אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רעט

דבכל דוכתי בעי' מומחין לגוביינא אבל באלמנ' סגי בהדיוטות דהא כששמה לעצמה לא מצינן למימר בתורת שליחותא דיתמי קאתית דא"כ מאן שם לך דבשליחות בעינין שיוציא מרשות לרשות וכיון דלדעת הרמב"ם ב"ד של הדיוטות הוא דמגבו לה א"כ ה"ל הורדה שלא ע"פ הלוה ושומא הדרא כמו בשאר חובות אמנם בשטה מקובצת כתב וז"ל אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום פירש"י מאן שם לך ממי קבלת מכירה לא מב"ד ולא מיתומים כו' ולפירות זה בעה"ב שעשה שליח למכור לו קרקע אפי' בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרי' מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו ומאן שם לך לא אתי שפיר להאי פירושא והגאונים ז"ל פירשו מאן שם לך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד של הדיוטות לקחה חיישינין שמא כיון דלעצמה היא לא דקדקו יפה בשומתם ולפירוש זה דינו של רבינו ז"ל צריך תלמוד הריטב"א ז"ל עכ"ל לפ"ז יש לומר דהכי היא שיטת הרמב"ם ז"ל ומפרש ששמה לעצמה בלי שום ב"ד כלל אלא בינה לבין עצמה ובהא הוא דאמרי' מאן שם לך ר"ל שמא לא דקדקת בשומא יפה כיון שלא היה שום אדם אצלה משא"כ ע"פי ג' הדיוטות סמכינין עלייהו דבדקו ודקדקו יפה בשומתן אבל מ"מ לאו בני אגבויי נינהו נמצא לפ"ז כל ששמה לעצמה ע"פ ב"ד הדיוטות שומא לא הדרא דאיהי שליחא דיתמי הוא וה"ל אגבי' איהו בחוביה והא דב"ד הדיוטות שמו לה לא חשיב אטרחי' לב"ד. ומיהו בעיקר הדין דשליח שנעשה למכור וקנה לעצמו דכתב הריטב"א דצריך תלמוד קשה לי דנהי דמהכא לא מוכח הא מוכח לה מהא דאמר ספ"ב דגיטין ובפ' התקבל דאם לא חזרה שליחות אצל המשלח בטל שליחותי' והבאתי לעיל בס"ק ז' ע"ש ואפשר לומר דהתם גבי גט שאני כיון דקי"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע ובעינין שיתן הבעל או שלוחו הגט ומש"ה כל שניתק משליחות להולכה לשליחות לקבלה או לעצמה דלא חזרה השליחות בטל לי' שליח להולכה וה"ל כאלו קבלה הגט בלא שליחות להולכה וכנוטל' מע"ג קרקע דלא מהני אבל במקח וממכ' דסגי בגילוי דעת א"כ כל שעושה שליח למכור בדמים ידועים מצי שליח לקנות לעצמו כיון שהבעה"ב גילה דעתו שרוצה למכרו בכך וכך ודו"ק היטב. (ט) סעי' ו' ומכרה שוה ק' בר' עמ"ש בזה בספרי קצה"ח סי' קפ"ג סק"ה. סי' ק"ה (א) סעי' ב' ומת הבעל בחיי' אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל כלום ובח"מ ס"ו סעי' ע"ו פסק דהקונה שט"ח מהמלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הנוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה שטרו ומחלק בח"מ דקנין כתובה גרוע טפי דשמא לא תבא לידי גבי' והזמן פרעון אינו חל עד אחר מיתה והוי כאנו מכרה לו אחר מיתת הבעל עכ"ל הב"ש ע"ש ואכתי קשיא ני דהא כבר הקשו בתו' פ"ק דב"ב בהא דאלמנה הבאה ניפרע מנכסי יתומים צריכה שבועה הא ה"ל תוך זמנו והיאך חיישינין לצררי תוך זמנו ותירצו דכיון דתנאי כתובה הוא חיישי' טפי לצררי ואפי' תוך זמנו ע"ש ולפי' מ"ש רש"י בערכין פ' שום היתומים גבי הא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דחיישי' לצררי דהיינו דחיישינין לשמא נתון לו צררי למשכון וכן הוא מוכרח דבכתובה ליכא למיחש לפרעון ממש דהא אסור לשהות עם אשתו בנא כתובה אלא ודאי דחשש צררי הוא למשכון ואע"ג דגם למשכון אין ראוי משום תקנת שמעון בן שטח שיהיו כל נכסיו ערבאין ואחראין לכתובתה ועיין סי' ס"ו סעיף א' היינו דאם לא כתב לה בכתובתה שיהיו כל נכסיו אחראין וערבאין לא מהני יחוד מטלטלין אבל בכותב לה כל נכסיו אחראין וערבאין רשאי להתפיסה צרר' למשכון וא"כ כיון דאינו אלא חשש משכון א"כ עדיין שיעבודה שיש לה על הבעל קיים ואכתי לא נמחל ואמאי לא יגבה הלוקח אע"ג דנתן לה משכון על מעותי' כיון שכבר מכרה כל כתובתה איהו וכל שיעבודא דאית בי' אע"ג דאית לי' ללוה משכון אצל המוכר צריך הלוה לפרוע ללוקח והוא יתבע משכונו מן המוכר ולכן נראה דצריך לומר כתירוץ שני של תוס' שם דחיישי' שמא התפיסה צררי סמוך למית' ובזה חיישינן שמא התפיסה לפרעון ממש. ובתשו' מהרי"ט חלק ח"מ סי' יו"ד כתב וז"ל ועוד נראה האי צררי משום פרעון הם שאם לא היינו חוששין שנתן הצררי אלא למשכון לא היינו אומרים דאם מתה יפסידו יורשים דאם איתא דיהיה לה צררי כל היכי דאיתנהו ברשותי' דמרי' איתנהו אלא דצררי בתורת פרעון הם וכבר נמחל שיעבודו עכ"ל ומן התימא שלא הביא דברי רש"י בערכין דמפרש בהדיא דצררי למשכון הוא ומ"ש דאם למשכון התפיסו לא היינו אומרי' אם מתה יפסידו היורשי' אינו מוכרו דודאי כל שנתן צררי למשכון אין היורשי' צריכים לפרוע כתובתה עד שתחזיר המשכון ויורשים חייבין בהחזרת המשכון ואך כשתחזיר המשכון אז מחוייבים לפרוע כתובתה אך קשה לפי פירש"י דצררי בתורת משכון יהיב לה א"כ כשמתה ולא נשבעה דמפסדי יורשים משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו אמאי לא טענינן ליורשי' דנאנסו הצררי לדעת הש"ך בח"מ סי' ק"ח דס"ל טענינין ליורשין נאנסו ע"ש. ונראה דרש"י לשיטתי' אזיל דס"ל דמשכון שלא בשעת הלואתו חייב באונסין ועיין ש"ך סי' ע"ב מיהו נראה דאפי' נאמר דמשכון שלא בשעת הלואתו נמי פטור באונסין מ"מ שטר כתובתה בטל דכה"ג כתב בח"מ סי' ע"ג סעי' ל"ג וז"ל יורש שהוציא שטר שיש למורישו כך וכך ממון אצל פ' ושיש לאותו פ' משכון אצל המוריש וטען היורש שהמשכון נאנס אצל מורישו ותובע המעות נשבע הנתבע היסת שלא החזיר לו המשכון וש הי'שוה כנגד חובו ונפטר עכ"ל וכן הוא שם בטור וז"ל ולא אמרי' שישבעו היורשין שבועת היורשין דכל שטר שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וספק נאבד באונס או בפשיעה לפיכך השטר בטל עכ"ל וה"נ כיון דיש שם משכון ספק באונס ספק בפשיעה נאבד השטר בטל כיון דהיורש אינו יודע אם בפשיעה או באונס ועמ"ש בקצה"ח סי' ע"ב ס"ק ל"ו. ומיהו הכא אפי' נאבד המשכון אצלה בפשיעה היא פטורה דפשיעה בבעלי' היא שהבעל משועבד לה ואפי' שיברה כלים פטורה וכמ"ש הראב"ד פכ"א מאישות ואפשר דכיון שהגיע לידה משכון א"כ כי היכי דס' נאבד באונס ס' בפשיעה השטר בטל ה"נ אם הספק שמא עדיין המשכון בעין תחת ידה נמי השטר בטל וצ"ע. ולפי תירוץ שני' של תוס' דחששא דהתפסת צררי אינו אלא שמא סמוך למיתתו התפיסה א"כ לפמ"ש בש"ע ח"מ סי' ס"ו סעי' ט"ז די"א דאם פרע הלוה למלוה לא נפטר מהלוקח ע"ש ולפ"ז הכא נמי יגבה הלוקח הכתובה דהא תוך זמנו לא פרע וא"כ קודם שמכרה ללוקח ודאי לא פרע ואח"כ אפי' אם פרע לה קודם מותו לא נפטר בזה מן הלוקח ואע"ג דאמרי' בכתובה דמכירתה גרועה וה"ל כאילו מכרה אחר מיתת בעלה דוקא לענין אין אדם מוריש שבועה לבניו הוא דאמרי' דבשאר חוב כל שקנה הלוקח קודם מות הלוה אמרי' שמא לא יצטרך שבועה דשמא לא ימות הלוה ולא יבא לעולם לידי שבועה דמי' למת מלוה בחיי לוה דלא אמרי' אין אדם מוריש כו' משא"כ בכתובה כיון דסתמא לאו לגירושין עומדת רק לידי אלמנות וא"כ ודאי הדבר עומד לשבועה לכך אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל מ"מ המכירה ודאי חיילא בחיי בעלה ומשעה שמכרה זכה הלוקח בכתובה וא"כ לא נפרע הבעל בפרעון שפרע לאשה אח"כ לאותן י"א וא"כ הכא ליכא דררא דשבועה כלל כי היכי דתימא אין אדם מוריש כו' דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון וסמוך למיתתו דחיישי' כבר זכה הלוקח בכתובה ולא מיפטר בעל באותו פרעון ולכך יש לו ללוקח לגבות בלא שבועה וצ"ע בכל זה ודו"ק. (ב) אבל אם נתגרשה ומתה כתב ב"ש ז"ל כלומר אע"ג דמת בעלה בחיי' והי' עלי' שבועה לגבות מן היתומי' ומתה בלא שבועה מ"מ נשבעין הלוקחין וגובין כו' דאחר הגירושין חל זמן הפרעון והוי כאלו קנה באותו פעם ודינו כקונה שט"ח ומת אח"כ הלוה והמלוה דלוקח גובה ולא כח"מ עכ"ל אמנם בעיקר הדין שכתב בש"ע ח"מ סי' ס"ו סעי' ט"ו במכר שט"ח בחיי הלוה ומת לוה ואח"כ מת מלוה דגובה לוקח בשבועה קשיא לי דהא אם לא מכר המלוה ומת לוה ואח"כ מת מלוה אין היורשין גובין ומשום דאין אדם מוריש שבועה לבניו וא"כ כיון דקי"ל דשעבוד הגוף אינו נמכר דמה"ט מצי מחיל ואפי' יורש מוחל דכשמת המלוה נשאר שעבוד הגוף ביד יורשיו וכשנמחל שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד הנכסי' דאינון ערבין בי' וכמ"ש ר"ת והפוסקי' וא"כ אפי' כשמכר המלוה השט"ח עדיין נשאר בידו שיעבוד גוף הלוה וכשמת המלוה יורשין יורשי' אותו שיעבוד הגוף וכיון דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו דהא המלוה הי' צריך לישבע משעה שמת לוה וא"כ יורשיו לא יורשו שיעבוד הגוף וממילא פקע שיעבוד נכסי דלוקח כיון דיורשיו אינם יורשי' שיעבוד הגוף דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכה"ג פסק בש"ע סי' ס"ו סעי' ל"ו בגר שמכר שט"ח ומת הגר פקע לי' ונפטר הלוה ע"ש ומשום דשיעבוד הגוף פקע וה"נ הא פקע לי' שיעבוד הגוף דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומאי מהני מכירת שט"ח בחיי