אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רמה

א"כ מספיק' אינו גובה מן הבעל ולזה העלו האחרונים דאם תפס מצוה מבעל לא מפקינין מיני' וכמ"ש בש"ך סי' קי"ב וכ"כ ב"ש וז"ל ונראה כל זה איירי אי תפס נ"מ שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני תפיסה כי הפירות שייכים לבעל תחת פרקונה עכ"ל. ולכאורה נראה כיון דבעיין לא איפשט' ולפמ"ש רשב"ם ותוס' האיבעי' היא בעל לוקח או יורש בין בחיי' בין לאחר מיתה ע"ש וא"כ בחיי' נמי לא אפשיט' והוי יורש בחיי אשה לפירות ואמאי לא מהני תפיסה גם לפירות ואין להקשות לפי' רשב"ם ותו' דבעינן בין בחיי' בין לאח"מ הא בחיי' לפירות תקנה קדומה היא במתני' ר"פ האשה שנפלו דנכסים שנפלו לה משנשאת לא תמכור ואם מכרה ונתנה מכרה בטל משום דודאי בעל זוכה בגוף הנכסים לפירות תיכף משנשאת וכמ"ש תו' פ' נערה דף מ"ז ד"ה זמנין דלא מלו בהא דאין אשה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות משום דשאני פירות דזוכה בגוף הקרקע לפירות אבל מעשי ידי' אינם בעין ולא שייך לומר שיזכה בגוף הידים עכ"ל וכיון דזכה משנשאת בגוף הנכסים לפירות תו אינה יכולה למכור ומכרה בטל אלא דאיבעיין הוא בהאי זכותא דזיכו לו חכמים לבעל בשדה בחיי' לפירות אם דין יורש יהבו לי' היינו כדין יורש דגבי מיני' מלוה ע"פ או דין לוקח אית לי' ולא גבי מיני' מלוה ע"פ וכן לאחר מיתה איבעי' לן אע"ג דבעל יורש את אשתו אפשר דאלמו' רבנן לירושה דידי' דלהוי לי' דין לוקח ובחיי' איפכא מיבעי' לן אע"ג דלא שייך דין ירושה בחיי' אפשר דעשאו לבעל דין ירושה ושיגבה ממנו מלוה ע"פ אבל זכותא דבעל בנכסי' לפירות ודאי הוא תיכף משנשאת דמיד זוכה בנכסים לפירות ומש"ה מכרה בטל כיון דכבר זכה בנכסי' לפירות ונהי נמי דדין יורש יש לו מ"מ דידי' הוא ואין האשה יכולה למכור שלו אבל מ"מ מידי ספיקא אכתי לא נפקא מה הוא באותן הפירות אם דין יורש יש לו ומלוה ע"פ גובה ממנו או דין לוקח ואינו גובה וא"כ אמאי לא מהני תפיסה לפירות כיון דבחיי' נמי איבעי' לן ולא איפשטא. והנראה לענ"ד בזה הוא דודאי בעיין בין בחיי' ולפירות בין לאחר מיתה לגוף והנה לאח"מ מסברא אינו אלא יורש מ"מ מספקא לן דלמא דטבא לי' עבדו לי' ואלמו' לזכותיה לשוי' לוקח וה"ה בחיי' מסבר' לוקח הוא דאית לי' פירי תחת פרקונה וזוכה בנכסים לפירות ומספקא לן אפשר דאיכא איזה צד לעשותו כיורש ומסקינין בסוגיא דטבא לי' עבדו לי' מלבד היכא דאיכא פסידא לאחריני ולגבי לקוחות אע"ג דאית להו פסידא לא חיישינן להו משום דאינהו דאפסדו אנפשייהו ושוינהו כלוקח וליובל דטבא לי' עבדו לי' להיות כיורש והנה בתוס' פ' המפקיד כתבו טעם דלא מהדרינן לי' שומא משום דעשאו' כלוקח והקשו דהא דטבא לי' עבדו לי' ונשוי' כיורש למיהדר לי' שומא ותירצו משום פסידא דמלוה ובש"ך בח"מ סי' קי"ג השיג על דבריהם ודעתו דדוקא להעלות כחו לעשותו לוקח הוא דאמרי' היכא דאיכא פסידא לאחריני לא שוי' לוקח אבל הניחוהו על דין תורה להיות יורש אמנם לומר במקום פסידא דאחריני שיהי' לוקח ולא יורש לעקור ד"ת שהרי הבעל יורש את אשתו ד"ת זה לא יתכן כלל וראי' לזה דגבי יובל אמרי' משום פסידא דידי' הוי יורש ואינו מחזיר ירושת אשתו ביובל ואמאי והא איכא פסידא דבני משפחתה אלא ודאי משום פסידא דבני משפחתה לא עקרו דבר תורה דהוי יורש. אלה הם דברי הש"ך ז"ל ע"ש:

ובספרי קצה"ח סי' ק"ג סק"ז כתבתי דדברי התוס' נכונים היטב דודאי ביד החכמים קו המדה הן בחסר והן ביתיר ובידם להעדיף ולגרוע והיכא דאי' פסידא לבעל וליכא פסידא לאחריני העדיפו על המדה אע"ג דאינו אלא יורש מן התורה או מדרבנן מ"מ כיון דלדידי' אית פסידא וללקוחות ליכא דאינהו דאפסדו אנפשייהו עשאוהו כלוקח וגבי יובל אמרו בש"ס משום פסידא דידיה הוי כיורש היינו אע"ג דאי' נמי פסידא דבני משפחתה כיון דאית נמי פסידא לבעל הניחוהו על דינו שיהי' כיורש הא אי לאו פסידא דידיה הוי אמרי' דהוי לוקח להחזיר ירושתו ביובל משום פסידא דבני משפחה והיינו עוקרים דינו דהוי יורש והיינו עושים אותו לוקח משום פסידא דאחריני אלא כיון דגם לדידי' אי' פסידא הניחוהו על דינו כללו של דבר משום פסידא דחד עקרוהו לדיניה הכי דליכא פסידא לאידך ומש"ה בדר"י בר"ח דהוי פסידא לבעל ולא ללקוחות דאינהו אפסדו אנפשייהו עשאוהו כלוקח ועקרו לדינא דיורש וה"ה לענין שומא דאיכא פסידא למלוה שהרי מדינא אין חייב להחזיר אלא משום ועשית הישר ולבעל ליכא פסידא מהאי טעמא גופיה וכמ"ש לעיל סק"ד מש"ה עקרו' לדינא דיורש ושוי' כלוקח כיון דלחד איכא פסידא ולא לאידך והיכא דאיכא פסידא לשני הצדדין אוקמו' אדיני' ומש"ה גבי יובל אע"ג דאי' פסידה לבני משפחה אפ"ה משום פסיד' דידיה הניחוהו על דינו להיות יורש באמת וע"ש בקצה"ח:

לפ"ז הא דאיבעי' לן לאחר מיתה הכי איבעי' לן אי חשבינין פסידא למלוה אע"ג דאי' נמי פסידא לבעל מ"מ כיון דלתרווייהו אי' פסיד' הניחוהו על דינו להיות יורש וגבי מני' מלוה ע"פ או דלמא לא חשבינין פסידא למלוה דאיהו דאפסיד אנפשיה דאוזפה בלא שטרא כמו דלא חשבינין פסידא דלקוחות בדר"י בר"ח מהאי טעמא גופיה וליכא אלא פסיד' דבעל ומש"ה העדיפו עליו ועשאוהו כלוקח ולא גבי מלוה ע"פ ודאיבעי' לן בחיי' היינו אף דמדינ' לוקח הוא שזכה בפירות תחת פרקונה ולא גרע ממקבל מתנה מ"מ אפשר לגריעות' עשאוהו כיורש שיהי' לו רק דין יורש כך עלה בדעת בעל האיבעי' ולבתר דמסיק דהיכא דאיכא פסידא לחד העדיפו על דינו וביובל דאיכא פסיד' לתרווייהו הניחו על דינו נמצא דלאחר מיתה הספק במקומו עומד אי חשיב פסיד' למלוה נמצא דלתרווייהו אי' פסידא וקם דינו כיורש או לא חשיב פסיד' למלוה דאיהו דאפסיד אנפשיה ולבעל ודאי איכא פסידא ולכך העדיפו עליו לשוי' לוקח ומש"ה מספיק' לא מפקינין מיניה דבעל ואי תפיס מלוה לא מפקינין מיני' מיהו בחיי' ולפירות דלא אסתפק לן אלא שמא לגריעות' דבעל הורידוהו להיות כיורש אפשיט' לן מהא דיובל דנהי דגם למלוה אית לי' פסידא מ"מ לבעל ודאי איכא פסידא והיכא דתרווייהו אית להו פסידא אוקמוהו אדיני וכי היכי דהתם ביובל אוקמוה אדיני' שהוא יורש ה"נ הכא אוקמו' אדינ' שהוא לוקח שזכה בפירות תחת פרקונה ולכך לא מהני תפיסה דמלוה מחיים בפירות דאע"ג דנאמר דאיכא פסידא למלוה הא לבעל נמי אית לי' וקם אדינ' דהוא לוקח מדינא ואין מלוה ע"פ גובה ממנו ודוק היטב כי נכון הוא ולפי הא דאמרו באלמנה שויה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה אינו אלא לאחר מיתה דאוקמוהו אדיי' אבל בחיי' לפירות אין לאלמנה כלום אע"ג דאית לה פסידא הא גם לדידיה איכא פסידא וכיון דבחיי' לוקח הוי מדינא והיכא דאית פסידא לתרווייהו הניחו על דינו ולא הוסיפו ולא גרעו והוי לוקח ומוכח מזה כשיטת התוס' ס"פ יש נוחלין ד"ה והיורש את אשתו דהא דקאמר נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו היינו שתוכל למכור הגוף מחיים ופירי לאחר מיתה והא דקאמר מתה הבת א"ר יהודה כו' ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו אע"ג דכבר אשמעינן דבעל יורש הוי לאח"מ שהרי מוכרת הגוף מחיים ופירות לאח"מ משום דהוי ס"ד דלעולם לאחר מיתה בעל לוקח הוי והא דמוכרת בחיי' גוף מהיום ופירי לאח"מ היינו משום שמוכרת קודם שנעשה הבעל לוקח וקדים זכיית הלוקחים ממנה ולא זכה בעל כלל בשעת מיתה משא"כ המזונות שלאחר מיתת הבת דכבר זכה בהן הבעל ה"א דהוי לוקח לאח"מ ולא תהא האלמנה ניזונת לאח"מ קמ"ל דאף לאח"מ דין יורש עליו ואלמנתו ניזונת מנכסיו אבל פירי דמחיים הניחוהו על דינו דהוי לוקח שזכה בהן תחת פרקונה ואין לאלמנה בהם כלום:

נמצא הא דמהני תפיסה למלוה ע"פ בנכסי מלוג היינו לאחר מיתה לגוף ופירי ומחיים למכור הגוף מהיום ולאחר מיתה אבל בפירי דמחיים לא מהני תפיסה דודאי לוקח הוא כיון דלדידי' נמי איכא פסידא וכמ"ש ודוק:

(ו) דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות כבר כתבנו בס"ק הקודם דהוא בעיין דלא אפשיטא ומשום דבזה נמי אפשר איהו דאפסיד אנפשי' דלא איבעי' לי' לאוזפי לאתתא דקיימא לאנסובי לגברא בלא שטרא וכמ"ש הרי"ף ס"פ י"נ ובתשו' מהרי"ק סי' י"ח העלה דבנכסי צ"ב ודאי בעל לוקח הוי וראייתו מהא דאי' פ' החובל דף פ"ט דאם אמרו בנכסי מלוג אמרו בנכסי צ"ב אלמ' דבנכסי צ"ב פשיטא דהוי לוקח ע"ש וכ"כ בש"ך ח"מ סי' קי"ב ע"ש וכן נראה מדברי הסמ"ע ס"ס קי"ג שהקשה דברי רמ"א אהדדי דבסי' ק"ג כתב ומתה האשה משמע דבחיי' אינו לוקח ובסי' קי"ב כ' דבעל לוקח הוי ולא מחלק בין בחיי' לאחר מיתה ולזה כ' דבסי' קי"ב מיירי בנכסי צ"ב ע"ש וב"ש כתב ז"ל אע"ג דדין זה נובע מדברי בעה"ת ושם מיירי בנכסי מלוג היינו משום דהבע"ת ס"ל דאפשיטא האיבעי' דדינו כלוקח כמ"ש ואסיקנא דינו כלוקח אפי' בנ"מ אז לא פלוג בין מלוה למלוה ולעולם דינו כלוקח ולכך כתב דינו בנכסי מלוג אבל לדידן דלא אפשיטא האיבעי' וחיישינין לפסידא דמלוה לא שייך דינא דהת' אלא בנכסי צ"ב לכך כתב שם הדין של בעה"ת בנכסי צ"ב ועיין בש"ך שם עכ"ל הב"ש:

והיינו משום דלפי מ"ש הרי"ף דלא איבעי' לי' לאוזפי לאתתא דקיימא לאנסובא לגברא בלא