אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רלו

הגוף דמי מ"מ אשה נמי אית לה קנין הגוף ומתלי תלי וקאי מיית בעל או שנתגרשה איגלאי למפרע דדידה הוי ומכירה קיימת כיון דמטי לידה עכשיו ודו"ק כי נכון הוא (הגה"ה ועיין בתוס' יבמות ד' ל"ו ע"ב ד"ה ורבי יוחנן מבואר ג"כ כדברי הרמב"ן הנ"ל ע"ש) (י"ד) או הקדישה אותן. כתב בח"מ המעיין שם יראה דאף שהקדישה קדושת הגוף אפ"ה אלמו' לשיעבודיה דבעל משום דידו עדיפא מידה אמנם ודאי אם נתאלמנה חל ההקדש ע"ש וע"כל והנה לפי מ"ש לעיל בהא דנתארמלה או נתגרשה מכרה קיים דלא ה"ל דבר שלבל"ע אפילו לשיטת הרא"ש דס"ל דמוציא הגוף בחיי וכתבנו שם טעמא כמ"ש הרמב"ן גבי מת האב בחיי הבן לר"י כיון דמטי לידי' דבן אגלאי מלתא למפרע דדידי' הוי ושפיר זבין וה"ה לתקנת אושא דאינו אלא משום דאלמו' לקנין פירות דבעל כקנין הגוף ואם נתאלמנה או נתגרשה ומטי לידה דאש' המכירה קיימת למפרע ה"ה אם הקדישה דחייל למפרע אם נתאלמנה או נתגרשה אח"כ. איברא קשי' לי לפי"ז הא דאמרי' פ' החובל דף פ"ט תני חדא עבדי מלוג יוצאין לאשה ולא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ואמרו שם דבתקנת אושא קא מיפלגי מ"ד לאשה ולא לאיש לית לי תקנת אושא ומ"ד לא לאיש ולא לאשה אית לי' תקנת אושא ומש"ה לבעל לא נפיק משום קנין פירות דהוי כקנין הגוף כיון דלאשה שייך הגוף ולאשה לא נפקא משום קנין הגוף דידה משום דקנין פירות דבעל מעכב וע"ש בתוס' והיכי תני סתמא לא לאיש ולא לאשה הא אחר שנתארמלה או נתגרשה חייל שחרור דשן ועין למפרע כיון דקנין הגוף מתלי תלי וקאי וכמו בהקדישה וצ"ע. ואפשר כיון דבעינין בשן ועין שיתכוין לשחתו ה"ה דבעינין שיתכוין לעבדו ובחי' כיון דלא נתברר עדיין שהוא עבדה אע"ג דאחר מיתת הבעל והגירושין נתברר שהי' עבדה מ"מ לא נפיק בשן ועין. שוב ראיתי בתרומת הדשן סי' ער"ב שכתב וז"ל אמנם ודאי אם מת הוא תחלה חל ההקדש דמדינא הי' חל מיד אלא דאלמו' לשיעבודי' דבעל וכיון דמת פקע שיעבודיה והכי מוכח בתו' פ' אע"פ אך קשה א"כ בחיי הבעל נמי ליחול הקדש על טובת הנא' שלה שיכולה למכור אם תתאלמן או תתגרש כו' ושמא לענין נכסי מלוג הואיל וידו עדיפא מידה בחייו לא חל לגמרי עכ"ל. וא"כ למאי דמסיק דידו עדיפא מידה לא חייל לגמרי בחיי הבעל ניחא דאין יוצאין לא לאיש ולא לאשה ואפי' מת אח"כ הבעל בחיי אשתו והיינו משום דכיון דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל בקנין פירות דילי' שלא תוכל להפקיע אפילו ע"י קדושת הגוף כמו שחרור א"כ תו ליכא למימר דמתלי תלי וקאי ולומר דכשמת הבעל בחיי האשה יחול למפרע דא"כ לא יוכל הבעל ליהנות מפירותיו משום דשמא ימות ויהיה חל למפרע קדושת הגוף ואסור לו ליהנות מפירות שיונקין מגוף הקרקע של ההקדש וע"כ צריך לומר דאלמו' שלא יחול ההקדש כצל מחיים דבעל ואפילו ימות לא יחול למפרע אבל במכירה דלא יזיק לו לקנין פירותיו כל ימי חייו שפיר חייל למפרע ומתלי תלי וקאי אבל קדושת הגוף ושחרור דאי נימא דאי מיית הוא ברישא חייל למפרע נמצא אתה מפסידו פירותיו כל ימי חייו דשמא ימות ונמצא שנהנה מן ההקדש ונשתעבד בבן חורין לכך אלמו' לקניי' דבעל שלא יחול כלל מחיים אפילו אם אח"כ ימות הוא בחיי' ומש"ה ניחא הא דאין יוצאין בש"וע לא לאיש ולא לאשה ומשמע דאפילו מת הוא בחיי האשה לא חייל השחרור למפרע דאלמו' לשעבודי' ומשום דאם יחול למפרע לא יוכל הבעל לעבוד בו עבודת עבד דשמא ימות הוא קודם וה"ה בהקדישה קדושת הגוף נמי לא חייל ההקדש אפי' נתאלמנה או נתגרש' כדי שיוכל הבעל לאכול פירות בחיי':

(וכן מוכח מהא דתנן בנזיר דף כ"ד האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלה היתה הבהמה החטאת תמות ועולה תקרב עולה כו' ובגמ' שם פריך היא מנ"ל מה שקנתה אשה כו' ולא אשכח גוונא לתרוצי למתני' אלא בקמצה מעיסתה א"נ שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות ע"ש ואי אמרת דלאחר מיתת הבעל או הגירושין חל קדושת הגוף למפרע לא הוי צריך לדחוקי נפשו לאוקמי בגוונא דחיקא אלא הל"ל דחיישי' שמא ימות הבעל ולכך החטאת תמות והעולה תקרב שהרי מיד אסור לו ליהנות בהן אע"כ דלא חייל הקדש למפרע וכדברי מארן ז"ל). ולהכי לא קשה תו דליחול בחיי הבעל ההקדש בטובת הנאה דידה דא"כ עדיין לא יוכל לאכול פירות שהרי נהנה מההקדש ואלמו' רבנן דלא ליחול כלל מחיים מיהו כל זה דוק' בהקדישה סתם והוא מעכשיו ובמכירה כה"ג הגוף חייל דמתלי תלי וקאי ואחר שנתאלמנה איגלאי למפרע דשפיר מכרה וכמ"ש הרמב"ן אבל בהקדש לא חייל כדי שלא יפסיד הבעל פירותיו אבל אם הקדישה בפירוש לאחר שתתגרש או תתאלמן שפיר חייל ולא הוי דבר שלבל"ע כיון דמדינ' חייל מהשת' דהקדש מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמו' לשיעבודי' שלא יחול כל ימי חייו ולאחר מותו חייל ולא הוי דשלבל"ע כדאי' בסוגי' ר"פ אע"פ ע"ש (טו) צותה בעת חלי' לתת כך וכך ממלבושי' ונתרצה הבעל בט"ז כתב שצריך שיאמר הן אבל שתיקה לא מהני והנה יש כאן מקום עיון אמאי אין הבעל יכול לחזור בו נהי דנדר של האשה חייל ע"י ריצו' הבעל הא אפילו נודר דעלמ' ומת אין היורשי' חייבי' לקיים נדרו כמבואר בח"מ סי' רי"ב וסי' רנ"ב וכ"ת מצד הבעל שנתרצה ואמר הן מחויב הוא לקיים נדרו זה אינו דהא קי"ל דאין אדם מקדיש דשלבל"ע וכבר פסק רמ"א בח"מ סי' רי"ב סעי' ז' דבדבר שלבל"ע צריך הנוד' שיאמר כשתלד בהמתי וכשיוציא אילן הפירותיו אתננו להקדש ע"ש וא"כ הכא כיון שלא אמר הבעל כשיבא לידי אתננו להקדש או לעניים לא חייל נדריה בסתמ' דה"ל דשלבל"ע ואפי' לפמ"ש בסמ"ע שם סקי"ח דדוק' בתתנו לצדקה הוא דפליג רמ"א אבל באומר אתננו מודו כ"ע דחייב לקיים נדרו ע"ש היינו דוק' כשאומר כל מה שתלד בהמתי אתננו והרי הכא לא אמר כך רק נתרצה ואמר הן לדברי' ולא אמר כשיבוא לידי אתננו ועוד דהא נדרה היה לתת כך וכך ממלבושיה וה"ל כאומר תתנו לצדקה ועל זה נתרצה הוא ואמר הן וה"ל כאילו אמר הוא ג"כ אותו הלשון היינו לתת כך וכך ממלבושיה נמצא שלא אמר אתננו אלא כלשון האשה לתת שהוא כאומר תתנו א"כ לא חייל נדרי' בזה דה"ל דשלבל"ע וצ"ע. (ואפשר לומר דשאני הכא דממה נפשך זכו העושים במלבושי' דאי הוי הבעל לוקח כתקנת אושא פשיטא דחייל נדרי' ומחויב לקיימו ואם נפשך לומר דבעל יורש הוי ומשום דטבא לי' עבדו לי' כדאמרי' בשלהי יש נוחלין גבי יובל ע"ש וה"ל לגבי דשלבל"ע א"כ הי' הגוף שלה והי' בידה להקדיש וה"ל כאמירה לגבו' וקנו הגוף מיד ולא דמי להא דכתב רמ"א שם בח"מ סי' רי"ב דאין היורש מחויב לקיימו לנדר המוריש דהתם הקדיש פירות דקל ושכר בתים דה"ל דשלבל"ע ולא שייך לומר שזכו בו הענים מיד אלא שנעשה נדר על הנודר ולכך שפיר פסק רמ"א דאין היורש צריך לקיימו משא"כ הכא גבי האשה הוא דבר שבא לעולם אי אמרת דבעל ירש הוי נמצא בידה להקדיש וזכו בהן העניים מיד ולא יירש הבעל כלום ואי אמרת בעל לוקח הוי זכו בו העניים מצד הבעל שנתרצה ודו"ק כי נכון הוא

) (ט"ז) סעיף יא שאם מכרה משנשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות בפ' החובל דף פ"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ומשמע דאי לאו תקנת אושא לא היה הבעל מוצי' מיד הלקוחות אלא היה נשאר ביד הלוקח כמו האב שמכר בנכסיו בחיי הבן ומת דאין הבן מוצי' מיד הלוקח כיון שקנה בחיי האב. ובשטה מקובצת פ' החובל כתב שם ז"ל התקינו באושא האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה אע"פ שידוע שלא היה לבעלה בהן אלא קנין פירות וידוע דאינו כקנין הגוף דנמצא שהגוף שלה ומכרתה הן בלשון מעכשיו לגמרי הן מעכש ולאחר מיתת בעלה והיה ראוי לומר שיהיו הלוקחין במקומה עד שאם תמות היא בחיי בעלה לא יהיה הבעל יורש אלא יחזיק בהן כאילו היא חיי' עד שימות וכשימות יזכו הם במקום האשה כאילו היא חיי' שהרי במקומה הן מ"מ כח התקנה בדבר זה שלא יורש בלבד עשאוהו אלא אף לוקח ר"ל שמשעה שנשאה נעשה לוקח בנכסי' מעכשיו ולאחר מיתה והרי הוא לוקח ראשון וכשמתה בחייו מוציא זכות הגוף שמכרה מיד הלוקח ונשאר הקרקע בידו לחלוטון עכ"ל. מבואר מדברי השטה דאי לאו תקנת אושא היה ראוי לומר שהלוקח עומד במקומה ואם תמות היא בחיי בעלה לא יירש הבעל רק יחזיק בפירות כאילו היא חיי' עד שימות גם הוא ואז יחזרו הנכסים ללוקח. ונפלאתי אמאי יחזיק בהן לפירות הא לאחר מיתת האשה אין לבעל פירות ואינו בא אלא מכח ירושה וכיון שמכרה אין לו מה לירש ואי לאו תקנת אושא אין לו לא בגוף ולא בפירות ואין לומר דדוק' הגוף יכולה למכור דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל הפירות אינה יכולה למכור דקנין פירות דידיה מעכב הא ליתא כיון דהגוף שלה ויכולה למכור הגוף ממילא הוי פירות נמי דלוקח כיון דאחר מיתתה אין לבעל פירות מכח התקנה אלא מכח ירושה הוא בא וכשהוא יורש גוף