אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רעד

ואי משום דהיא עצמה לא חששה לחינא דידה מש"ה צריכין ב"ד לעשות כדין ולהכריז א"כ אמאי נזקקין כלל לנכסי יתומי' קטני' דהא מדינא אין נזקקין ליתומי' קטני' כיון דחן דאשה לענין מוכרת שלא בהכרזה שוה לחן דנזקקין וכיון דמחמת דהיא לא חששה לחינא בעי' כדין לעשות הכרזה א"כ היאך נזקקין אלא ע"כ דחן דנזקקין אינו שוה לחן דמוכרת שלא בב"ד ומש"ה לענין מוכרת שלא בב"ד ושלא בהכרזה לא חיישי' לחינא כיון דיכולה להמתין מעט והא דמוכרת שלא בב"ד ושלא בהכרזה אינו אלא משום שלא תתבזה וכיון דבאה לב"ד הרי לא חששה לבזיונה מש"ה בעי הכרזה וכדין ומ"מ נזקקין לנכסי יתומי' קטני' משום חינא דהיא ג"כ חוששת לחינא אלא דטעמא דחינא לא מהני אלא לענין נזקקין דאית לה פסידא טובא כשתמתין עד שיגדלו הקטני' משא"כ לענין ב"ד והכרזה אין לה הפסד כ"כ ודוק. (ולכאורה תקשי דעדיין לא מוכח כלל מדר' יוחנן דטעמא דשלא בב"ד ושלא בהכרזה הוי משום בזיוני דלעולם טעמא משום חינא ודקא קשיא לך א"כ אמאי מזדקקינין כיון דהיא עצמה לא חששה לחינא ובאה לב"ד למכור ולא מכרה בפ"ע דיש לומר דכיון דמפסדא מזוני ע"י תביעת כתובתה לכך אנו נזקקין לה וכדאמרינן התם בש"ס פרק שום היתומים דפריך ולר"י מי ניחא דשבקינין מזוני דודאי מפסדי ונקטינן הכרזה כו' ומשני דתובע' כתובתה אין לה מזונו' ופריך תו א"ה איזדקוקי נמי לא נזדקיקנא לה ומשני כיון דאזדקקינן לה מעיקרא מזדקקינן נמי השתא וע"ש זה אינו דהשתא קיימינין אליבא דמרימר דס"ל דטעמא דר' יוחנן משום חינא וא"כ אית לן למימר דלענין טעם מזוני מודה לרב אסי דאין נזקקין משום דאיכא מעשי ידיה ולית להו פסידא ליתומים כדאי' בש"ס התם וע"כ הא דנזקקין אינו אלא משום חינא לחוד א"כ מוכח שפיר דהאי טעמא דחינא דנזקקין אלים טובא מלענין שלא בב"ד ולכך פסק הרמב"ם לענין נזקקין כמרימר וכר' יוחנן וממילא מוכח דלענין שלא בב"ד ושלא בהכרזה לדידהו לא אלים טעם חינא ולפ"ז למרימר דפסקינין כותיה איכא לאוקמי מתני' דשום היתומים בגרושה דצריך ב"ד והכרזה דלענין זה לא חיישינן לחינא ואפ"ה נזקקין לקטני' ואין אנו צריכים להני תירוצי שהביא הר"ן וזו היא שיט' הרמב"ם ז"ל וק"ל) (ב') אבל צריכין ב"ד הדיוטות עיין פ' השולח דף מ"ו תניא ר' אלעזר אומר לא אסרו צריך אלא מפני אינו צריך במאי קמיפלגי ר' מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור"א סבר אין אדם רוצה כו' וגבי נדרי' סגי בשלשה הדיוטות וכמ"ש בש"ך ה"ל נדרי' סי' רכ"ח סק"ב דלא בעינין חד דגמיר אלא דסברי קצת שידעו מה הם מתירין ע"ש וא"כ משמע דשייך אין אדם רוצה שתתבזה אשתו אפי' בב"ד של שלשה הדיוטות ואפשר דמה"ט ס"ל לרמב"ם דבדיעבד סגי במכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה ומכרה קיים לפי שפוסק כמ"ד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ומש"ה אפי' בלא הדיוטות סגי. (ג') ודוקא עיקר הכתובה והתוספת. ז"ל הב"ש הנה הריטב"א ס"ל לעיקר כתובה מוכר' בלא ב"ד אבל לא לצורך תוס' ולא לצורך נדוני' והרב המגיד חולק על זה וס"ל אם הקילו בדב' שאין לה חסרון כ"ש בנדוניא ורמ"א שפס' כהריטב"א ופסק דאף לתוספת כתובה מוכר' שלא בב"ד אפשר משום דהריטב"א איירי באשה שאין לה מזונות והרמ"א איירי באשה שיש לה מזונת גם י"ל הריטב"א לא הכריע סברא זו אלא כתב אפי' תימא תוספת כתובה לא אלים לתקוני בה משום בזיון ומשום חינא הא איכא משום מזוני מש"ה פוסק בזה כשיטת הרה"מ עכ"ל וכונתו דמש"ה פוסק בתוספת כתובה כהרה"מ משום דכיון דהריטב"א לא הכריע לענין תוספת והרה"מ ס"ל דאפי' לנדוניא מוכרת שלא בב"ד וכ"ש לענין תוספת לכך פוסק בתוס' כהרה"מ אבל לענין נדוניא פוסק כהריטב"א כיון שהוא חולק בהדיא וס"ל דלא אמרו משום חינא אלא בעיקר כתובה ובשטה מקובצת בסוגיין כתב ז"ל ומיהו טעמא דמזוני עיקר הוא ונ"מ כי אעפ"י שמכרה כבר לעיקר כתובה כיון שעדיין יש לה מזונות משום תוספת כדפרישת ר"פ אע"פ אף היא מוכרת לתוספת שלא בב"ד ואפילו תימא דבתוספת ליכא לאחמורי על היתומי' משום חינא או משום שלא תתבזה אשתו בב"ד הא איכא משו' מזוני אבל לנדוניא דלא מעכבא במזוני דינה כחוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד ולא חיישינן לחינא ולא לבזוי בב"ד והא דלא אוקימנ' במס' ערכין למתניתין דהתם בנדוניא דהתם קתני סתם לכתובות אשה עיקר כתובה במשמע ולא משום נדוניא ואע"ג שנקרא כתובה בהרבה מקומות וכן עיקר עכ"ל הריטב"א ז"ל. ולפ"ז כתב הב"ש סק"א דכל שמוכרת שלא בב"ד את הכתובה מטעם מזוני צריך למכור לכל הכתובה כדי שלא יהיו לה עוד מזונות ע"ש. (עיין ב"י ריש סי' זה הביא ג"כ דברי הריטב"א אילו בביאור יותר דהיכא דאינה מוכרת אלא למקצת כתובתה אנו צריכין לטעמי דחינא ושלא תתבזה דהכא לא שייך טעם דמזוני כיון שעדיין נשאר לה מקצת כתובה ואית מזוני וזה ג"כ כדברי ב"ש סק"א.) ומדברי הר"ן פ' אלמנה ניזונת נראה דכל היכא דמוכרת כתובה שלא בב"ד משום מזוני אפילו למקצת כתובה נמי מוכרת שלא בב"ד ע"ש שהקשה בהא דאמרי' אלמנה מוכרת שלא בב"ד ושלא בהכרזה ובפ' שום היתומים מוקמינין למתני' בכתובת אשה וא"כ אמאי בעי' הכרזה ע"ש שכתב דמש"ה מוכרת שלא בהכרזה כדי שתפסיד מזוני ואפי' מוכרת למקצת כתובה כיון דזמנין במוכרת כל הכתובה איכא רווחא ליתומים במזונות תו לא פלוג אפי' במוכרת למקצת כתובה וע"ש. (וכן דעת תוס' ע"ש פרק אלמנה דף צ"ז ע"ב ד"ה מתני' מני ר"ש וז"ל וא"ת ממתני' נמי תפשוט דאתי' כר' שמעון כו' וי"ל דחכמים נמי כר"ש סבירא להו בהא דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ואי מדקתני מוכרת אפי' ד' וה' פעמים ומוכרת למזונות שלא בב"ד משום דאכתי לא הפסידה מזונות הוא דמוכרת כתובתה שלא בב"ד עכ"ל וכונתם דכיון דמשום הפסד מזוני תקנו שתמכור בלא ב"ד אפילו כשמוכרת מקצת כתובה כיון שעי"ז הוא מתקרבת להפסיד המזונות לאחר שתמכור כפעם בפעם ותכלה כל כתובתה שייכא לתקנתא שתמכור בלא ב"ד וע"ש בשטה מקובצת ובחידושי פני יושוע שפירשו ג"כ דברו תוספת כך וזה כדעת הר"ן ולא מטעמי'.) מיהו בדברי הר"ן ז"ל לא עמדנו דשם בהא דאמרי' בש"ס בשלמא מן הנשואין משום מזוני כתב ז"ל פירש"י למזונות כדי שלא תצטרך להתענות ואחרים פירשו משום מזוני שמוכרת הכתובה שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונות ולא נהירא דהניחא לר' שמעון דמכר' מקצת כתובה הפסידה מזונותי' אבל לרבנן דס"ל מכר' מקצת כתובה עדיין יש לה מזונות מה הועילו בתקנתן עדיין תשמור עצמה למכור מקצתן ויהי' לה מזונות ע"כ ע"ש וזה סותר למ"ש לקמן דכיון דגבי מוכרת כל כתובה איכא רווחא ליתמי תו לא פלוג ואפילו במקצתה תקינו וצ"ע. והנה מ"ש הריטב"א דטעמא דמזוני עיקר הוא משום דבלשון המשנה ובלשון הגמרא הכתובה כוללת עיקר ותוספת כמבואר ר"פ אע"פ וכיון דלשון מוכרת לכתובתה כולל גם התוספת ובתוספת ס"ל לריטב"א דלא תקינו בי' משום חינא ובזוני א"כ ע"כ הא דמוכרת לכל כתובתה היינו לעיקר ותוספת טעמא משום מזוני הוא ואלמנה מן האירוסין דלית לה מזוני מ"מ מוכרת לכל כתובתה דתוספת בלא"ה לית לה מן האירוסין ולעיקר כתובה איכא טעמי דחינא ובזיוני וא"כ בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת לכל כתובתה אלא דמן הנשואין דאיכא תוס' לא שייכו טעמי דחינא ובזיוני וע"כ עיקר הטעם משום מזוני:

אך קשה לפ"ז מאי מקשה למ"ד משום חינא מהא דתנן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד הא גרושה נמי בעי' חן לישני לי' דמיירי לענין תוספת כתובה דלית בי' משום חינא אלא דאלמנה מוכרת מטעמא דמזוני ובגרושה דלית לה מזוני לא תמכור אלא בב"ד. (ואפשר לומר דעיקר קושית הש"ס הוא משום דקתני סתמא לא תמכור ע"כ עיקר כתיבה נמי' בכלל ובעיקר שייך חינא:

) ומ"ש הריטב"א ז"ל והא דלא אוקימנא במס' ערכין מתני' דהתם בנדוניא משום דסתם לכתובת אשה דקתני התם עיקר כתובה משמע ולא משום נדוניא ואע"פ שנקרא כתובה בהרבה מקומות עכ"ל דבריו תמוהין דהתם מהדר לאוקמי מתני' דשום היתומים אליבא דמ"ד אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא לשטר שיש בו רבית ולדידי' אי אפשר לאוקמי אלא בגוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל וכדמפרש התם בש"ם ואליבא דר"י דס"ל נזקקין לכתובה משום מזוני אי נמי משום חינא כדמסיק מרימר נמי ליכא לאוקמי מתני' בנדוניא דא"כ אין נזקקין כלל דדינה כשאר חוב דעלמא וכמ"ש הריטב"א וצ"ע:

מיהו נראה דרש"י ז"ל לא ס"ל בזה כהריטב"א אלא דאף לגבי תוספת נמי שייכי טעמי דחינא ובזיון דהתם בש"ס דפריך בשלמא מן הנשואין משום מזוני פירש"י שלא תתענה ולא פירש משום מזוני כדי להרויח ליתומים מזונותי' וכמו שאמרו שם בערכין פ' שום היתומים דף כ"ב דאמר ר' יוחנן דנזקקין לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני ופרש"י שם דכל זמן שאינה גובה כתובת' ניזונת משלהם והוי פסידא דידהו ע"ש היינו טעמא דרש"י ז"ל משו' דרב יהודא בשם ר' אסי פליג אדר' יוחנן וס"ל דאין נזקקין אלא לשטר שיש בו רבית ולא לכתובת אשה משום דתקינו