אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רלב

המלוה ללוה אפ"ה בע"ח קונה משכון כמ"ש בח"מ סי' ע"ב סעי' ג' ע"ש ומש"ה אפי' נאבדו הנכסי צ"ב ונעשו מלוה ה"ל כהלואה שנעשית אחר הנשואין דבשעת נשואין כבר זכה בהן הבעל מדין לוקח ראשון ולא הוי ראוי כיון דכל זמן שהן בעין ה"ל כעין משכון ומלוה שיש עלי' משכון לא מקרי ראוי ואפי' הכניסה לו קרקעות בנכסי צ"ב דבהא לא שייך בע"ח קונה משכון דלא שייך אלא במטלטלין ולא בקרקע כמ"ש רש"י בפ' איזהו נשך דף ס"ז דלא שייך בע"ח קונה משכון אלא במטלטלין ומשום דר' יצחק ע"ש מ"מ אפי' במשכנתא דארעא באתרא דלא מסלקי בכור נוטל פי שנים וכמבואר בח"מ סי' רע"ח ה"נ ה"ל אתרא דלא מסלקי דהא אין הבעל יכול לסלקה מחיים והזמן הוא לטובתה ג"כ וכמ"ש בסי' פ"ה ע"ש ואע"ג דהתם בסי' רע"ח באתרא דלא מסלקי המלוה אוכל פירו' והכא הלוה והוא הבעל אוכ' הפירות מ"מ כל שאינו יכול לסלקה ה"ל כקנוי אצלה וא"כ תו לא הוי ראוי ואפי' שטפה נהר כיון דבשעת נשואין זוכה הבעל ה"ל כלוקח בשעת נשואין וה"ל כמו הלואה שאחר הנשואין ועמ"ש לקמן אלא הא קשי' לי האידנא דנהיגי שמכנסת נדן לבעלה בשעת שידוכין ומשלשין הנדן ביד שליש המרוצה והשליש נותן שט"ח וכשנשאת מכנסת לבעלה אותן השט"ח דבזה לא שייך שבח בית אבי' ואפ"ה בעל יורש אותן וברש"י ותוס' נחלקו בזה עיין בטור וש"ע סי' נ"ג דלדעת רש"י ז"ל הבעל יורש השט"ח ואפי' לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דאין הבעל יורש שט"ח זה אינו אלא משום אומדנא ותיפוק לי' דה"ל ראוי. ובש"ס שם בכתובו' דף מ"ז בכתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אבי' לבית בעלה ושם בסוגי' הוא מחלוקת רש"י ור"ת אפשר לומר דהתם בכסות וכלי' דשייך בי' שבח בית אבי' וה"ל כעין משכון וקנה בעל וכמ"ש בנכסי צ"ב מדינא דש"ס אבל רמ"א שכתב דין זה בסי' נ"ג האידנא בדין נדוניא שהוא ביד שליש קשה תיפוק לי' דהוי ראוי וגם בש"ס דקתני פירות בהדייהו גבי פירות נראה דלא שייך שבח בית אבי' ק' אמאי ירית בעל וצ"ע. ובחידושי פני יושוע דף מ"ז כתב ז"ל ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים ולכאורה דוקא כה"ג בדברי' שהם בעין אבל פסק ליתן מעות נדוניא לבתו כ"ע מודו דלא זכה בהן הבעל כו' דאין הבעל יורש מלות אשתו דה"ל ראוי כדאי' בא"ע סי' צ' אלא דלפ"ז קשה על הש"ע אה"ע סי' נ"ב שכתב בשיטת רש"י וסייעתו אפי' בכתב מעות לנדונית בתו נמי זכה הבעל מן הנשואין אע"ג שהמעות עדיין ביד האב ואמאי הא אין הבעל יורש מלות אשתו ע"ש ובסוף הסוגיא כתב ז"ל וכבר כתבתי דקשי' לי הא קי"ל דאין הבעל יורש מלות אשתו לרוב הפוסקי' דה"ל ראוי וליכא למימר דפסיקת מעות נדוניא לאו מלות אשתו היא אלא מלו' חתנו עצמו היא הא ליתא כמ"ש דמפירש"י ותוס' משמע להדיא שהבעל נוטל מצד ירושת אשתו כו' והנלענ"ד דע"כ צריך לחלק בין ירושת שאר מלות אשתו לנדוני' כיון דאית לי' ג"כ זכיי' בגוה והפסיק' היתה נמי אדעתא דחתנ' עכ"ל. ומ"ש דמפירש"י ותוס' משמע להדי' דהבעל בא מכח ירושת אשתי ומוכח מזה דפסיקת מעות נדוני' מלות אשתו ולא מלות חתנו היא לענ"ד לא מוכח מידי דאפי' אם נאמר דמלות חתנו היא היינו כשנשאה וקיבל עליו הדברי' הללו בנכסי צ"ב והתחייב באחריותן וכאלו חזר הוא והלוה אותן לחמיו נמצא שהיא מלות חתנו ומ"מ צריך לבא מכח ירושת אשתו שהרי הוא חייב לשלם לה החוב שקיבל על עצמו אלא שהוא יורשה. אמנם בעיקר דבריו קא קשי' לי דנהי דהפירות הם בעין או כמ"ש לחלק בין ירושת נדוניא דאי' לי' זכי' בגוה והפסיקה הי' גם אדעתא דחתנו מ"מ כיון שהבעל נתחייב כדין צאן ברזל וה"ל מלות עצמו ולא הי' לו לירש כי אם החצי כדין בכור במלות עצמו ובשלמא היכא דהכניסה אצלו מעות בעין ואח"כ מקבל עליו במלוה א"כ כבר זכה בהן לירושה בעודן בעין אבל אם הכניסה לו מלוה ולא הי' בעין קוד' שנשאה נהי דאדעתא דחתנו נמי פסיק מ"מ אין לו לירש במלות עצמו אלא מחציתה וכבר כתבנו דאם הכניסה לו דברי' שיש בהם משום שבח בית אבי' אפי' הכניסה קודם שנשאת ה"ל כמו מלוה שיש עלי' משכון ואפי' נאבדו אח"כ וליתנהו בעין כבר זכה בהן לירושה אבל אם הכניסה לו דברי' שאין בהם משום שבח בית אבי' כגון פירות וכיוצא נעשה מלות עצמו בשעה שנשאה ובשו"ת חות יאיר סי' קכ"ב נשאל באשה שהכניסה לבעלה שט"ח שיש לה על אחרי' אם מתה אי מקרי מוחזק או ראוי וע"ש שהעלה דה"ל ראוי ואין הבעל יורש ואם הכניסה לו שט"ח בכתיבה ומסירה או מלוה ע"פ במעמד שלשתן ודאי דמתה תו לא קרינין בה לכשתנשאי משעה שהכניסה דידי' הוי עכ"ל ע"ש ולדעתי הקלושה גם בהקנאת החוב במעמ"ש או בכתיבה ומסירה מ"מ כיון שהוא נתחייב לה בחוב כדין נכסי צ"ב א"כ ה"ל מצות עצמו ולכן צ"ע בכל זה וביותר כשמסלקין הנדוני' ביד שליש והחתן מקבל ע"ע בנצ"ב דה"ל מלות עצמו ולכן נראה עיקר כמ"ש בסי' נ"ב ס"ק א' דהא דבעל זוכה בנכסי צ"ב לאו מדין ירושה קאתי עלה אלא משום דתנאי כתובה ככתובה וכי היכי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים משום דכתיב לכשתנשאי לאחר תטלי כו' ה"נ נכסי צ"ב תנאי כתובה היא וככתובה דמי כמ"ש הרשב"א וכיון לאחר ואין בידה לגבות חכה בהן הבעל כמי שזוכה בגוף הכתובה וזה ברור ונכון וע"ש מ"ש בסי' מ"ב ועמ"ש בסי' צ"ג ס"ק ב'. ולפ"ז מ"ש בש"ע דאינו יורש מלוה היינו בהכניסה לו נכסי מלוג אבל הכניסה לו נצ"ב דה"ל תנאי כתובה ולא ניתנו לגבות מחיים זוכה בהן הבעל כיון דלא נתחייב אלא כשתנשא לאחר וא"כ גם בהך דשו"ת חות יאיר אם הכניסה לבעלה שט"ח שיש לה על אחרי' אם הוא בצאן ברזל זוכה הבעל וכן עיקר (ה) קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה. הרא"ש כתב דדומה לנ"מ שמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות ע"ש ונ"ל דלא אתי עלה מצד דאין לה רשות להלות כמו שאין לה רשות למוכרן דהא אפי' בהלוה אותן לבעלה נמי הבעל יורש אותן אע"ג דברשות בעלה הי' מ"מ יורש אותן הבעל אלא עיקרא דמלתא אם הי' שעה אחת בעין וראוי לירושה כבר זכה בהן הבעל שיהי' לוקח עלה מחיים כמו בתקנת אושא דאם מכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא פקעה הירושה הן ע"י מכירה הן ע"י ראוי שמעולם לא הי' ראוי לירושה כגון שהי' לה חוב מקודם שנשאת לא הוי לוקח אע"ג דהכניסה לו שט"ח בנכסי מלוג בכתיבה ומסירה לא אמרי' דכבר נעשה לוקח משום דעיקר תקנת אושא שיהא הבעל לוקח ראשון אינו אלא לירושה שלא תוכל להפקיע ירושתו בשום אופן וכמו שמבואר לקמן אצלינו ס"ק י"א ע"ש ואם מעולם הי' ראוי ולא יורש לא הוי לי' דין לוקח. ומהאי טעמא כתבתי לעיל דה"ה נגנבו נכסי מלוג אחר שנשאת כל שהי' בעין בפני בעלה והוחזר אחר מיתתה דה"ל בעל יורש ומשום דכבר נעשה לוקח בעודן בידה כיון דאין הדבר תלוי במלוה אם יש לה רשות להלות או לא אלא כל שהי' בעין שעה אחת והי' ראוי לירושה ה"ל בעל לוקח ולא פקע ירושתו בראוי ואם כתב לה דין ודברי' אין לי בנכסיך דאז אם מכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וליתא לתקנת אושא א"כ כשנעשה ראוי אח"כ אין הבעל יורשה כיון דבכה"ג לא נעשה לוקח מחיים ולא שייך גבי' תקנת אושא ודו"ק. סעיף ז' (ו) האשה שכתבה כל נכסי' לאחד בין קרוב בין רחוק קודם שתנש'. וכתבו תוספ' והרא"ש דאף ע"ג דלא גלתה דעתה דכונתה להבריח כיון שעומדת לינש' או נשאת בסמוך אומדנ' דמוכח הוא דכונתה להבריח ע"ש פ' האשה שנפלו דף ע"ט ובשטה מקובצת כתב בשם הריטב"א ז"ל ודין מברחת כל שנתנה אחר שידוכין אבל קודם לכן צריכה לפרש עכ"ל ע"ש ועיי' מ"ש בסי' ל"ח סק"ב. (ז) אע"פ שאם תתאלמן או תתגרש תבטל המתנה הוא שטת הרמב"ם דס"ל דמברחת קונה המקבל קנין גמור והמקבל אוכל פירות ואם מתה בחיי בעל זכה הלוקח אלא שאם תתאלמן אי תתגרש תבטל המתנה ונראה דטעמי' כמ"ש בשטה בשם הר"ר ישעי' מטארני ז"ל קרעי' רב נחמן לשטרי' פי' שבטל ואמר לא קנה שלא נתכוו' אלא להבריח ולא להקנות קנין גמור ותחזיר הנכסים לאמה ונראה לי דוקא היכ' דאינסב' ואיגרשה הוי מתנתה בטילה והדרי לה נכסי' כדאמרינן לא שביק אינש נפשי' ויהיב לאחריני אבל היכ' דמתה בחיי בעלה נתקיימה מתנתה ובעודה תחת בעלה נמי הבת אוכלת פירות דהאי אומדנ' לא עבדינן לי' אלא היכ' דאיגרשה דלית לה מידי אבל היכ' דיתב' תחת בעלה באית לה מזוני ואית לה פרנסה מבעלה דהא במקצת נכסים מתנתה מיהא קיימת דכיון דשייר' לעצמה סמכה בהאי שיורא כ"ש היכי דקיימת תחת בעלה ע"כ ע"ש. ולפ"ז הא דפריך בש"ס שם ואי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל לאו אמברחת הוא דמקשה דהא מברחת בכולי' קני לוקח ואוכל הפירות ומשום דליכ' אומדנ' לבטל כל שיושבת תחת בעלה ואית לה מזוני אלא אמברחת במקצת וכותבת מהיום ולכשארצה וכמבואר בר"ן לשיטת הרמב"ם וע"ש. אכן מלשון רש"י ז"ל מבואר דמפרש ואי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל דלשמואל בכותבת בכולן דאמר לא קני כיון דלא קני מאי הברחה איכ' קנינהו בעל ויאכל פירות ויירשנה אם תמות תחתיו ע"ש משמע דס"ל דאין בו שום קנין למקבל. ולענ"ד בטעמ' דרש"י אע"ג דכל