אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רכה

רבא נכרית שנתגיירה מעוברת בנה אין צריך טבילה ואמאי אין צריך טבילה וכ"ת משום דר' יצחק דאמר ר"י ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ והאמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ שאני עובר דהיינו רביתי' ופירש"י ולאו חציצה היא ע"ש הרי לפנינו דכיון דהיינו רביתי' לא הוי חציצה ועלתה טבילת האם לעובר א"כ ה"ה בנכנסה לאהל המת נטמא גם העובר ולא הוי טהרה בלועה דכשם שאין האם חוצצת לטהרה ה"ה לטומאה והתם בפ' בהמה המקשה דף ע"א גבי בלע טבעת טהורה ה"ל שפיר טהרה בלועה דלאו היינו רביתי' וכן עובר במעי אשה טהורה כיון שמת ולדה בתוך מעי' ה"ל כמאן דמנח בדיקולא וכמ"ש תוס' פ' יוצא דופן דף מ"ד ד"ה איהו מיית ברישא ע"ש שכתבו דוקא היכא דאמו חי' לא מיחייב על העובר עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיי אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי ע"ש וא"כ ה"ה היכא שהעובר מת בחיי אמו דשוב אינו תלוי בחיי אמו תו לא הוי רביתי' וה"ל כמו טבעת דהוי טומאה בלועה אבל כששניהם קיים עובר במעי אמו היינו רביתי' ולא הוי חציצה לטהרה וה"ה לטומאה ונטמא העובר כשנכנס' באהל המת דכיון דהיינו רביתי' לא הוי טהרה בלועה ואי הוי זכר ודאי היו מוזהרין עליו שלא לטמאו בידים וזה נכון:

ומכ"ש אי אמרי' עובר ירך אמו הוא דלא הוי טהרה בלועה ועיין בלח"מ פ"ד מפסולי המוקדשין אבל כשמת העובר לא שייך עובר ירך אמו משום דה"ל כאלו מונח בדיקולא מש"ה ה"ל טומאה בלועה ודו"ק היטב:

ובב"י בא"ח סי' שמ"ג הביא בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוי רביתי' דתינוק כגון אכילה ושתיה מותר להאכילו בידים אבל מידי דלא צריך ליה לא דהא אסור לינק אחר כ"ד חדש ע"ש א"כ א"ש טפי דברי הירושלמי דמביאין נו חלב מ"מ ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה דהיינו רביתיה ובאו"ה שער מ"ה משמע דרוב חלב טמא אלא משום דהינו רביתי' ולפ"ז בנדרה שלא להניק לא היה איסור על התינוק מחמת נדרה וכמ"ש בשם תלמידי רבינו יונה דהיינו רביתי' דתינוק אלא דאפשר דבזה אין הכרח לתינוק כיון דאפשר במינקת אחרת וא"כ ה"ל חלב טמא אסור להאכיל בידים לתינוק כיון דאפשר בחלב טהור:

(ב) כופין אותה ומניקתו. כתב בח"מ אם נדרה שאסרה הנאת יניקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה כו' אז הנדר חל וצריכה לשכור לו מינקת ע"ש וב"ש כתב כיון שהוא לא היפר קי"ל הוא נותן אצבע בין שיני' והוא חייב שכר הנקה אע"ג דאוקמה שם אליבא דב"ה היא נתנה כו' לא קי"ל הכי לפי המסקנא ותימא על ח"מ שכתב אם לא הפר דהיא חייבת שכר הנקה וליתי' עכ"ל:

ונראה דזה תלי' במחלוקת הרמב"ם והר"ן בנדרה ולא הפר דקי"ל הוא נותן אצבע בין שיני' דלדעת הרמב"ם כל שנדרה היא אם אמר לא איכפת לי במה שנדרה תשב תחתיו ואם ירצה להוציאה יתן כתובה ולמ"ד היא נתנה אצבע תצא שלא בכתובה והר"ן נחלק עליו וס"ל דכל שהוא נותן אצבע כופין אותו להוציא וליתן כתובה וא"כ לדעת הרמב"ם למ"ד הוא נותן אצבע בין שיניה אין הבעל מפסיד משלו כלום אלא שאינו יכול להפסיד אותה ג"כ כלום דאילו למ"ד היא נתנה אצבע מפסידה כתובתה כדאמרי' תצא בלא כתובה אבל אי אמרי' הוא נתן כו' אינה מפסידה כלום אם ירצה להוציאה אבל הוא אינו מפסיד זכותו בשום אופן וא"כ כשנדרה ואסרה הנאת יניקה על עצמה שאינה יכולה להניק צריכה לשכור מינקת כיון דמישעבדא לי' לבעל להניק או לשכור מינקת דיכולה היא לסלק בשכירות מינקת וכמ"ש לעיל סי' פ' סק"א ע"ש וכיון דהו' אינה יכולה להניק משום נדרה כופין אותה לשכור מינקת תחתי' ולא מפסיד הבעל משיעבודיה מידי שכך היא המדה אליבי' דהרמב"ם ז"ל דבמה שנתן אצבע בין שיני' לא מפסיד מידי אלא שאינו יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית כלומר שתצא בלא כתובה זה אינו יכול אבל איהי מדידי' לא מפסיד ג"כ מידי והא דאוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בהוא נותן אצבע כו' צריך לומר לדעת הרמב"ם דמיירי דאסרה הנאת יניקתה על בעלה דלמ"ד היא נתנה לא חייל נדרה דאלמו' רבנן לשיעבודיה דבעל ולמ"ד הוא נתן כו' לא אלמו' לשיעבודי' וכמו שפירש"י במהדורא קמא הובא לעיל סק"א וע"ש ולשיטת הר"ן דלמ"ד הוא נותן אצבע כופין אותו להוציא וליתן כתובה נמצא שהבעל מפסיד כל זכותו במה שלא הפר פשיטא דמפסיד הבעל הנקתה ג"כ כיון דהוא נתן אצבע בין שיני' ובח"מ נראה דס"ל כדעת הרמב"ם כמבואר בדבריו סי' ע"ד ס"ק י"ד ע"ש דמפרש דגם הב"י בש"ע ס"ל כדעת הרמב"ם דאין כופין אותו להוציא ומשום הכי אע"ג דקי"ל הוא נותן אצבע בין שיני' לא מפסיד הבעל מידי ועל האשה מוטל או להניק בעצמה או לשכור מינקת ואם אסרה על עצמה הנאת יניקה ואינה יכולה להניק בעצמה צריכה לשכור מינקת ודו"ק

סי' פ"ג סעי' א' (א) השבת והרפוי לבעלה. ובטור משום דמעשה ידי' שלו והרי היא מתבטלת ממעשי ידי' ע"ש והוא באשר"י ר"פ מציאת האשה ז"ל הא דלא תני שבת דמלתא דפשיט' הוא דהוי דבעל שהיא מתבטלת ממעשי ידי' עכ"ל ע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בושתה ופגמה שלה איכא דקשי' לי' פגמה מאי ניהו חבלה ליתני צער וריפוי ושבת ובושת וא"ל צער פשיטא דלא תקינו לי' רבנן כיון דאית לה צערא בגוה ולדידי' לית לי' צערא וריפוי ושבת לא מתני דריפוי דרופא בעי למיתן לי' כו' ושבת נמי ממעשה ידי' הוא ושלו הם והיכא דאמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך או שאמרה היא איני ניזונית ואיני עושה פשיטא דדידה הוי הלכך לא אצטריך למיתני אלא בושת ופגם פלוגתא דר' יודא ורבנן עכ"ל. אמנם דעת התוס' נראה דאין השבת לבעל ע"ש דף ס"ה ד"ה שלה ז"ל למ"ד בהחובל דף פ"ו בקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אתי שפיר דה"ל הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל למ"ד ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה עכ"ל ובשטה מקובצת כתב ז"ל צריך לחלק בין עבד לאשה דעבד הואיל וקנאו בדמים תקנו לרב שבת קטנה אבל גבי אשה דמה שמעשה ידי' שלו תקנה דרבנן היא לא תקנו לו שבת עכ"ל ומ"ש:

מיהו נראה דהתוס' כאן סברי כגירסת הש"ס פ' החובל במימרא דרבא ינתן הכל לעבד ובתוס' פ' החובל כתבו ד"ה רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרסי ר"ח ובספרים הי' כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם פ' החובל וז"ל אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד כדי שיצא מביתו בדמי ידו משלם ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב דקודם שנקטעה ידו הוי חזי לכל מלאכה והשתא לא חזי אלא לשמור קישואין חשבינן לי' כאילו חלה כו' ואע"ג דאילו חלה ארבע שנים חייב להשלים שאני התם שאינו עושה שום מלאכה אבל הכא יכול הוא לשמור קישואין ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע הכי גריס רב אלפס וקשה שבת קטנה למה לא תהי' הכל לרב הלכך נראה כגירסת ר"ח הכל ינתן לרב ושבת קטנה תהי' הכל לרב ושבת גדולה ילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות כנגד מה שהפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין וכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדי' עכ"ל:

ועיין בחי' פני יושוע שכתב דלפי מה דגרסי תוס' פ' החובל גם לרבא צריך לחלק בין עבד לאשה ולי נראה דלפי מה דגריס ר"ח ותוס' פ' החובל בדברי רבא ינתן הכל לרב אין צריך לחלק בין עבד לאשה דלגירסתם הפירוש הוא שבת גדולה ילקח בהן קרקע והרב איכל פירות ושבת קטנה הכל לרב נמצא דהרב אינו מפסיד כלום ממעשה ידיו דמה שיש בין שאר מלאכות לשמירת קישואין הוא משתלם מאכילת פירות של שבת גדולה ומה שמתבטל משמירת קישואין עד שמתרפא הכל לרב א"כ לא קשי' במשנתנו כלל דאיכא למימר דהשבת פשיטא לי' דהוי להבעל ונא אצטריך למתני וכמ"ש הרשב"א והרא"ש דמלתא דפשיטא הוא כיון דמע"י דבעל צריכין ליתן לו השבת קטנה כולה ובעד שאר המלאכות הוא אוכל פירות מדמי פגמה כיון שהבעל אוכל פירות נכסי אשתו ולא מפסיד הבעל ממעשי ידי' כמו שאי הרב מפסיד ממע"י של העבד ולא קשיא להו לתו אלא למ"ד ינתן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב דלדידי' הרב מפסיד שבת גדולה לשאר מלאכו' וא"כ מוכח דשבת לא תלי' במע"י שהרי הרב יש לו מע"י ואפ"ה אין לו שבת גדולה אלא דשבת קטנה יש לו להרב ולהכי קשי' להו לתו' אמאי לא תני הכא נמי דשבת קטנה לבעליו אין לומר דמלתא דפשיטא הוא כיון דמע"י לבעל שהרי אצל הרב מציני שאינו כן דאע"ג דמע"י שלו מ"מ אין לו שבת וא"כ מדלא תני דיש נבעל שבת קטנה עכ"פ כמו, בעבד מוכח דיש לחלק בין עבד לאשה דהכא אין הבעל נוטל כלום משבת משום דאינו אלא תקנה אבל לרבא לגרסת ר"ח דהכל לרב ושבת קטנה הכל לרב ובעד המלאכה הגדולה אוכל פירות א"כ נוטל הרב כל מע"י א"כ שפיר מצינו