אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רמד

שהסי היה לו' לבעל ודמי ללוקח מן האי' וחז' ולקח מן האשה דכך לי סילוק מן הבעל כמו סילוק מן האיש שלקח כבר מן הבעל אבל במסלק' שיעבודה לאיש שרוצ' להלוות לבעל וקנו מיד' מוד' הרא"ש דמהני ולדברי הרמב"ם אף בנדון דתשו' הרא"ש שהסילוק לגבי בעלה מהני שהרי מבואר בדבריו בהא דתנן כו' לקח מן האש' וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים האי לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסילוק שיעבוד' קרי לקח מן האש' שהרי כתב פי"ז מאישות ז"ל אבל אם קנו מיד האש' תחל' שאין לה שיעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו עכ"ל וע"ש. ולפ"ז האי דינ' דרמ"א בשם המרדכי אינו אלא לדעת הרא"ש דסילוק לגבי בעל לא מהני ומש"ה כתב קודם שקנאן מהני הסילוק אבל לדעת הרמב"ם אפילו אחר שקנאן נמי מהני הסילוק לגבי בעל לפי מ"ש בבדק הבית. אמנם קשי' לי טובא במ"ש לדעת הרמב"ם מועיל סילוק לגבי בעלה דהא כתב הרמב"ם פכ"ב מה' אישות ז"ל כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צ"ב מקרקע או מטלטלין או שדה שיחד לה בכתובתה או שדה שהכנ' לה משלו לא קנה בעלה ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא מכרה ולא נתנה אלא משום שלום ביתה לפיכך אין לבעל ראי' בנכסי אשתו כלל חוץ מנכסי מלוג עכ"ל ואי נימא דלגבי בעלה מהני סילוק א"כ אמאי אינו מועיל מכרה או נתנה לבעל בנכסי צ"ב. וכן מוכח מש"ס פ' חזקת דף מ"ט דפריך הא ראי' יש תימא נחת רוח עשיתי כו' מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ומאי קושי' דהא דוקא בלקח מן האיש וחזר ולקח האשה הוא דיכולה לומר נחת רוח עשיתי אבל לגבי בעל ה"ל לקח מן האשה וצ"ע כעת: (עיין לעיל ס"ק ל"א שהכריח מר"ן דקודם שקנה הלוקח מן האיש אי אפשר שתמכור לו השיעבוד וע"כ הא דלקח מן האשה תחלה היינו שסילקה לגבי בעלה ע"ש וא"כ קשיין דברי הרמב"ם להדדי וע"כ צריך לחלק דדוק' היכ' שמסלקת עצמה משיעבודה שיהי' לבעל לחוד בהא אמרינן דלנחת רוח עשתה לו אבל אם מסלקת לבעלה שימכור לאחר בהא לא אמרינן נ"ר עשתה כיון שעדיין לא מכר והיא לא סילקה עצמה שישאר ביד הבעל לכך התם פ' חזקת והרמב"ם פכ"ב מאישות שמסלקת עצמה שישאר ביד בעלה אמרי' נ"ר עשתה משא"כ הכא דלקח מן האשה קנו מידה שאין לה שיעבוד על מקום זה שימכור ללוקח ובזה יש ליישב גם דברי ב"ה ודו"ק)

סי' צ"א סעי' א' (א') אשה שהכניסה שט"ח לבעלה בפרק הכותב דף פ"ה ומודה שמואל באשה המכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה ובתוס' שם ז"ל תימא לר"י דס"פ שנים אוחזין גבי מצא שובר בזמן שהאש' מודה יחזיר לבעל ופריך וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח כו' והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסה לבעלה שאינה יכולה למחול עכ"ל. ולכאורה יש לומר דהך ברייתא לית לה תקנת אושא וכדאי' פ' החובל דף פ"ה דאיפלגי תנאי בתקנת אושא ע"ש בהא דתני חדא לא לאיש ולא לאשה כו' אלא דאכתי תקשי דנהי דלית לי תקנת אושא היינו שיהי' לוקח ראשון לגוף אבל פירי מיהא אכיל בעל וא"כ לא מצית מחיל להפסיד פירי לבעל דמעות ה"ל כאילו איתא פירי בארעא וכמ"ש הרמ"א סי' פ"ה סעי' ד' וה"נ מוציאין מבע"ח לקנות קרקע לפירות אמנם לפ"מ דמבואר פ' האשה שנפלו דף ע"ח לדינא דמתני' בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת דמוכרת ונותנת וקיים וע"ש ומתני' איירי בחיי' ולפירות ע"ש בתו' ד"ה לא כר' יהודא א"כ תו ליכא למיחש שמא הכניס' לבעל דהא ה"ל נכסים שנפלו לה קודם שנשאת וכיון דמוכרת וקיים ה"ה דמוחלת וקיים: (ולפמ"ש מרן לקמן סק"ו והעלה כדעת מהרי"ק דבנכסי צ"ב בעל לוקח הוי אפי' בלא תקנת אושא ואפי' לדעת בעל נתיבות משפט ומהר"ם פדוא"ה דס"ל גם בנכסי צ"ב שייך תקנת אוש' היינו לאחר מיתה אבל בחיי' פשיט' דהוי לוקח א"כ אכתי קשה קושית התו' ניחו' שמא הכניסה לו הכתוב' בנדוני' וכן משמע לשון הכניסה וכמ"ש האחרונים דפשיט' דאיירי בנכסי צ"ב אלא דהרמב"ן הוסיף דאף בנ"מ שייך האי דינא אבל עיקר הדין מיירי בנצ"ב)

סעי' ב' (ב') בעל בנכסי אשתו הוי כלוקח לפיכך מי שאמר לאשה נכסי לך ואחריך לפ'. בפ' מי שהי' נשוי דף צ"ה ובתו' ס"פ יש נוחלין ד"ה אינהו דאפסדי אנפשייהו כתבו ז"ל וא"ת ומ"ש מהא דאמר לעיל נכסי לך ואחריך לפ' ועמד' ונשאת בעל לוקח לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום אלמא אע"ג דאיכא פסידא לאחריך בעל לוקח הוי וי"ל דמתנה שאני דאין כל כך פסידא אם לא יקבל במתנה עכ"ל. ובר"ן כתב וז"ל והקשה הרשב"א ז"ל ובמקום פסידא דאחריך למה לא עשאוהו כיורש כמו במקום פסידא דאלמנה וי"ל דכיון דאשה לאנסובי קאי והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן כלוקח ואפ"ה לא פירש אחריך לקני בעל לא לקני ש"מ דאחריך שלא במקום בעל קאמר כו' והיינו בשנתן לה כשהיא פנוי' ונשאת אבל הכא מיירי בנשואה וה"ק אחריך לקני בעל לא לקני שאם לא נתכוין לכך מאי קאמר לה ואחריך כיון שהוא יודע שיש לה בעל מש"ה אמרי' הבעל מוצי' מיד הלקוחות כו' עכ"ל וע"ש ועיין לעיל סי' פ"ד ס"ק א' ומ"ש שם

סעי' ג' (ג') גבו לאשה קרקע מבעל חובה עמ"ש בקצות החשן סי' ק"ג סק"ח וסי' קל"ב סק"א: (ד) אין מחזירין לו השומא כתב ב"ש ז"ל משום דדינו כלוקח אבל אם הי' דינו כיורש היו מחזירין לו בין בחיי' בין במותה דקי"ל דמחזירין לבן הלוה ומשום דדינו כלוקח אין מחזירין לו אפי' בחיי' דהוי כאילו מכרה לו והא דלא אמרי' דינו כיורש משום פסידא דידי' כתבו התוס' פ' המפקיד משום דחיישינן לפסידא דמלוה אע"ג דכתבו ס"פ י"נ דלא הוי פסידא כל כך כמ"ש בסמוך היינו להוציא מבעל אבל להוציא מן המלו' חיישינן לפסידא וכ"כ הב"ח עכ"ל ובאמת החילוק פשוט דהא דלא מהדרינן לי' משום ועשית הישר והטוב זה לא מקרי פסידא כיון דמדינא לא הדרא שומא אבל מה שמתחייב להחזיר ודאי חשיב פסידא כיון דמדינא אין צריך להחזיר נמצא עתה השוו מדותיהם דלא מהדרינין לי' לבעל משום דחששו לפסיד' דמלוה ועשאוהו כלוקח ולא מהדר בעל דאז חששו לפסיד' דידי' והוי ג"כ לוקח ועיין בקצה"ח סי' ק"ג סק"ח וסק"ט

סעי' ד' (ה') הי' עלי' מלוה ע"פ ואח"כ נשאת ס"פ י"נ דף קל"ט שלח לי' אבו' בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות או דלמא יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין כו' א"ל ר' פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתי' מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודא בן אחותו של ר' יוסי בר"ח על ידי הי' מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו א"א בשלמא יורש הוי מש"ה אלמנתו נזונת מנכסיו אלא א"א לוקח הוי אמאי אלמנתו ניזונת מנכסיו אמר אביי אי לאו דשלח רבין אנן לא ידעינן והא תנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו א"ל רבא והשתא דשלח מי ידעינין והאמר ר"י בר"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוצי' מיד הלקוחות אלא א"ר אשי בעל שוי' רבנן כיורש ושוי' כלוקח והיכ' דטבא לי' עבדי לי' גבי יובל שוי' רבנן כיורש משום פסיד' דידי' גבי דריב"ח שוי' רבנן כלוקח משום פסידא דידי' גבי דרבין משום פסיד' דאלמנה שוי' רבנן כיורש והא גבי דר"י בר"ח דאיכא פסיד' דלקוחות ושוי' רבנן כליקח התם אינהו דאפסדו אנפשייהו כיון דאיכ' בעל לא איבעי' להו למיזבן מאחת' דיתבא תותי בעלה ע"ש וכתב הרשב"ם ולענין שאילת' דשאילנא פי' ר"ח ורואה אני את דבריו לותה ואכלה ועמדה וניסת מסתבר' דכיורש הוי משום פסיד' דמלוה כסוגי' דשמעת' דכל היכ' דאיכא פסיד' כגון פסידא מבעל דאלמנה דליכ' למימר איהי דאפסי' אנפשי' שוי' רבנן כיורש ע"כ משמע דס"ל דודאי ייר' הוי ומלו' ע"פ גוב' אבל הרי"ף כת' וז"ל ולא אפשיט' בעיין הלכך מלוה ע"פ לא גבי מיני' דבעל ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי' לי' למזפי בלא שטרא עכ"ל. וכתב נימוקי יוסף ז"ל אמר המחבר לפי מ"ש הרי"ף דאינו גובה נוכל ללמוד דכל נזקים והפסדות וחובות ומקח שנעשה בין קודם נשואין בין תחת הבעל אינה גובה מנכסי מלוג ואפי' מן הגוף וכ"ש מן הפירות שהרי זכה בהן הבעל משעת נשואין תחת פרקונה ובזה לא הוצרך לתקנת אושא ותקנה זו לא הוצרכו אלא לענין הגוף אבל פירות בלא"ה אינה יכולה למכור ומיהו אתי' שפיר גם לפירות היכ' דכתב לה הבעל דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עכ"ל ולא הבינותי לשון הנמ"י במ"ש ומיהו אתי שפיר גם לפירות היכא דכתב לה דין ודברים כו' דאם אין לבעל פירות ודאי יכולה למכור בחיי' ולפירות וע"כ אינו אלא לענין הגוף וא"כ היכי אתי שפיר גם לפירות אי מיירי בענין שאין לבעל פירות וצ"ע. ולפי מ"ש הרי"ף דבעיין לא אפשיטא וכן דעת הרא"ם והטור