אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רפט

כרבנן וג' מחלוקת בדבר והלכת' כרבי הריטב"א ז"ל וכן פי' הריב"ש דהא דתנן שמין את הנכסים לא היינו עישור נכסים אלא שמין את הנכסים ורואין את שכנגדן שיש לה עוש' כזה כמה נותנין לבתם ורבי לחוד הוא דאית ליה עישור נכסי כו' משמע דג' מחלוקת בדבר עכ"ל וכיון דלר' יהוד' לית ליה עישור נכסי אלא שמין בנכסים כיוצא בהן מש"ה ס"ל דכי איכ' אומדנ' ינתן לשניה כדרך שנתן לראשנה ולדידיה ליכ' קצבה כלל לכך אין לחלק בין להוסיף או לגרוע דהא אין כאן קצבה ידוע אלא אומדנ' דנכסים והיכ' דאיכ' אומדנ' דאב אזלינן בתר אומדנ' דאב לגמרי אבל לדידן דקי"ל כרבי דלא אזיל כלל בתר אומדנ' דנכסים אלא אחר קצבה ידועה דהו' עישור נכסים הלכך אפילו איכא אומדנ' דאב לא אזלינן בתרה אלא לגרוע ולא להוסיף כיון דאית לן קצבה ידועה דעישור נכסי מחז' כעבורי אחסנת' כשמוסיפין וזה ברור. והתוס' והרא"ש שהקשו על הר"ח מהא דא"ר יהודא ינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה ומשמע אפי' להוסיף היינו משום דאינהו מפרשי שמין הנכסי' היינו לעישו' אבל למאי דמפרשי הריטב"א והר"ן והריב"ש דשלש מחלוקת בדבר אתי שפיר ולא תקשי כלל ובחידושי פני יושוע כתב וז"ל מיהו יש עוד שטה אחרת בזה דדעת הראב"ד ז"ל דר"ח גופי' לא קאמר אלא באומדנא דאיירי בי' שמואל הוי דוקא לפחות משא"כ השיאה דאיירי בי' ר' יהודא הוי אף להוסיף עכ"ל וקשה דהא אמרו בגונ' אהא דשמואל ולימא הלכה כר' יהודא אי אמר הלכה כר' יהודא ה"א דוקא השיאה דגלי דעתי' אבל לא השיאה לא קמ"ל טעמא דאזלי' בתר אומדנ' ל"ש השיאה ול"ש לא השיא' והאי דקתני השיאה להודיעך כחן דרבנן כו' ולדברי הראב"ד ז"ל ה"ל למימר האי דקתני השיאה לומר דינתן לשני' כדרך שנתן לראשנ' ואפי' להוסיף ואילו לא השיא' לא אזלינן בתר אומדנ' אלא לגרו' ולא להוסיף וגם בעיקר דברי הראב"ד ז"ל צריך טעמ' כיון דל"ש השיא' ול"ש לא השיאה אזלינן בתר אומדנא מהיכי תיתי מפלגינן לענין להוסיף בין השיאה ללא השיאה ולכן נראה בטעמו של הראב"ד ז"ל דכיון דאפי' בחיי האב אין לו לכתחלה להוסיף על עישור נכסי דה"ל כמו עבורי אחסנתא וכמ"ש הר"ן פ' מציאת האשה והרא"ש פ' נערה וכ"פ רמ"א סעי' י"א ועיק' אומדנ' הא לפי מה שהוא האב אם עצרן או ותרן ומש"ה אם הוא אמוד לנו שדעתו רחבה אכתי לא מוכח שהי' מפזר לבתו יותר מעישור נכסי דאפשר דמאמר חז"ל הי' מעכבהו שלא הי' נותן יותר כיון דאסרו חכמי' ליתן יותר מעישור נכסי' ואמרי' שלא הי' עובר על דעת חכמים אבל היכא דחזינן שנתן לראשנה יותר מעישור נכסי' ולא עכבהו מאמר חז"ל שפיר אמרי' דינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה משא"כ לפחות מעישור נכסי' אזלינן בתר אומדנא אפי' לא השיא את הראשנה דכיון דידעינן בי' דהוא עצרן וקמצן אמרי' מסתמא גם לבתו לא יתן ואע"ג דמצוה הוא ליתן עשור נכסי' אינו אלא מצוה בעלמא וכיון שהוא קמצן ה"ל כאומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו בעישור נכסי' ומידי ספיקא לא נפקא לכך לפחות אזלינן בתר אומדנא ולא להוסיף דאיכא איסורא דרבנן מחזקינין לי' שלא הי' עובר על ד"ח ואמנם ר' יהודא ורבנן דמתני' ס"ל דאזלינן בתר אומדנא דנכסי' ולדידהו ליכא לאפלוגי בין השיאה ללא השיאה וכמ"ש ותו לק"מ:

ועיין בשטה מקובצת פ' מציאת האשה שכתב ז"ל כתב ר"ט דכי אזלינן בתר אומדנא דאב ה"מ לפחות מעישור נכסי' כו' ועוד יש ראי' מדאמרי' פ' נערה תקנו כתובת ב"ד שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרי' עד כמה עד עישור נכסי אלמא אפי' בחייו לית לי' למיהב טפי כו' ואין ראי' כלל כו' והא דפ' נערה נמי כיון דבחייו מיירי ליכא למימ' שאם רצה להוסיף לה שלא יוכל להוסיף אלא תלמודא דבעי עד כמה היינו עד כמה היא אמידה בינונית לתת לבתו כו' וע"ש:

והנה לכאורה משמע בש"ס דבחייו אינו יכול להוסיף בעובדא דרב פפא דאתעסק לברי' בי אבא סוראה שמע יהודא כו' מרימר נפק אתא אתחזי לי' כו' חזי' דלא הוי ניחא לי' א"ל מאי דעתך משום דא"ל שמואל לרב יהודא שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתא כו' וע"ש הרי דאינו יכול להוסיף אפי' בחייו איברא כד מעיינינן אשתכח איפכא דמוכח מהתם דמדעתי' ליכא איסורא להוסיף דאמר התם האי נמי תקנתא דרבנן היא כדא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כו' אלא הני מילי מדעתי' אבל לעשוי לא וכו' וא"ל יהודא בר מרימר מעלי דידי עשוי הוא וע"כ לענין יותר מעישור נכסי' מיירי דאי לענין עישור נכסי' בלחוד הוא אמאי אשתמיט יהודא והיכי קאמר מעלי דידי עשוי הוא כיון דרב פפא לא הי' חפץ יותר מעישור נכסי' ומה בכך דה"ל עישוי כיון דראוי ליתן לה עישור ומצות חכמי' כך היא אלא ודאי משמע דר"פ רצה יותר מעישור נכסי לכך קאמר לי' יהודא בר"מ מעלי דידי עשוי הוא ומ"מ מוכח דמדעתי' יוכל להוסיף אפי' ביותר מעישור ודברי הר"ן והרא"ש שכתבו דמחיים נמי אין לו להוסיף צ"ע (הגה"ה ועיין בשטה מקובצת פ' מציאת האשה שכתב בשם הריב"ש שמצא בפסקי הרב ר' ישעי' מטראני' דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן כדאמרי' לעיל כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל טפי מבן לא דאי לת"ה זמנין דמתעקרא נחלה דאורייתא כשנתן לראשנה כל מה שהי' לו ואם יתן עתה לשני' כמו כן הבן נקי אלא די' שתטול כחלק הבן וע"ש שכתב דרבי הי' יכול להשיב כשהקשו לו לדבריך הניח עשר בנות ובן אין לו לבן במקום בנות כלום וה"ל להשיב היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא דקושטא דמלתא קא מהדר לי' דעישור כל מה ששיירה כל אחת ולא עישור כל הנכסי' הן נוטלות ע"ש וא"כ אסור להרבות לבת יותר מחלק שיגיע לבן כיון דעל זה לא היתה התקנה כלל אלא כבנו ולא טפי מבנו וק"ל.) (ד') כפי הממון שהניח כתב ב"ש ז"ל ועיין סי' נ' שם ישבתי בטוב טעם דלא תקשי מ"ש שם דאם מת הפוסק פטורין היורשין ליתן לה אותו הסך שפסק וכאן אמרי' שנותנין לשני' כל מה שנתן לראשנה מכ"ש דיש ליתן לה מה שפסק לה אבי' ע"כ ושם בסי' נ' כתב ליישב דמיירי שירד מנכסיו אחר שפסק וסיים שם ז"ל וראוי לאומדו לפי הממון שהניח בשעת מותו א"כ אם הוא במעמד אחד חייב ליתן כמה שפסק עכ"ל וע"ש ועיין שם שכתבנו דאפי' אם הוא במעמד אחד דוק' לבת הוא דנותנין ואזלינן בתר אומדנא משום דמצוה הוא שציוו חז"ל ליתן פרנסה לבתו לכך אזלינן בתר אומדנא אבל בבן לא אזלי' בתר אומדנא דאע"ג דנתן לבן אחד נדוני' גדולה אין נותנין לבן השני כנגדו ומשום דע"י אומדנא שרצה האב ליתן עדיין לא קנה הבן ואפי' מצוה לקיים דברי המת לא שייך באומדנ' ואפי' אמר בפירוש בעודו בריא שיתן לבנו כך וכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת אא"כ השליש מתחלה כך וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' רנ"ב וא"כ בפוסק לבן אפי' הוא במעמד הראשון פטורין היורשים וע"ש. ולפ"ז נראה דה"ה אם היא בוגרת כשפוסק לה לדעת הרא"ש וטור ורמ"א דפסק כוותייהו נמי אין הבנים צריכין ליתן לה אפי' הוא במעמד הראשון כיון דבוגרת לית בה תקנתא דפרנסה א"כ לא מהני בה אומדנא ולא קנתה אא"כ השליש מתחלה לכך ודומה ממש לבן וכמ"ש ואם היתה קטנה או נערה בשעה שמת האב ואח"כ בגרה כבר זכתה עם מיתת האב במה שפסק לה ולא הפסידה במה שבגרה ואפשר דאפי' מחאה אינה צריכה לכשתבגר ואפילו אינה ניזונת מן האחין דעדיפ' משאר בוגרת כיון דפסק לה האב סמכה דעתה על הפסיקה ולכך לא מחאה. אלא דבעיקר הקושי' שהקשה ב"ש גבי פסק ומת אמאי פטורין היורשין כיון דפסק רמ"א דנותנין לשני' כדרך שנתן לראשונה כ"ש בזה שפסק לה וע"ש בב"ש נראה לענ"ד דהכא שאני שהוא רוצה לתת לבתו כך וכך אבל התם בפוסק אינו מחייב עצמו כלל לבתו אלא לאבי הבן גם לאבי הבן אינו מחייב עצמו אלא לקנסו שאם לא יתן הנדן יתן חציו לקנס ולא הוי אומדנא שרוצה הוא ליתן לבתו כך וכך והרבה פעמים כשהותר התקשרות התנאים והשדוכים עם מי ששידך האב פוחת או מוסיף עם השני ואין זה אומדנא על הבת אא"כ נתן להבת וכהאי דנתן לראשנה אבל שידוכין אינו אלא לאבי הבן ולקנסו לחוד זהו הנראה לענ"ד ודו"ק:

(ויש להביא ראי' לדברי מורי ז"ל מהא דלעיל סי' נ"ב סעי' ג' וד' דמחלקינן בין פוסק לחתנו דאז אין ליבם כלום וכן אם נשאת לאחר אין לו כלום ואם פסק לבתו אפי' אמר ע"מ שתנשא סתם אם מת הארוס ונתיבמה או נתקדשה לאחר זכתה במעות וע"ש בב"ש סק"ח מוכח שם דיש חילוק בין פוסק לחתנו לפוסק לבקו ודו"ק)

סעי' ז' (ה) מפני שהקטנה אינה בת מחאה כתב המרדכי ז"ל יתומה שהשיאה אחי' או אמה מדעתה פירש"י מדעתה לרבותא נקט דאפי' שנתרצית אין מחילתה מחילה וכתב רבינו ברוך דאפי' אם הגיעה לכלל פעוטות אמרי' בהנזקין מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וה"ה מחילתן דמ"ש מ"מ יכולה היא להוציא שהרי לא מחלה להדיא אלא נתרצית ולקחה מה שנתנו לה ושתקה תדע דפרכינן מינה טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה ואם איתא דמתני' מיירי במחלה להדיא ואמרה מחול לך מאי הוי פריך וליכ' למימר משום דפרנסה לא גבי' אלא ממקרקעי מש"ה לא הוי מחילתה מחילה כדקי"ל למכור בנכסי אביו דהיינו במקרקעי עד שיהא בן עשרים דא"כ מאי