אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רמז

אלא פלגא כמו בכור במלות עצמו משום דלאו מדין ירושה אתי בעל אלא משום דנדוניא לא ניתנה לגבות אלא לכשתנשא לאחר ע"ש ומש"ה שפיר אמר אביי אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב כלומר בנכסי צ"ב כ"ע מודו דאינה יכולה למכור לגמרי דאם מתה הבעל זוכה כיון דלא קרינן בי' לכשתנשאי לאחר ודוקא בנ"מ הוא דצריך לתקנת אושא אבל בנכסי צ"ב ה"ל תנאי כתובה ככתובה ובעינין לכשתנשאי לאחר ולכך לא מצי' מזבין לגמרי וזה נכון וברור:

(ז) קהל שעשו ביניהם תקנות וקנסות כתב בח"מ ז"ל דין זה הועתק מתה"ד סי' רע"ב ושם מדמה הקנסות לקרבן כמו שהבעל מחוייב להביא קרבן אשתו כך מחויב ליתן הקנס בשבילה שגם הקנס מכפר קצת על העובר כו' והיה אפשר לפרש כונת הרב דאם האשה עברה על התקנה קודם שנשאת ואח"כ נשאת בעלה חייב לשלם משום דכל העוברת על התקנה קלא אית לי' וה"ל כמלוה בשטר והוא דבר הלמד מענינו רק שצריך לעיין מאין הוציא הרב דין זה לדמות חיוב קנס לחיוב מם וסבלונות דבסמוך עכ"ל:

ולכאורה דאין צריך לזה טעמא דקלא אית ליה דתיפוק ליה דגובה מבעל כמו מזונת האלמנה דמשום פסיד' דיד' עשאוהו כיורש ה"נ משום פסידא דקהל עשאוהו כיורש דהא דמלוה ע"פ אינו גובה מן הבעל הוא כמ"ש הרי"ף דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי' ליה לאוזפי לאתתא דקיימ' לאנסובי בלא שטרא והכא בקהל לא שייך האי טעמ' א"כ ראוי להיות יורש משום פסידא דקהל:

ואפשר כיון דאינו אלא קנם וכבר מבואר בטור וש"ע ח"מ סי' שפ"ה גבי מטמא ומדמע ומנסך דלא קנסו בנו אחריו וא"כ אפי' תימא דבעל יורש הוי אין גובין ממנו קנס:

אלא דלפ"ז נראה דאפי' נימא מטעמא דכל העובר על התקנ' קלא אית לי' מאי מהני הקול כיון דלא נתחייבו הנכסים ודוקא עמד בדין מהני במטמא ומדמע ומנסך ומטעמא שכתב המרדכי פ' החובל ז"ל וכן שמעתי שפסק ריב"א במסור הני מילי מסור שמסר ולא הספיק הנמסר להעמידו בדין עד שמת המוסר אבל אם קם המוסר בדין ונתחייב נתחייבי הנכסים ותו לא ירתי לה הנכסים ושלו' ר' מאיר ב"ר ברוך עכ"ל וא"כ דוק' עמד בדין דנתחייבו הנכסים אבל כל שלא עמד בדין לא נתחייבו הנכסים ואינו אלא קנס ולא קנסו בנו אחריו וכ"ש לוקח ועוד דלפי מ"ש בש"ך ח"מ סי' ק"ח סק"ה דכשחייבוהו יותר על מה שהפסיד לא קנסו בנו אחריו אפי' העמידו בדין ע"ש וכ"כ בש"ך שם סי' שפ"ה סק"ג וקנס הקהל הוא יותר על מה שהזיק או נתחייב שהרי אינו אלא קנס במה שעבר על תקנתם וא"כ פשיט' דלא מהני מה דאית לי' קלא:

ועיין לעיל סק"ה הבאתי דברי הנמוקי יוסף שכתב ז"ל אמר המחבר לפי מ"ש הרי"ף דאינו גובה נוכל ללמוד דכל נזקים והפסדות וחובות ומקח שנעשה בין קודם נשואין בין תחת בעלה אינו גובה מנכסי מלוג עכ"ל הרי מבואר מדבריו דאפי' נזקים והפסדות שנעשו קודם נשואין אינו גובה מהבעל. אמנם הדבר תמוה דהא טעמ' דהרי"ף אינו אלא משום דמלוה אפסיד אנפשיה דאוזיף לאתת' דקיימי לאנסובי בלא שטרא וזה לא שייך בנזקין והפסדות שנעשו קודם נשואין וכתוס' ד"ה התם אינהו דאפסדו אנפשייהו ז"ל עוד מקשי' דאמרינן בהחובל דף צ' כי אתי רב פפא ורב הונא ברי' דרב יושוע מבי רב אמרו תקנת אושא מתני' היא העבד והאשה פגיעתן רעה כו' ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תיזבן נכסי מלוג ותיתב ליה משמע הא איתא לתקנת אושא לא ליתיב ולא מידי ואמאי הא לא תקנו רבנן והוי לוקח אלא היכ' דליכ' פסיד' לאחריני אבל הכא הא איכ' פסיד' דנחבלים וי"ל דהוי מצי למיפרך ולטעמיך אלא דבלא"ה פריך שפיר ולרשב"א נראה דלא קשה מידי דהא כיון דתקינו רבנן דבעל מוציא מיד הלקוחו' לטובתו היא דליכ' פסיד' לאחריני לא פלוג ותקנו דבכל מקום שהאשה מוכרת הבעל מוציא אפילו במקום שחבלה באחרים דאיכ' פסיד' דאחריני כיון דלא שכיח' מלת' שיהיה פסיד' דאחריני לכך לא פלוג רבנן ובכל מקום מוצי' עכ"ל מבואר דלתירוץ ראשון שבתוס' אפילו חבלה דבתר נשואין נמי אינו אלא יורש ומשום פסיד' דנחבלים וא"כ מכ"ש קודם נשואין ואפי' למ"ש הרשב"א דלא פלוג נמי אינו אלא בתר נשואין וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' י"נ דאיכא למימר לפסיד' דרבנן חשו רבנן ותקנו הכי ולפסיד' דכל מאן דאתי בתר בעל לא חששו עכ"ל ומשמע דקודם נשואין ודאי חשו לפסיד' דאחריני דאלת"ה אלמנה הניזונת דאמרו משום פסיד' דאלמנה בעל יורש הוי תקשי אמאי אע"כ דוקא מאן דאתי בתר בעל הוא דלא חשו לפסיד' דידי' וא"כ לגבי נזקין והפסידות דקודם נשואין בעל יורש הוי ועוד היכי כתב הנמוקי יוסף לפי מ"ש הרי"ף דאינו גובה נוכל ללמוד דכל נזקין והפסידות כו' שנעשו בין קודם הנשואין כו' והא ברי"ף מבואר הטעם משום דמלוה אפסיד אנפשיה והיאך נלמוד חזה להיכ' דלא אפסיד אנפשיה ואדרב' דמי' טפי לאלמוה דמשום פסיד' דאלמנה שויה יורש וכבר הרגיש בכל זה בס' בית מאיר ע"ש והנראה לענ"ד בזה דס"ל להנמוקי יוסף דכשם שאמרו בנזקין שאחר הנשואין דאע"ג דאית ליה פסיד' לנחבל אפ"ה לא פלוג רבנן בתקנתן משום דהואיל ועשאוהו לוקח במקום לקוחות דעל הרוב אינהו דאפסדו אנפשייהו תו לא פלוג רבנן בתקנתן כמו כן אמרינן בנזקין שקודם הנשואין כיון דעשאוהו לוקח נגד מלוה ע"פ שקודם הנשואין ומשום דאיהו דאפסיד אנפשי' דאוזיף לאתתא דקיימ' לאינסובי ועיין ברא"ש פ' י"נ תו לא פלוג ולעולם לוקח הוי שלא לגבות מבעל שום מלוה ע"פ אפילו מלוה ע"פ דלא אפסיד אנפשיה ומשום לא פלוג ומיהו היינו דווקא במלוה ע"פ שחייבת האשה ומשום דכל דקיימ' לאנסובי ה"ל כאילו נשאת ולא פלוג בתקנתן הואיל דבהלואה דאיתת' דקיימ' לאנסובי איהו דאפסיד אנפשיה לא פלוג והוי לוקח אפילו בחוב של האשה דקיימ' לאנסובי של חקין והפסדות דלא אפסדו אנפשייהו כמו לאחר נשואין דלא פלוג וכמ"ש אבל בחוב שמגיע מאבי האשה ומת והוריש לבת והלכה ונשאת לבעל בזה ודאי היכא דמלוה לא אפסיד אנפשיה בעל יורש הוי משום פסיד' דאחריני ולא אמרינן בזה לא פלוג כיון דאין החוב על האשה רק החוב הוא מאבי האשה וזהו טעמא דאלמנה ניזונת מבעל משום פסיד' דאלמנה כיון דמזונות מגיע החוב מאבי הבת ונשאת הבת לבעל בזה ודאי חששו לפסיד' דאלמנה ולא אמרינן בזה לא פלוג דלא אמרו לא פלוג אלא בחוב שמגיע מן האשה דקיימ' לאנסובי דה"ל כנשאת ולא פלוג בתקנתן אבל זה החוב שמגיע לאלמנה אינו מן הבת אלא מאביה בזה ה"ל בעל יורש משום פסיד' דאלמנה. וכל זה למדנו מדברי הרי"ף ס"פ י"נ ז"ל שלח לי' כו' ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל יורש הוי או לוקח הוי כו' א"ל תניתו' נשאו גדולות ישאו קטנות ותאני ר' חייא נשאו גדולו' לבעל ישאו קטנות מבעל אלמ' בעל יורש הוי ודחינין דלמ' שאני פרנסה דאית ליה קלא וכמלוה בשטר דמי' אבל בעל לוקח הוי ולא אפשיט' בעיין הלכך מלוה ע"פ לא גבי מיני' דבעל ואיהו אפסיד אנפשיה דלא איבעי' ליה לאוזופי בלא שטר' שלח רבי באגרתי' כו' אמר ר"י בן אחותו של ריב"ח ע"י היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו דשוי' רבנן הכא כיורש משום פסיד' דאלמנתו ע"ש וכיון דבעיין אינו אלא משום דאיהו אפסיד אנפשיה שהלוה בלא שטר לאתת' דקיימ' לאנסובי וא"כ למה צריך הרי"ף להבי' הך שקל' וטרי' דבש"ס מהא דר' חיי' דישאו קטנות מבעל להוכיח דבעל יורש ולדחו' משום פרנסה דאית ליה קלא ותיפוק ליה אפי' מלוה ע"פ נמי גובה היכא דלא אפסיד אנפשיה והתם קטנות לא אפסדו אנפשייהו ולא גרע מנזקין והפסדות ובשלמ' בש"ס אכתי לא אסיק אדעתי' טעמ' דפסיד' דאלמנה לכך שפיר הוי מייתי ראיה מדר' חיי' וצריך לדחות דאית ליה קלא אבל הרי"ף דאיירי לפי המסקנ' דעיקר טעמ' דבעל לוקח היינו משום דהמלוה אפסיד אנפשי' א"כ שפיר אתי הא דישאו קטנות מבעל משום פסיד' דקטנות וכמו באלמנה ולמה הוצרך הרי"ף לטעמ' דפרנסה קלא אית לה אלא ע"כ כמ"ש דהרי"ף סבר דכל מלוה ע"פ שחייבת האשה דקיימ' לאנסובי לא פלוג והוי כנשאת ואתי בתר בעל דלא פלוג ואפילו בנזקין ודחבלות וכמ"ש הרמב"ן ותוס' ס"פ י"נ ה"ה קודם נשואין ה"ל כנשאת ולעולם אין מלוה ע"פ גובה מן הבעל ובאלמנה שאני שאין זה חוב של האשה אלא חוב של אבי האשה דלא שייך ביה לא פלוג אבל פרנסת הבת קי"ל דבע"ח דאחין הוא דהוי' כדאמרינן פרק מציאת האשה דף ס"ט ע"ש וכן הוא בטוש"ע אה"ע סי' קי"ג ומש"ה אי לאו משום דפרנסה קלא אית לה וה"ל כמלוה בשטר הוי אמרינן בעל לוקח הוא אע"ג דקטנות לא אפסדי אנפשייהו כיון דחוב של האשה הוא דקיימ' לאנסובי תו לא פלוג. לפ"ז שפיר קאמר נימוקי יוסף לפי מ"ש הרי"ף נוכל ללמוד דכל נזקין והפסדות וחובות ומקח שנעשה בין קודם נשואין כו' אינו גובה מנכסי מלוג וכמ"ש ודוק אלמנה הוא דגובה מבעל משום דאינו חוב על האשה אלא על אביה וכל זה נכון וברור ודו"ק שוב ראיתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רצ"ה ז"ל מכל מקום אם היתה לו מלוה ע"פ על אותן נכסים שנפלו לה אחר שנשא' כגון שהמוריש