אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רמח

לוה בחייו ומת ונפלו הנכסים ביד זאת היורשת הנשואה בזה נ"ל ברור שמלוה ע"פ גובה כדין מלוה ע"פ הנגבית מן היורשין המפורש בפ' שום היתומים וליכ' למימר בהני נכסי דבעל הוי לוקח ראשון לפי שקודם שנפלו בירושה לאשתו היו משועבדים לבע"ח ולא קנה אותן הבעל כלל דכיון דמכח ירושה קאתו ליכ' למימר דלוקח הוי בנכסי מוריש אשתו כך נ"ל וכן דנתי הלכה למעשה עכ"ל. מיהו בעיקר מה דמשני בש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא קשי' לי דהא אמרו פרק מציאת האשה דאין פרנסה אלא במקו' בן אבל בבנות כולן חולקות בשוה והכא כולן בנות הן ויורשת בשוה ובנמוקי יוסף ס"פ י"נ כתב דאיירי שאין הנכסים בעין עכשיו דאילו היו הנכסים בעין והגזילה קיימת כל היכ' דאית' הדר' לדברי הכל עכ"ל וא"כ אינו אלא גזילה שאינה קיימת וצ"ע ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' כ"ט שם נראה דמפרש הא דר' חייא דאמרינן פרנסה קלא אית ליה מיירי במקום בן ור"ח לא קאי אמתניתין וע"ש ואכתי אינו נוח לי דפרנס' הוא חוב על הבן ולא על שאר הבנות כדאמרינן שהיא בעלת חוב דאחין ואם מכר הבן מוציאין לפרנסה מן הלקוחות דכמלוה בשטר דמי' אבל אין זה חוב על הבנות. ואפשר לפרש נשאו גדולות לבעל היינו שהבן נתן כל הנכסים גם חלק הקטנות לגדולות מש"ה ישאו קטנות מבעל אלא דא"כ היכי הוי ס"ד למפשט דבעל יורש הוו ולכך ישאו קטנות מבעל הא גדולות גופייהו לקוחות או מקבלי מתנה הן והיאך טרפי קטנות כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה דפרנסה קלא אית ליה אלא דהוי כשאר מלוה ע"פ והיאך גבי מיורשי לקוחות או מקבלי מתנה ועוד בנמוקי יוסף כתב דמיירי שאין הנכסים בעין שאילו היו בעין לא היו יכולין להכניס חלק הקטנות דהוי גזילה בעין ע"ש מבואר דנשאו גדולות היינו שלא במקום בן דחולקות בשוה וקאי ר"ח אמתני' ואם כן קשה מה ענין פרנסה לבן בין הבנות. ולכן נראה דמעיקר' כי בעי למיפשט מדר' חיי' דאמר נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל אלמא בעל יורש הוי מפרש לה דר"ח קאי אמתני' דהניח בנות חולקות בשוה דאם היה בן ה"ל חוב על הבן וכי נתן בן לגדולות ה"ל גדולות לקוחות או מקבלי מתנה וא"כ אפילו תימ' בעל יורש הוי לא מצי גבי מיניה שהרי הוא בא מכח לקוחות והשת' אסיק אדעתיה דהוי כשאר מלוה ע"פ אלא ע"כ לפי הס"ד הוי סבר דר"ח קאי על המשנ' שלא היה בן רק בנות וחולקו' בשוה וכי נשאו גדולות לבעל והכניסו חלק הקטנות והבעל יורש מוציאין הקטנות מבעל משא"כ אי הוי אמרינן בעל לוקח לא היו מוציאין אלא דאם היה הגזילה בעין היו מוציאין לדברי הכל אפילו אי לוקח הוי דלא קני לה לכך כתב בנמוקי יוסף דמיירי שאין הגזילה קיימת ואינו אלא חוב שיש לקטנות על הגדולות וכיון דבעל יורש הוי מוציאין ממנו. ודחינן לה דלמ' שאני פרנסה דאית לה קלא ר"ל דלמ' מיירי במקום בן דאית' לדין פרנסה ולא קאי ר"ח אמתני' וחוב דבן הוא וכשהניח לגדולות נעשו גדולות עצמן לקוחות וכשנשאו גדולות והכניסו לבעל יש לומר ג"כ דבעל לוקח הוא אלא כיון דדין פרנסה איכא הכא ופרנסה קלא אית לה וגובה ממשעבדי ולכך מציאין גם מבעל זה הנלענ"ד ודו"ק. וא"כ לפי מה דס"ד מעיקר' למיפשט מדר' חייא דבעל יורש הוי א"כ הוי סבור דר"ח קאי אמתני' ומיירי שלא הניח בן אלא בנות וה"ל חוב שיש לקטנות על הגדולות ומיירי נמי שאין הגזיל' קיימת ואין זה אלא חקין והפסדות שיש לקטנות על הגדולות ומוכח דלמאי דבעי למפשט בעל יורש הוי דאי ס"ד לוקח הוי ולא גבי' מיניה מלוה ע"פ אפילו בנזקין והפסדות נמי לא גבי' מיניה ומשום דלא פלוג ומזה הוכיח בנמ"י מדברי הרי"ף דבנזקין והפסדות נמי לא גבי מיני' דבעל לפי שהעלה הרי"ף דלגבי מלוה ע"פ בעל לוקח הוי ואע"ג דדחי לה בש"ס דמיירי בפרנסה דאית לה קלא והיינו דמיירי במקום בן דה"ל בעלת חוב דבן ולא דגדולות וגדולות גופייהו לקוחות או מקבלי מתנה נינהו אלא משום דפרנסה גובה ממשעבדי לכך מוציאין מן הבעל מ"מ מוכח דאי לא דפרנסה קלא אית לה והי' חוב של הגדולות לא היו מוציאין מן הבעל דמלוה ע"פ לא גבי' מבעל ואפילו בנזקין והפסדות וכמ"ש. ודו"ק:

(וכ"ת אכתי ק' למה לי טעמא דפרנסה קלא אית לה תיפוק לי' כיון דמוקמינן השתא במקום בן דה"ל קטנות בע"ח דבן ולא שייך בהו לא פלוג וכמ"ש מארן לעיל משום דלאו ב"ח דאשה הוא וכמ"ש הרשב"ץ לכך מוציאין מבעל משום פסידא דקטנות וכו' די"ל דהא דנקט פרנסה קלא אית לה היינו משום דגדולות גופייהו הוו לקוחות ובלא בעל לא היו קטנות מוציאות מגדולות עצמן אי לאו דפרנסה קלא אית לי' וטריף ממשעבדי ודו"ק). ועוד נלענ"ד דס"ל להנמוקי יוסף דבכל דוכתי אמרי' בעל לוקח הוי ואפילו במקום פסידא דאחריני ומשום לא פלוג והא דאלמנה נזונת משום פסידא דאלמנה היינו רק באלמנה למזונותיה דאלים תקנתא דידה כדמוכח בש"ס פ' נערה דף מ"ט א"ר אלעא אר"ש ב"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם מתקיף ר' זירא ואי תימא ר' שמואל בר' נחמני גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעי' דשלח רבין באגרתי' מי שמת והניח אלמנה ובת כו' נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעי' מהו דתימא התם הוא דליכא דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה ע"ש ואי נימא דכל היכא דאיכא פסידו לאחריני ואינהו לא אפסדו אנפשייהו דינא הכי דבעל יורש הוי ולא לוקח א"כ מאי זה ענין לכותב כל נכסיו לבניו דהוי מתנה גמורה מעכשיו אלא דתקנת אושא הוי דלגבי מזונות דידי' ודאשתו תתבטל המתנה אלא ע"כ מוכח מזה כיון דעשאו לבעל לוקח נגד לקוחות משום דעל הרוב אינהו דאפסדו אנפשייהו תו לא פלוג וכל הנשאת לבעל כאלו מוכרת לו כל נכסיה הוא ובכל מקום לוקח גמור אלא גבי מזונות דאלמנה ביטלו חז"ל לזכותי' דבעל ועשאוהו כיורש וכן משמע שם בתו' ד"ה אלמנתו ניזונת מנכסיו ז"ל אע"ג דלא דמי כו' מ"מ מייתי הכא הואיל ואלמו' רבנן לשיעבודה דידה שאף מן הבעל שאינו כיורש אלא כלוקח גובה אע"ג דלא היתה גובה מלוקח אחר ה"נ אית לן לתקוני בכותב לבניו שיהא הוא ואשתו ניזונין מהן עכ"ל ומשמע דוקא באלמנה הוא דתקינו הכי ומשום חומרא דמזונות דידה ואלמו' לשיעבודה אבל בשאר חוב לא אע"ג דלא אפסיד אנפשיה וע"ש בשטה מקובצת שכתב דמשום אומדנא דבעל הוא דאלמו' למזונות דודאי אין דעת הבעל שתתבזה אשתו אלא שתהא ניזונת משל בעל ואע"ג דמלוקח אחר לא גבי' ומש"ה בכותב נכסיו לבנו נמי איכא הך אומדנא דמזונות ע"ש וא"כ אינו אלא באלמנה שלא תתבזה ואפילו למה דדחי דהתם ליכא מאן דטרח מ"מ על כל פנים הטעם הוא באלמנה משום אומדנא או אלמו' משום מזונותיה משא"כ בשאר חוב אפילו במקום דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה. אלא דבדעת הרי"ף אי אפשר לפרש כן דא"כ אמאי הוצרך לומר דמלוה אפסיד אנפשיה דאוזיף לאתת' דקיימ' לאנסובי כיון שאין אנו מחלקין בין אפסיד אנפשיה או לא אלא באלמנה הוא ואלמו' משום אומדנ' הלכך מחוורתא כדשנינן אליבא דהרי"ף דשאני לן בין חוב האשה דלא פלוג ובין חוב דאב וכמ"ש. אמנם יתכנו דברינו ליישב בהם שיטת הבעה"ת הביאו ב"ש לעיל וכתב דלדידיה לעולם בעל לוקח ואין חילוק בין איכ' פסיד' או לא וקשי' לן בגווה אלמנה אמאי ניזונת מנכסי הבעל וכמ"ש לעיל סק"ו אבל לפמ"ש ניח' דס"ל לבעה"ת דהא דאלמנה ניזונת מבעל הוא משום אומדנ' דבעל כמ"ש בש"מ או משום אלמו' לשיעבוד מזונות כמ"ש תוס' משא"כ בשאר חובות לא פלוג ולא גבי מבעל ויתיישב בזה עוד מאי דקשי' לי' לב"ש סי' צ"ג אמאי לא הבי' בש"ע דאין האלמנה ניזונת מנכסי צ"ב דודאי לוקח הוי אליבא דכ"ע כמ"ש מהרי"ק סי' י"ח וע"ש ולדידן נמי קשי' לן אמאי לא הבי' בש"ע שם דאינה ניזונת מפירות נ"מ בחיי' דלפי מ"ש בס"ק ה' בפירות בחיי' ודאי לוקח הוי ע"ש ולפי מ"ש מזונות דאלמנה שאני או משום חומרא דמזונותיה או משום אומדנא א"כ אפילו בפירות בחיי' או בנכסי צ"ב דודאי לוקח הוי לפמ"ש מהרי"ק סי' י"ח אפ"ה אלמנה ניזונת מהן כמו בכותב נכסיו לבנו דודאי לוקח הוא ואפ"ה ניזונת ודוק:

(ח) אבל נזקין ומקח ודברים אחרים אין חייב לשלם ובח"מ סי' שפ"ח סעיף ז' כתב הרמ"א ז"ל ואשה שמסרה משמתינין לה ואם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בו משלמת ואם יש לה נכסי מלוג הבעל אוכל פירות בחייה ואם מתה חייב לשלם לנמסר וכן לשאר ניזק ואין הבעל לענין זה אלא כיורש שחייב לשלם עכ"ל וזה נראה סותר לדבריו שבכאן דבנזקין נמי פטור מלשלם גם הש"ך בח"מ שם הקשה על הרמ"א במ"ש דהבעל אוכל פירות בחיי' ואם מתה הבעל חייב לשלם לנמסר ובסי' תכ"ד סעיף ט' כתב הרמ"א גבי עבד ואשה שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן וכתב עלה הרמ"א ז"ל יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל מוכרת אותן לאחרים בטובת הנאה ומשלמת לנחבל וע"ש ובטובת הנאה כתב הטור שאם תתאלמן או תתגרש יקחם הלוקח ואם תמות היא