אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רמא

כיון דאם תמות ה"ל בעל לוקח למפרע ודידי' הוי מעיקר' ושיטת הרא"ש ורבינו יונה דאפילו במכירה על תנאי חשו לכבוד האשה וא"כ אין דבר זה תלוי בפלוגת' של הפוסקים בח"מ סי' רי"א דהכא לכ"ע לא הוי דשלבל"ע אלא בתקנת' פליגי וכדכתיבנ' זה נראה לענ"ד ודו"ק:

(כג) לא עשה כלום כתב ב"ש צ"ל ואים מכר קרקע נכסי צ"ב עם הפירות כל המכירה בטילה אפי' אם רוצה הלוקח להחזיק רק הפירות כיון דהמכירה בטילה בגוף הקרקע כן בטילה לענין הפירות עכ"ל וז"ל הרב המגיד פ' ל' מהל' מכירה וכתב הרשב"א שאם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו דשלו הם לגמרי אבל במכ' גוף ופירות אפי' אמר לוקח הניחו לי ואוכל פירות אין שומעין לו שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל ואפי' הפירות אינו אוכל עכ"ל. ונראה ביאור דבריו דלא מיירי שהיו פירו' גמורין בקרקע ומכר גוף ופירות דא"כ אמאי כתב וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל הא פירות גמורין אין באין מכח קרקע אלא מצד עצמם שמכר הגוף והפירות אלא מיירי שהפירו' עדיין לא באו לעולם אלא שמכר הגוף והפירות העתידין לבא לעולם ולזה כתב כיון שנתבטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע ר"ל דהא אין אדם מוכר דבר שלבל"ע אלא משום דמכר הגוף הוו הפירו' ממיל' שלו וכאן כיון שבטל בגוף אין לו שום זכי' בפירות דהא פירות בלחודייהו לא מצי זכי דאין אדם מקנה דשלבל"ע. ובמשנה למלך פי"ב מהל' זכי' הביא דברי הרשב"א הנזכ' וכתב עלה ז"ל איבר' דדברי הרשב"א ז"ל נראין דסתרי אהדדי דמשמע מדבריו אלו דאפילו המוכר יכול לחזור במה שמכר אע"פ שהפירות היו בידו למכרן מאחר שכללן עם הגוף אינו נקנה לחצאין והר"ן פרק האיש מקדש גבי הא דאמרינן האחין שחלקו כו' ז"ל ולפ"ז למד הרשב"א שמי שמכר קרקע לחבירו ונמצאת מקצת גזולה המקח קיים בשאר ע"כ ולפ"ז קשה אמאי אין יכול לחזור בין מוכר ובין לוקח כיון שנעשה במקח אחד ובטל מקצתו בטל כולו וצ"ע עכ"ל אכן לפי מ"ש לא אתי הרשב"א עלה מטעם בטל מקצתו בטל כולו דא"כ לא ה"ל למימר וכיון דמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל הא אפילו היו הפירות באין מכח עצמו ולא מכח הקרקע נמי היה הכל בטל כיון שבטל קצתו בטל כולו וכמו בנמצאת מקצת קרקע גזולה דלא אתי קצתו מכח קצתו לסברת בעל מש"ל. אלא ע"כ טעמא דהרשב"א לאו מש"ה הוא דלא ס"ל רשב"א כלל בטל מקצתו בטל כולו ולא אתי עלה אלא משום דפירי ליתנהו בתורת מכירה מכח עצמם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואינן באין אלא מכח הקרקע ר"ל כיון שהגוף מכור ממילא גם הפירות שיוצאין מן הגוף שלו הם ומה שאמר הבעל גוף ופירות לאו למימר' ששניהם הוא מוכר לו גוף ופירות דהפירות אינם נתפסים במכירה דה"ל דשלבל"ע אלא לטפויי מלתא קאמר הכי אבל עיקר הפירות אינן באין אלא מכח הקרקע ומש"ה כיון שבטל המכר בגוף הקרקע ממילא אין כאן פירות אע"ג דיכול היה למכור הגוף לפירות מ"מ הרי לא אמר הכי ולא מכר הגוף לפירות אלא מכר גוף ופירות ומש"ה הכל בטל. אבל בנמצאת מקצת קרקע גזולה כיון שאין כח קצתו יפה מקצתו והמכירה יכולה לחול על על קצת שאינה גזולה מש"ה אותי מקצת קיים במקחו ודו"ק

סעי' י"ד (כ"ד) אין האיש רשאי למכור מטלטלין של צ"ב. דעת הרמב"ם דבמטלטלין מכרו מכור. ודעת הרשב"א והרא"ש והריב"ש סי' פ"ב בשם כל האחרונים דמכרו בטל וכבר כתבתי לעיל ס"ק כ"א דדעת התוס' כהרמב"ם דמכרו מכור וע"ש

סעי' ט"ו (כ"ה) והוא הדין למטלטלין שקנה לה אפילו לא באו לידה. עיין מ"ש בספרי קצה"ח סי' צ"ז סקי"ג וסקי"ד מ"ש שם

סעי' ט"ז (כ"ו) מכרו שניהם בנכסי מלוג. בפ' החובל דף פ"ט כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אליעזר. וכתב ב"ש לכאורה תימה דפסק ביו"ד סימן רס"ז עבד של ב' שותפין אין יוצאין בשן ועין והיינו כר"א וכן פסק שם עבדי נ"מ אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ולפי תי' בתרא פרק חזקת לר' אליעזר המכר בטל וכן הקשה בס' ב"ה. אבל באמת לא ק"מ אע"ג דהלכה כר"א היינו לענין שן ועין דכתיב עבדו עבדו המיוחד לו וכן לענין יום או יומים דרשינן כספו המיוחד לו אבל לענין מכירה לא כתיב קרא אלא דבתי' אחד מדמה דין מכירה לדין שן ועין ולא קי"ל כהאי תי' אלא כשאר תי' פ' חז"ה שם עכ"ל:

(והכי מוכח' מלת' מיניה ובי' מדסתם בטוש"ע וכתבו עבד של ב' שותפין סתם אינו יוצא בשו"ע משמע דאפי' בשותפין דעלמ' שיש לכל א' חצי הגוף דינא הכי ואי הוי מדמה מכירה לשחרור בע"כ היה צריך לפרש דדוק' שותפין שיש לא' פירות ולאחד הגוף הדין כן אבל לא בשאר שותפין דאטו שותפין דעלמא לא יוכלו למכור וכמ"ש רש"י ז"ל פ' החובל דף צ' ד"ה לא עשו ובתו' שם ד"ה איש ואשה וא"כ לא היה להפוסקי' לסתום בעבד של ב' שותפין דאינו יוצא בשו"ע אלא היה להם לפרש דדוק' בכה"ג שיש לא' כל הגוף ולא' הפירות אבל בשאר שותפין יוצא בשו"ע כיון דאין חילוק בין מכירה לשחרור אלא ודאי דלא קי"ל כהאי תי' ולא מדמינין מכירה לשחרור דהתם בעינן עבדו המיוחד לו וה"ה ב' שותפין דעלמ' לא הוי מיוחד לענין שחרור ולכך סתמו ופסקו דעבד של ב' שותפין אינו יוצא בשו"ע וזה ברור) וכ"כ הרמב"ן שם פ' חז"ה דלא קי"ל כהאי תירוצא לדמות מכירה ליום או יומים ושן ועין אלא במכירה שפיר יכול למכור כל אחד זכותו ע"ש. ובמשנה למלך פ"ה מהל' עבדים כתב ג"כ להוכיח דלא קי"ל במכירה הכין דהא תנן פרק יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו ומכר האב מכורין עד שימות הבן ומוכח דלא בעינן במכירה מיוחד לו ע"ש:

והנה להאי תירוצ' דהוי מדמה מכירה לשן ועין ויום או יומים ואפי' מכרו שניהם לא הוי מכירה. קשי' לי בהא דכתיב בפרש' בחקותי ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה' וחישב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל וגו' בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו. והרי שדה מקנה בזמן היובל אינו אלא קנין פירות כדאי' ס"פ השולח לריש לקיש במוכר שדה בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא דאין לו אלא קנין פירות ע"ש וא"כ אין הלוקח יכול למכור שדה שקנה בזמן היובל שהרי אין לו אלא קנין פירות ולמוכר יש לו קנין הגוף ושניהם אינן יכולין למכרו וכל שאינו במכיר' אינו בהקדש וא"כ איך יכול להקדיש שדה מקנה בזמן שהיובל נוהג כיון דלית ליה לדידי' אלא קנין פירות ולמוכר קנין הגוף ושניהם אינן יכולין למכרו ולהקדישו להך תירוצא דמדמה מכירה לשן ועין וקשי' קראי וצ"ע כעת. (הגם שאיני כדאי לחוות דעי הנה לגודל הפליאה לא אחשוך נפשי מלהגיד מה שנראה לענ"ד לתרץ בזה והוא דאפי' להאי תירוצ' דבעי לדמויי מכירה לשחרור ואפי' מכרו שניהם יחד מכרן בטל היינו לעניין מכירת הגוף דמי' דשחרור שהוא על הגוף ור"ל שאם באו למכור הגוף אפי' מכרו שניהם איני מכור שהרי אינו מיוחד שלזה יש לו קנין הגוף בכולו ולזה ג"כ כל הגוף שייך לקנין פירות שלו וכיון דבעינן גם במכירה נכסי' המיוחדי' לכך לא הוי מכירת גוף הנכסי' מכירה אבל לענין זכות הפירות שפיר יכול למכור זכותו שאותו זכות הוא מיוחד לו לבדו דאל"כ לא מצינו מכירת שדה בא"י אלא ללוקח א' דאותו לוקח לא יוכל למכור ללוקח שני שהרי אין לו אלא קנין פירות וזה נגד השכל אלא ודאי דאותו זכות שיש לו לפירות יכול למכור ולכך יכול נמי להקדיש שדה מקנה שהרי אינו מקדיש אלא זכות שיש לו לפירות והא דבעינן נכסי' המיוחדין היינו דומי' דשחרור שהוא לענין קנין הגוף אבל זכות של פירות יכול להקנות והמבחין יבחין) ועמ"ש בס' קצה"ח סימן רנ"ז סק"ג:

(כ"ז) שלא נתנה ולא מכרה אלא משום שלום ביתה לשון הרמב"ם פ' כ"ב מהל' אישות ובהשגות הראב"ד ז"ל ולמה חוזרת ואם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה ממנו ביטול מקח למה ואיזו נחת רוח יהי' לו כשתחזור ותבטל מקחו עכ"ל והיינו דס"ל להראב"ד דאינה יכולה לבטל מקחו אלא כשתתאלמן או תתגרש דאז כלו ימי שלום ביתה אבל כל זמן שהיא עמו אינה יכולה לחזור דא"כ איזה נ"ר עשתה לו. ולבאר שיטתו נלענ"ד לפי מ"ש הרשב"ם פ' חז"ה דף מ"ט ע"ב תימא נחת רוח עשיתי לבעלי שמכרתי לו שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדע' להקנותו לו ולא דמי לתלו' וזבין דזביני' זביני דאגב אונס' גמר ומקני אבל הכא דליכ' אונס' כ"כ לא גמרה ומקני' עכ"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם אינו אונס אמאי בטל המקח ואם הוא אונס הרי אגב אונס' גמר ומקני ולכך העלה דביהיב דמי המקח קיים ע"ש. ולענ"ד נראה דבאמת זה לא מקרי אונס והא דמקחו בטל הוא מטעם אחר כמ"ש דמהרי"ק סי' קפ"א כתב ז"ל גם מה שטען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד גם בזה הבל יפצה פיו כו' ואפילו לא היה נזכר שם אלא לאהבת השלום הרי לא נכתב בלשון תנאי והרי שנינו בגיטין פ' השולח דף מ"ה המוצי' אשתו משום שם רע ואמרינן עלה בגמ' והוא שיאמר משום שם רע