אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רעו

מתנת שכ"מ דאמרינן התם דאלמנתו ניזונ' ממנה וז"ל משום דמתנ' שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונו' אלמנה ובהדי הדדי קא אתי' אחר גמר מיתה הלכך לא דחי חדא מינייהו לחברתה עכ"ל הרי מבואר דעתו ז"ל דמזונות אלמנה לא חייל אלא לאחר מיתה והיינו דחיוב מזונו' דתנאי ב"ד אינו אלא לאחר מותו:

והרמב"ם פ"ח מהל' זכי' כתב בטעמ' דאלמנה ניזונ' ממתנ' שכ"מ ז"ל שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים עכ"ל והיינו כמ"ש הרב המגיד משום דחיוב מזון האשה והבנות וכתוב' בנין דכרין עם גמר מיתה ומתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר מיתה ממש וקדמו למתנת שכיב מרע ע"ש ועמ"ש בספרי קצות החשן סי' רנ"א וסי' רנ"ב וא"כ גם לדברי הרב המגיד אין חיוב מזון האשה חייל אלא עם גמר מיתה וא"כ דברי הראב"ד נכונים דנשא נשים זו אחר זו דשתיהן שוין כיון דלא חייל חיוב מזון האשה עד גמר מיתה ושניהם באים כאחד דאי כדברי הרה"מ לפנינו דחוב מזון האשה חייל משעת נשואין כמו הכתובה א"כ איך כתב הרמב"ם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים דהא כבר נתחייבו משעת נשואין אלא דזמן פרעון הוא במיתתו וא"כ פשיטא דאלמנתו ניזונת ממתנת שכ"מ דודאי קדים חוב דמזונות ומדכתב הרמב"ם וכייל מזון האשה וכתובת ב"ד לגבי מתנת שכ"מ וכתב עלייהו שהרי במיתתו נתחייב מבואר דכולהו לא מיחייבי אלא עם גמר מיתה ולכן דברי הרה"מ שלפנינו צ"ע בעת הזאת. (עיין לעיל סי' צ"ג הערה ב' מ"ש לפרש שיטת הרי"ף דעיקר תקנת תנאי כתובה הי' השיעבוד משעת נשואין כמו הכתובה עצמה ומפני תיקון עולם אמרו שאין גובין למזון האשה מנכסים משועבדי' היינו כששיעבדן הבעל ואם שיעבדו האחי' זו שאלה שלח רב לרבי ופשט לי' דאין מוציאין למזונות עיין פ' מציאת האשה ד' ס"ח ונמצא עכשיו אין הנכסי' משועבדי' אלא עם גמר מיתה וגם עכשיו אינן משועבדי' לגמרי שהרי אם מכרו היורשין ג"כ אין מוציאין הרי דגם יד היורשין באותן הנכסים שוים עם התנאי כתובה וכן המקבל מתנת שכ"מ ג"כ ידו שוה עם התנאי כתובה ואם מכר אין מוציאין וכמ"ש בנמ"י שם ולזה דקדק הרי"ף ז"ל לומר דתרווייהו בהדי הדדי קאתו ותרווייהו קנו ע"ש באורך ולפ"ז צדקו גם דברי הרה"מ דעל מ"ש הראב"ד שאין חיוב המזונות אלא לאח"מ וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת ומשמעותו מחמת שפרעון המזונות אינו אלא לאח"מ אין החיוב חל כלל עד לאח"מ לזה שפיר השיג הרה"מ דאיהו משתעבד משעת נשואין כמו בכתובה גופי' ומה בכך שהז"פ הוא אחר מותו לכך כתב הוא הטעם דאין להן דין קדימה כיון דלא טרפו ממשבדי לא סמכו דעתייהו וה"ל כמו מטלטלי דאין בהן דין קדימה וכונתו דהנכסים לא נשתעבדי עד השתא בשעת גוביינ' כמו מטלטלין שהרי הי' יכול להבריח ולכך לא שייך דין קדימה ומ"ש הרמב"ם גבי מתנת שכ"מ וכייל מזון האשה וכתובת ב"ד וכתב עלייהו שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים דהתם על הנכסים אנו דנין וכיון דתקנו שלא יוציאו מנכסי' משועבדי' לא נשתעבדו הנכסי' עד אחר מיתתו ולזה דקדק שם הרמב"ם וכתב שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים ולא כתב שבמיתתו חל החיוב דבאמת החיוב עליו חל משעת נשואין אלא כיון דלא גבי ממשעבדי לא נתחייבו הנכסים עד אח"מ משא"כ הראב"ד כתב שאין החיו' חל עד אח"מ ועל זה שפיר השיג הרה"מ ודו"ק:

ובדברי הרי"ף שכתב דכיון דבהדי הדדי קאתו לאחר מיתה לא דחי חדא מינייהו לחברתה הדברים תמוהים דכיון דבהדי הדדי קאתו למה ידחה חוב דמזונות למתנת שכ"מ ובנימוקי יוסף שם כתב משום דתקנת מזונות קודמת בתחלה ע"ש ואינו מובן וכבר כתבנו בס' קצה"ח סי' רנ"ב ישוב לדברי הרי"ף ז"ל ע"ש:

ואמנם נראה דדברי הרי"ף כפשטן ע"פ מאי דאמרו בש"ס פ' י"נ שם דף קל"ג א"ל רבא מיגרע גרע השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש והיינו כיון דחיוב תנאי ב"ד דאלמנה ניזונת אינו אלא לאח"מ וכמ"ש הרי"ף וכבר אמרו אלמנה חוב דבעל וא"כ היכי ניזינת מנכסי יורשים כיון דבהדי הדדי קאתו חוב המזונות וירושה דאורייתא אלא ע"כ שכך תקנו שתהא אלמנתו ניזונת מתנאי ב"ד וא"כ כ"ש ירושה דרבנן דאע"ג דבהדי הדדי קאתו אלמנתו ניזונת ממתנת שכ"מ:

ולשיטת הרמב"ם יתפרש סוגית הש"ס הכין השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו וע"כ צ"ל דחוב של תנאי ב"ד שלמזון האשה חייל מקודם והיינו עם גמר מיתה וירושת היורשין לא חיילא אלא אחר מיתה כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן דג"כ לא חיילא אלא אחר מיתה פשיט' דמזון האשה קודם וזה נכון אלא דלפי שיטת הריף והראב"ד דחיוב מזונות חייל לאחר מיתה ממש ולשיטת הרמב"ם דחייל עם גמר מיתה תתעורר קושית התוס' פ' אלמנה ניזונת דף צ"ג ד"ה ור' יוסי סבר ז"ל וא"ת מה יפוי כח הוא השתא דקאמרה הכל למזונות מכרתי ולא איבדה כתובתה וכי אין זו אונאה דשקר הוא שהרי גם לכתובה מכרה כו' וגם לפי הקונט' ניחא ואין זו אונאה שאומרת ללוקחות הכל מכרתי למזונות שהרי מן הדין גם מזונות הי' לה לגבות ממשעבדי אם לא לפי שאין קצובין כמפורש בגיטין והכא לעולם יש ללקוחות לאסוקי אדעת' משום כתובה ולהניח בני חרי כשיעור כתובה אע"פ שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי עכ"ל וע"ש ולפמ"ש דמזונות לא חיילא אלא לאחר מותו א"כ מדינא לא גביא למזונות ממשעבדי שמכר הבעל דלקוחות קדים. ולפי מ"ש הרשב"א לענין חוב שטר ומזונות האשה דחוב שבשטר קודם ומשום דבמזונות הקילו כאלו מתחייב דבר יום ביומו ע"ש א"כ אינו אלא לאחר שתקנו חכמים מפני תיקון העולם שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אמרי' במזונות הקילו אבל אי לאו תקנה זו הוי מזונות חייל גם מחיים כמו בפוסק לזון את בת אשתו דתיכף נעשה חיוב על משך ה' שנים ואתי שפיר תירוצום של תוס' אבל לפמ"ש בשטת הרי"ף והראב"ד והרמב"ם דתקנת תנאי ב"ד לא חייל אלא אחר מותו קשיא. וצריך לומר לפמ"ש דחיוב מזונות אינו אלא לאחר מיתה א"כ הא דאמרו אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדי' מפני תיקון עולם היינו ממשעבדי ששיעבדו היתומים דאלו מאותן ששיעבדן בעל תיפוק לי' דלקוחות קדמו וא"כ מפני תיקון העולם מהני למשועבדים ששיעבדו יורשין וכדאי' פ' מציאת האשה דף מ"ט האחין ששיעבדו אין מוציאין מידן למזונות ע"ש ולפ"ז גם הירושלמי דקאמר באת מלוה בשטר תאמר לכתובה מכרתי מיירי ג"כ במלוה בשטר של היורשים וא"כ שפיר עבדא ואין כאן אונאה כיון דמדינ' מזונות נמי גובה מלקוחו' שמכרו היורשין אחר מותו ולפ"ז קשה ראיית הרמב"ן דמלוה בשטר קודמת למלוה ע"פ אע"ג דמלוה ע"פ קודם בזמנו כיון דע"כ מיירי במלוה בשטר של יורשין דאל"כ ה"ל אונאה של שקר וכמ"ש וכיון דשיעבדו היורשין תו ליכא למימר דחוב קדים ומשום דמזונות לא אתו אלא לאחר מותו דהא גם השט"ח לא ניתן אלא לאחר מותו והיורשין הוא ששיעבדו ודו"ק:

(עיין מ"ש בהערה שלפני זה דגם דעת הרי"ף והרמב"ם דשיעבוד הגוף של תנאי כתובה משעת נשואין חייל אלא לפי שאינן נגבין מן המשועבדים לא נתחייבו הנכסי' אלא לאח"מ וזו התקנה היא מפני תיקון עילם והכל אתי שפיר וק"ל) ובפ' אלמנה, ניזונת דף צ"ה מאי לאו בהא קמפלגי ר' יהודא דאמר בעי' לפרושי סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להבי' ראי' ור' יוסי דאמר לא בעי' לפרושי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי ופירש"י ר' יהודא דאמר הפירוש יפה לה סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ואי לא פירשה מה לכתובה ומה למזונות סוף לכשתבא לגבות יאמר לה מה שמכרת לכתובה מכרת וקבלת כתובתך ואם תאמר להם א"כ תנו לי מזונות שאכלתי יאמרו לה נתננו לך מטלטלין במזונותיך והם נאמנים עכ"ל. ואיכא למידק לפמ"ש במשנה למלך פי"ד ממלוה גבי טענת סטראי וז"ל מיהו מספקא לי אם יברר המלוה שהיתה לו מלוה ע"פ אחרת אצל הלוה וטען הלוה שכבר פרע אותו החוב דקי"ל דאין צריך לפרעו בעדים וזה שהעידו העדים שפרע בפניהם הוא מאותו מלוה בשטר הוא ומסתברא דבכי האי אוקי שטר בחזקת שלא נפרע וגובה עכ"ל וע"ש לפ"ז אפי' לר' יודא דסבר נכסי בחזקת יתמי קיימי אכתי כיון דמבורר החוב בע"פ דהיינו המזונו' אמאי לא תוכל האלמנה לטעון שאותו הפרעון שהי' עם המכירה היה בעד המזונות והכתובה שהוא השטר עדיין בחזקתו. מיהו בסמ"ע סי' ל' סקל"א כתב דאפי' ידוע שהי' לו עליו מלוה ע"פ או בשטר מ"מ אין המלוה נאמן ע"ש ויש ראי' לדבריו מפירש"י שכתבתי וכנ"ל ודו"ק:

(ה) סעי' ג' גרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחין כתב ב"ש ז"ל כבר כתבתי הטעם למה נשתנה דין הגרושה ואין להקשות למה לי הני טעמי תיפוק לי' דהא קי"ל דהנכסים הם כמשכון ביד האלמנה ובח"מ סי' ע"ג מבואר דמוכרין המשכונות ע"פ ב"ד הדיוטות ואפשר לומר דוקא מטלטלין יכול למכור ע"פ הדיוטות אבל קרקע לא או י"ל אע"ג דקי"ל הנכסים של יתומים הם כמשכון ביד האלמנה מ"מ לא הוי כמשכון ממש דהא הנכסים אינן בידה עכ"ל. והנה מ"ש דדוקא מטלטלין יכול למכור אבל קרקע לא כבר כתבתי בס' קצה"ח ג"כ שם סי' ע"ג דדוקא במשכון מטלטלין משום דבע"ח קונה משכון אבל בקרקע