אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רסג

האשה והבנות מנכסי' משועבדי' מפני תיקון העולם היינו משעבדי דאחין ויורשין דאלו מה ששיעבד הוא בעצמו בחייו תיפוק ליה דבחייו לא התחיל חיובם אך קשה בהא דאמרו ר"פ אע"פ אתמר כתובת בנין דכרין פומבדיתאי אמרי לא טרפא ממשעבדי ירחון תנן בני מתא מחסיא אמרי יסבון תנן ונהי דיסבון תנן הא תנאי כתובה של בנותיו ואלמנתן ובנין דכרין כולן זמן חיובן בשעת מיתה והיכי טרפא ממשעבדי ששיעבוד קודם זמן חיובן ואין לומר דמיירי התם משעבדי ששיעבדו האחין דא"כ אפי' למ"ד ירתון תנן אמאי לא יציאו כתובת ב"ד ממה שמכרו האחין אחר מיתת אביהם דנכסי דידהו הויין והיאך האחין רשאין למכור דבר שאינו שלהם ואלו מכר יורש אחד חלק ירושת אחיו ודאי דלא הוי מכירה כלל דדבר שאינו שלו מכר ואפי' לפי מ"ש לקמן סי' קי"ב דכתובת בנין דכרין מצי סלקי בזוזי ע"ש משום דאינון ירתון כסף כתובתך תנן וכיון דמצי סלוקי לכתובה גופה בזוזי ה"ה דמצי לסלוקי לבנים מ"מ לא גרע כתובת בנין דכרין מפרנסה דאע"ג דמצי סלוקי בזוזי ואפ"ה מוציאין ממשעבדי ששיעבדו אחין כיון דקצובין הן וכתובת בנין דכרין נמי קצובין הן. ועוד דבריש פ' מי שהי' נשוי איתא וש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפ' ממשעבדי ליתו בני ראשונ' ולטרפינהו מבני שני' ע"ש ומוכח דמ"ד טרפא ממשעבדי היינו ממשעבדי דאב ואמאי הא כל תנאי כתובה דמזון האלמנה בנותיו וכתובת בנין דכרין כולן לאחר מותו הן באין וא"כ לקוחות קדמו לחיובן וצ"ע:

(וגדולה מזו קשה לפ"מ שהוכיח מרן ז"ל מדברי הרי"ף והרמב"ם דעיקר חיוב תנאי כתובה אינו חל אלא אחר מותו ומן הדין אינה גובה ממשועבדים של הבעל א"כ הא דשלח לי' רב לרבי ותלה ביני שיטו שיעבדו האחין מהו ע"ש פ' מציאת האשה דף ס"ח תיפוק לי' דמתני' היא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם וע"כ מתני' בשיעבדו האחין דבשיעבד הבעל מדינא אין מוציאין דקדמו לקוחות לחייבן וכמ"ש מורי ז"ל. איברא המעיין בדברי הרי"ף שם פר' יש נוחלין שכתב וז"ל ואי קשי' לך ההיא דתנן אין מוציאין כו' ולמזון האשה והבנות מנכסי' משועבדי' מפני תיקון העולם והכא קאמרינין אלמנתו ניזונת מנכסיו ההי' במשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה אבל מתנת שכ"מ דלא קניא אלא לאח"מ כו' לא דחי' תקנת' דרבנן דמזונות אלמנ' ומתנת שכ"מ תרווייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתו לאחר גמר מיתה הלכך לא דחי' חדא מינייהו לחברת' ותרווייהו קנו עכ"ל הרי לפנינו דהרי"ף בעצמו מפרש למתני' דאין מוציאין כו' בשיעבדן הבעל ומ"מ טעמא דמפני תיקון העולם הא אי לא"ה היו מוציאין וע"כ מדינא היה החיוב חל מחיי הבעל אלא מפני תקון העולם הוא דאמרו רבנן שלא ישתעבדו הנכסים עד אח"מ נמצ' דבכתובת בנין דכרין שאין בהן משום תיקון העולם נשתעבדו הנכסים מחיי הבעל לבני מתא מחסי' דס"ל יסבון תנן וטרפא שפיר ממשעבדי דבעל משא"כ במזון האשה והבנות שמפני תיקון עולם אמרו דלא לטרוף ממשעבדי דבעל וממילא מתחיל שיעבוד לאח"מ והא דכתבו הרי"ף והרמב"ם דהני תנאי כתובה ומתנת שכ"מ בהדי הדדי קאתו והרי"ף סיים עוד וז"ל הלכך לא דחי' חדא מינייהו לחברתה ותרווייהו קנו ע"כ והא כיון דמדינ' מחיים חל החיוב אלא מפני תיקון העולם הוא דאמרו חז"ל דלא ליחול שיעבודא עד אחר מותו דחשו לפסידא דלקוחות וא"כ במתנת שכ"מ דלא חשו לפסידא דידיה נוקמוהו אדיני, וא"כ קדמו תנאי כתובה לדידי' דהא מדינ' מחיים התחיל השיעבוד זה אינו דכיון דקי"ל כרבי דשיעבדו האחין אין מוציאין למזונות וא"כ הא חזיון בירושה דאפילו לאח"מ לא חייל שיעבודא דתנאי כתובה לגמרי שהרי יכולין למכרן ע"כ עדיין גם הירושה חיילא עם תנאי כתובה ביחד דכל זמן שהנכסים ביד היורשין תנאי כתובה גובה מהן וכשמכרו אינן גובין ממשועבדי נמצא דיד שניהם שוה בנכסים ולכך גם במתנת ש"מ דאתי' מירושה עדיין גם יד המקבל מתנה שולטת בנכסי' ואם מכרם אין תנאי כתובה גובה מהן וכמ"ש בנמ"י דכמו שיעבדו האחין אין מוציאין למזונות ה"נ אין מוציאין כששיעבד המקבל מתנה שכ"מ לכך שפיר כתב הרי"ף ובדקדוק גדול דתרווייהו בהדי הדדי קאתי ותרווייהו קנו ודו"ק כי נכון הוא:

סעי' כ"ג (כ"ח) אבל ע"י שליח לא מהני תפיסתה ז"ל ב"ש אבל ע"י שליח לא מהני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים היינו ליורשים אם חופס יותר משיעור ואפשר אפילו תופס כשיעור הוי חוב ליורשים דאלו לא תפסה הי' הכל ביד היורשים והיו יכולים להרויח בהם עכ"ל:

ובשטה מקובצת פ' הכותב כתב וז"ל ושמעינין מהכא דאלמנה שעשתה שליח בעדה בעדים לתפוס מטלטלין למזונותיה דמהני תפיסה זו ואפי' שלא תפסה בעצמה דלא מקרי חב לאחרים במה שמפסדין היורשים מלישא וליתן בשלהם דעכשיו ארי' דקא רבוע עלייהו דאלמנה ניזונת מהם דלא אמרו אלא במקום שיש בע"ח אחרים ודכותי' וכן כתב ריב"ש בתשובותיו סי' כ"ז וז"ל ועוד צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא ע"י אחר ואפילו עשתה שליח לתפוס בעדה משום דקי"ל התופס לבע"ח כו' וכאן יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסים היו מספיקי' לכולן אם לא מחמת תפיסה כו' הא קמן דלא מקרי חב לאחרים אלא משום בעלי המתנה שמפסידין בתפיסה זו אבל הפסד היורשים לא מקרי חב לאחרים דמכל מקום הרי היורשין חייבין במזונות האלמנה כו' והארכתי בזה בתשובת שאלה לפי שקצת מחכמי עירנו נחלקו עלי בדין האלמנה והאמת יורה דרכו ומצאתי און מחכמי ארץ ישראל תוב"ב שכתבו גם הם כוותי והאריכו בתשובתם ישמרם צורם ויחיו לעד אמן עכ"ל ולפענ"ד נראה עיקר כדברי הרב מוהר"ב אשכנזי ה"צ

סעי' כ"ז (כ"ט) אם לקחה הקרקע לעצמה עיין לקמן סי' ק"ג ומ"ש שם

סעי' כ"ט (ל) אלמנה שמכרה אחריות על היתומים עיין מ"ש בס' קצה"ח סי' רכ"ו סק"ב

סי' צ"ה סעי' א' (א) מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה בר"פ אלמנה ניזונת איבעי' להו ניזונת תנן או הנזונת תנן ניזונת תנן וכאנשי גליל או הניזונת תנן וכאנשי יהוד' ופי' התוס' ז"ל הכי פירושו ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא ניזונת על כרחן של יתומים והלכך מעשי ידי' שלהן אבל לאנשי יהודא שמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה אין מעש' ידי' שלהן או הניזונת תנן וכאנשי יהודא דאפילו לאנשי יהודה דאיבעי לא יהבי לה אפ"ה מעשי ידי' שלהן עכ"ל ומזה העלה הב"ח דהיכא דנהגו שיהי' הברירה ביד היורשין לסלק כתובתה ושלא לזונה לא זכו במעשי ידי' ובח"מ כתב דכיון דאיבעי' לא אפשיטא א"כ היאך תוצ' היא מן היורשין המזונות ולא תתן להם המעשי ידי' ובב"ש העלה כדברי הב"ח ע"כ: ולענ"ד נראה דאין סברא כלל אפילו לאנשי יהודא לומר אף שתקנו מעשי ידי' תחת מזונות כיון שבידם להפקיע ע"י פרעון הכתובה אף בשעה שמעלים לה מזונות אין להן מעשי ידיה דמ"ש מבעל לריש לקיש דס"ל דיכול להפקיע מזונות ע"י שיאמר לה צאי מע"י במזונותיך ואפ"ה כל זמן שלא הפקיע צריכה ליתן לו מע"י אלא נראה כונת התוס' כמ"ש בשטה מקובצת בשם תלמידי הרשב"א וז"ל איבעי' להו ניזונת תנן וסתם לן כאנשי גליל לומר דוקא לדידהו הוא דמעשי ידיה שלהן משום דהוו כבעל משום דלא סגי דלא יהבו לה הא לאנשי יהודא מעשי ידיה שלה דלאו כבעל נינהו עכ"ל ע"ש וכונתם דעיקר הספק הוא דאפשר דלאנשי יהודא לא תיקנו כלל מעשי ידי' ליורשיה משום דלאו כבעל נינהו ותקנת מזונות היה תחת עיכוב פרעון הכתובה שהרי בידם לפרוע כתובה ולהפקיע המזונות משא"כ בבעל דאין שם פרעון הכתובה תקנו מע"י תחת מזונותיה וא"כ אנן דקי"ל כאנשי גליל וכמבואר בטוש"ע סי' צ"ג סעי' ג' אלא הכא דמנהג המקום שיכולין היורשין לסלקה, אזלינין בתר מנהג ויכולין הב"ד לתקן כן וכיון דקי"ל כאנשי גליל א"כ ודאי תקנו חז"ל מעשי ידי' ליורשין כמו בבעל וכיון דכבר תקנו שיהיה מעשי ידיה לבעל א"כ אפילו היכא דיכולין לסלקה מצד המנהג מ"מ לא זזה תקנה זו ממקומה וכל זמן שלא סילקו לה והיא ניזונת משלהן מעשי ידיה ליורשין דעיקר ספיקא דש"ס הוי דאפשר דלא תקנו חז"ל כלל מע"י ליורשין כיון דלאו כבעל נינהו ועיקר תקנת מזונות מיורשין הי' נגד עיכוב פרעון הכתובה דבידם הוא לפרוע לה בע"כ וכל זה אות' אליבא דאנשי יהודא אבל אנן דקי"ל כאנשי גליל א"כ ודאי ניתקן מעשי ידי' ליורשין דהוו ממש כבעל א"כ דין זה אינו זז ממקומו ולא נדחה בשביל שנהגו שיכולין לסלקה דכל זמן שלא סלקו והיא ניזונת משלהן התקנה במקומה עומדת שיהיה מעשי ידיה שלהן ודו"ק: סי' צ"ו סעי' א' (ט') אלא בשבועה וכתבו תוס' פ' השולח דף ל"ד ובפ"ק דב"ב דף ה' הא דצריכה שבועה אע"ג דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו שאני אשה דאית לה כתובה מתקנת חז"ל חיישי' טפי לצררי כדאמרי' בהנושא דף