לה מזונות מן האחין א"כ אחר אירוסין היכי מצי' לתבוע פרנסה מן האחין כיון דתו אינה בת הניזונת אלא ע"כ דאירוסין חשיב נמי כנשואין וצריכה מחאה ודוק' קטנה אפילו נשאת אין צריכ' מחאה אע"ג דמפסד' מזונות דקטנה לאו בת מחאה היא אבל נערה דבת מחאה היא צריכה למחות משעת אירוסין דמפסד' מזוני מיהו לפמ"ש תוס' שם ד"ה בין נשאו עד שלא בגרו דרבי לית דרב דאמר בסוף פ' נערה דהוי' דאירוסין ע"ש א"כ מוכח איפכ' דאירוסין לא חשיב כנשואין ואין צריכה מחאה דהא דקאמר רבי בת הניזונת מן האחין יש לה עישור נכסים וארוסה עדיין ניזונת היא מן האחין ואית לה פרנסה דהא כשאינה ניזונת דהיינו בגרה או נשאת כשהיא נערה דאינה ניזונת לא אבדה פרנסתה אלא כשלא מחתה א"כ בניזונת אפילו לא מחתה לא אבדה ולרבי ארוסה בת הניזונת היא ומש"ה כתב הטור ואין נראה כן לדעת התוס' וב"ש כתב בכונת הטור דרך אחרת והדברים פשוטי' כמ"ש. ובחידושי פני יושוע עמד בכונת התוס' במה שהוכיחו דרבי לא ס"ל הך דרב דבלא"ה מוקי בפ' נערה להא דרב כתנאי ולכאורה נראה דכונת התוס' להוכיח מכאן דלית הלכתא כרב כיון דמסקינן בשמעתי' דהלכ' כרבי ומשמע דלגמרי הלכ' כמותו בכל מילי דשמעינן מיני' מהך מימרא דילי' בהך בריית' כו' אלא דבאמת כל הפוסקי' כולם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כתוב דהלכ' כרב ולא הביאו שום חולק וא"כ צ"ל כו' אפ"ה הלכה כרב דלא פסקינן כרבי אלא לענין פרנס' כו' ע"ש. ולפמ"ש נראה דכונת התוס' דנ"מ לענין פרנסה דאירוסין אם צריכ' מחאה דכיון דרבי ס"ל דארוסה אית לה מזונו' מן האחין א"כ הא דקאמר רבי בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסי אפילו בלא מחא' ארוסה נמי בכלל דהא עדיין ניזונת מן האחין היא א"כ לדידן נמי אע"ג דק"ל ארוס' אין לה מזונות מ"מ בפרנס' לא אשכחן מאן דפליג עליה דרבי וא"כ ארוסה יש לה פרנס' בלא מחאה זה נ"ל ברור בכונת תוס' ודו"ק. (ז) מי שציוה לתת לבתו שליש וכתב ב"ש ז"ל היינו מטעם דלא אמרו חז"ל שויתרה אלא בכה"ג שהוא תקנת חז"ל אבל שאר זכות לא הפסידה אפי' אם שתקה ועיין בגוף התשובה ויש שם ט"ס בסוף התשובה מ"ש שם יותר משליש וצ"ל פחות משליש עכ"ל, ומזה קשיא לי במ"ש הרב המגיד פכ"ט מהל' מכירה על מ"ש הרמב"ם שם אבל אם כשנעשה בן עשרים לא מיחה שוב אינו יכול למחות אפילו היה קטן כשמכר וכתב עלה הרה"מ ז"ל ואפשר שלמד הרב ז"ל דין זה ממ"ש במתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות ואע"פ דהאי ממונא ושם איסורא מ"מ גם זה מדין שתיקה כו' וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה הפסידה עכ"ל והנה מה דקשיא לן בראי' שהביא ממתקדשת למיאונין כבר מבואר אצלנו בקצה"ח סי' רל"ה סק"י איברא האידנא קשיא לן במה שהביא ראי' מפרנס' דהא לפמ"ש הרשב"א זה אינו אלא בפרנס' דוקא ומשום שהוא תקנת חז"ל אבל שאר זכות לא הפסיד' בשתיקת' והתם כשמכר כשהוא קטן דמדינא יכול לחזור בו דהא משמע דאפילו קטן ממש שמכר כיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות וצ"ע ועיין בתשו' מהר"מ אלשיך סי' י"ז שכתב ז"ל ולענין המחאה דליכא עדי מחאה כו' לכאורה משמע דדמיא להא דגרסינן בפ' מציאת האשה כו' הא דרבי כשמיחתה על פרנסתה כו' וא"כ בנ"ד משמע כיון דראובן הוא גדול כד אינסיבת דינה היה צריך למחות ומדלא מיחה חיישי' דמחל כו' ולאו מלתא הוא דמאן דאסק בחברי' ממונא כו' לית דין ולית דיין משום דלא תבע נימא דמחיל לי' כו' וע"כ לא אמרו דצריך למחות אלא בפרנסה דלאו ממונא דבת היא אלא משום דחכמים תקינו לה ותקנה בעלמא היא כדאמרינן פ' נערה ואסמכינהו אקרא ואת בנותיכם תנו לאנשים דנלבשה ונכסה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה אינשי ונסבי לה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ק מאישות ציוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו עכ"ל הרי דאינו אלא ציווי בעלמא ואינו ממונא דילה כו' ומש"ה התם איכא למימר דויתר' עכ"ל ודבריו נכונים שכ"כ הרשב"א לענין מי שציוה לתת לבתו שליש

סי' קי"ד (א) סעי' א' אם הוא עיכב צריך לפרוע כו' כתב ב"ש ז"ל הרא"ש מדמה דינים אלו לגזלן דצריך לשלם כשעת הגזילה לכן אפילו אם רוצה לזון עכשיו משלם כשעת הגזילה ע"ש ומזה ראי' לדברי מוהרש"ל שכתב במלוה לחבירו לזמן ובזמנו היה תובעו והוא דחהו בלך ושוב