אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רכד

לשיעבודי' שלא יחול הנדר על הגוף כלל וכיון שכן אף לאחר גירושין תו לא חייל משום דמי איכא מידי דהשתא לא חייל ולבתר הכי חייל דה"ל דשלבל"ע משא"כ במעשה ידי' די לנו לאלומי לשיעבודי' גבי מעשה ידי' היוצאין מן הידים ולא בידים עצמן וכיון דחייל נדרא בידים עצמן בעודה תחתיו ממילא לאחר שנתגרשה חל גם על המע"י: ומה"ט נמי גבי שלא אציע מטתך ולא אמזוג כוס ולא ארחוץ פניך דכל הני מילי לא שייכי אלא בגופה ממש וכי אמרי' אלמו' רבנן לשיעבודיה שלא יהיה נדרה מועיל ע"כ אלמו' לשיעבודא דגופה ממש שלא יהיה חל על הגוף א"כ אף לאחר שיגרשנ' תו לא חייל דה"ל דשלב"ע דדוקא במע"י נפרד שהוא דבר ויוצא מן הידים סגי לן לאלומי לשיעבודיה במע"י היוצאי' מן הידים ובידים עצמן אוקמינן אדינא אבל בהנך נדרים דכולהו אינן אלא בגופה בלבד ואין כאן דבר היוצא מן הגוף כי אלמו' לשיעבודי' שלא יחול הנדר ודאי דעל גופה לא חייל וכיון דהשתא לא חייל לאחר גירושין נמי לא חיילא דה"ל דשלבל"ע ודו"ק היטב

סי' פ"ב סעי' א' (א) נדרה שלא להניק את בנה פ' אע"פ נ"ט בגמ' ומניקה את בנה לימא מתני' דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק את בנה ב"ש אומרים שומטת דד מפיו וב"ה אומרים כופה ומניקתו כו' אפילו תימא ב"ש הכא במ"ע כגון שנדרה היא וקיים לה הוא וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיני' וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיני' ונפלגי בכתובה בעלמא אלא מחוורתא מתני' דלא כב"ש. וכתבו התוס' ד"ה כגון שנדרה היא וקיים לה הוא ז"ל שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה כו' אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקה עליו כיון דמשעבדא לי' אין הנדר חל והשתא פליגי ב"ש סברי הוא נתן אצבע בין שיניה הלכך אין כופה להניק פי' להשכיר מינקת וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיני' וכופה להניק שתשכיר לו מינקת או תצא בלא כתובה עכ"ל, ובתשו' מהרי"ט ח"א כתב וז"ל וכן ההוא דקונם שאני עושה לפיך יכולה היא לאסור עליו מע"י בקונם שאם היו לה מעות ממקום אחר היתה יכולה ליתן לו דמי משקל חמש סלעים ולהכי אי לאו דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל הי' הנדר חל כו' וכן משמע נמי מדברי התוס' פ' אע"פ שכתבו דאין לפרש שאסרה הנאת יניקה עליו דכיון דמשעבדא לי' אין הנדר חל כו' א"כ יכולין אנו לפרש ההיא ברייתא דנדרה שלא להניק את בנה בנדרה הנאת יניקה עליו דב"ש סברי כיון דהוא נתן אצבע בין שיני' שיקיים לה לא עבדי רבנן תקנתא וב"ה סברי היא נתנה כו' אלמו' רבנן לשיעבודיה אלא משמע דכל כה"ג לא חייל כלל אפילו קיים לה אין קיומו קיום והנאת יניקה לא מצי לסלוקי בזוזי בשום צד אי לאו דלאו אורחא דידי' או דידה ע"כ להניק ואפילו אם תרצה להשכיר מינקת לאו כל כמינה וכיון שכן אין בידה לאסור הנאת יניקה עליו ואפילו קיים לה אין הנדר כלום עכ"ל ועיין מ"ש בזה בסי' פ' סק"א:

והנה מדברי תוס' כאן משמע דיכולה לשכור מינקת דהא כתבו דהא דכופה ומניקתו היינו לשכור מינקת או תצא בלא כתובה ואי נימא דאינה יכולה לשכור מינקת היכי תני כופה ומניקתו ה"ל למימר תצא שלא בכתובה כיון דאסרה הנאת יניקתה על עצמה ה"ל כמורדת ממלאכה ותצא שלא בכתובה כיון דאי אפשר בכפיי' וכמו בנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבנו דתצא שלא בכתובה ועיין בשטה מקובצת פ' אע"פ דף ס"ג למ"ד מורדת ממלאכה לא הוי מורדת משום דאפשר לכופה בשוטי' לעשות ואע"פ שאמרו שלא תארוג בגדים נאים לבניו תצא בלא כתובה שאני התם שנדרה ואי אפשר לכופה ע"ש וא"כ אי נימא דלא מהני לה שכירת מינקת כי נדרה שלא להניח תצא שלא בכתובה דהא הוי' מורדת שא"א לכופה אלא ודאי משמע דיכולה לשכור מינקת ובעיקר קושית מהרי"ט דה"ל לתוס' למימר דנדרה שלא להניק היינו דאסרה הנקתה עליו ואי משום דמשעבדא לי' לימא דבהא פליגי דב"ש סברי הוא נותן אצבע בין שיני' ולא אלמו' רבנן לשיעבודי' וב"ה סברי היא נתנה כו' ומש"ה אלמו' רבנן לשיעבודי' כבר כתבנו בזה בסי' פ' דכיון דמשעבדא לי' ואלמו' רבנן לשיעבודיה תו אינו צריך להפר ואין כאן נתינת אצבע כלל אמנם עתה ראיתי בשטה מקובצת בסוגי' שם וז"ל ורש"י ז"ל במהדורא קמא תירץ עיקר קושיין בדרך פשוט וברור כדרכו ז"ל שכתב וז"ל וקיים לה איהו שלא הפר לה כלום ביום שמעו וכסברי ב"ש הוא נתן אצבע בין שיני' כלומר דומה כאלו הוא הדירה מלהניק ואזיל לי' שיעבודי' לפיכך שומטת דד מפיו וב"ה סברי היא נתנה אצבע כו' ואין שומעין לה להפקיע שיעבוד בעלה עכ"ל ואפשר דהתוס' דחיקא להו לפרושי הכין דאי אין כאן נדר משום דמשעבדא לי' מה מהני שתיקתו פשיטא דכל שאין צריך להפר הוא שותק וכמש"ל:

ולענ"ד נראה לפמ"ש בתשו' מהר"ם בר ברוך סי' ע"ז ובתשו' הרשב"א סי' תתע"ג במלמד שאצל בעה"ב ואמר לו הבעה"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד דיכול הבעה"ב לחזור בו ולעכבו ומשום דאינו יכול למחול שיעבודו של הנער ע"ש וא"כ ה"נ אף אי נימא דהוא נתן אצבע בין שיני' ודומה כאלו הדירה הוא ונתרצה לזה דבזה שוב לא אלמו' רבנן לשיעבודי' מ"מ אינו יכול למחול שיעבודו של תינוק דמשעבדא להניק לתינוק ומש"ה הוכרחו התוס' לפרש שאוסרת הנאת יניקה על עצמה ודו"ק (ולכאורה איכא לאקשויי דהא לגבי תינוק לא אלמו' רבנן לשיעבודא דתינוק וקונם מפקיע ולא דמי להא דתשו' הרשב"א דהתם לא נדר רק שמחל האב לכך לא מהני משא"כ הכא שנדרה אלא דאלמו' לשיעבודי' דבעל והכא הרי נתרצה ונראה בכוונת מורי ז"ל שרצונו לומר כמו במלמד שלא חייב עצמו לתינוק כלל ואפ"ה אמרי' דזכה התינוק בזה שנתחייב להאב ותו לא מצי מחיל האב ה"נ כיון דתקנו רבנן הנקה ואלמו' לשיעבודי' דאב זכה הבן באותו זכות עצמו ובמאי דאלמו' רבנן לשיעבודי' וא"כ אף אם נאמר דהוא נתן אצבע בין שיני' ונתרצה לא אלמו' רבנן לשיעבודי' מ"מ הבן לא נתרצה וכבר זכה באותו שיעבוד עצמו עם היפוי כח ודוק:

) וע"ש עוד בש"מ שכתב וז"ל לימא מתני' דלא כב"ש כו' דבנודרת ממש ואוסרת הנאת יניקתה על בעלה והא דתנן אבל זן את בניו התם בזן מחמת עצמו ומשום דאינו אלא מבריח ארי מנכסיו וגרמת הנאה בלחוד אבל הכא בדיני כפיי' איירי כדתני' וב"ה אומרים כופה ומניקתו ובכי הא ודאי אסור כו' משום דשליחותיה קא עבדא וכ"ש הכא שהבעל כופה להניק ולהאי טעמא ה"נ אלי רצתה להניק מדעת עצמה מותר והא דקתני שומטתו דד מפיו אלו רצה הבעל לכופה קאמר ע"ש:

ולישנא דשומטת דד מפיו משמע דאפילו מחמת עצמה אסורה להניק דהא למסקנא סברי ב"ש דאשה אינה משועבד' להניק א"כ היכי קאמרי שומטת דד מפיו אם רצה הבעל לכופה הא אפי' בלא נדר אינו יכול לכופה אלא ודאי פי' שומטת דד ר"ל שאסורה אפי' בלא כפי':

לכן נראה לענ"ד דודאי במודר הנאה מחבירו אמרו דזן את בניו ובנותיו הקטנים ופורע חובו משום דה"ל מבריח ארי וגרמת הנאה בעלמא אבל במדיר בפירוש דלא יזון בניו ובנותיו ושלא יבריח ארי מנכסיו חייל נדרי' שפיר דהא אפילו זריקת צרור קונם עלי אסור אע"ג דאין הנאה בזריקה וכמבואר בר"ן פ"ב דנדרים דף ט"ז ע"ש כ"ש הכא שאסרה יניקתה על בעלה ה"ל כאלו אמרה הנאת הברחת ארי עליו קונם דנמי אסור ודו"ק:

ועוד נראה דבנדרה שלא להניק ואסרה דדי' להנאת חלבה אסורה לכל העולם וגם על התינוק נאסר החלב ואסור להאכיל לתינוק בידים דברים האסורין לו וכן משמע מדברי השטה שם בשם תלמידי רבינו יונה ע"ש והנה באו"ה שער מ"ח סי' ח' כתב ז"ל וכתב הרמב"ם פי"ז מה' מ"א קטן שאכל אחד מדברים אסורים אפילו מדאורייתא אין הב"ד מצווין להפרישו כו' ואע"פ שאין הב"ד מצווין להפרישו מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו כו' והני מילי בבר הבנה אבל בתינוק מייתי בסמ"ג מהירושלמי דע"א דתינוק יונק והולך מהעכו"ם ומן הבהמה הטמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה עכ"ל ומדכתב מביאין לו חלב מכל מקום משמע לכאורה דאפילו בידים מאכילין אותו קטן שאינו בר הבנה אבל זה ודאי ליתי' דאפילו אינו בר הבנה אסור להאכילו בידים ואפשר הא דמביאין לו חלב מ"מ לאו בודאי חלב טמא קאמר דזה אסור מדאורייתא ואסור להאכיל בידים אפילו לקטן בן יומו אלא דחלב בעי שומר דליהוי ידוע שהוא טהור ולא נתערב בו טמא אבל לקטן מביאו ואינו חושש משום חלב טמא דאינו אלא איסור דרבנן דרוב חלב טהור הוא ועיין ש"ך יו"ד סי' קי"ט ובאיסור דרבנן דעת הרשב"א דמותר להאכילו בידים הובא בנימוקי יוסף פ' חרש ובר"ן ס"פ כל כתבי ע"ש:

ובמגן אברהם סי' שמ"ג כתב בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דס"ס הוא שמא זכר או נקבה ושמא נפל הוא וכתב עליו ז"ל וצ"ל דבלא"ה מותר דטהרה בלועה אינה מיטמא כדאי' משנה ה' פ"ז דאהלות ובחולין פ"ד וכן פסק הרמב"ם סוף הל' טומאת מת דלא כר' עקיבא וכן דעת הראב"ד וצ"ע עכ"ל ומזה ג"כ מוכח דלהאכילו בידים אפילו לתינוק בן יומו נמי אסור ומה שהקשה במג"א דהא טהרה בלועה היא ולא מיטמא נלענ"ד לפי מה דאמרי' ביבמות דף ע"ח אי נימא עובר לאו ירך אמו הוא אלא הא דאמר