אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רכג

החפץ לעולם נעשה כאומר יקדשו ידיך א"כ מאי פריך והא לא אמר הכי דהא כיון שהזכיר החפץ לדידן נמי אף דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ הוי כאומר בגוף החפץ אלא ע"כ דלא אמרי' נעשה כאומר בגוף החפץ גבי מעשי ידי' וכמ"ש כיון שהמע"י נפרש ונבדל מן הידים ואין ענין זה לזה ולא שייכי בהו ודו"ק. והרמ"א שלא הגי' כאן היינו משום דנמשך אחר דברי הר"ן דס"ל בשיטת התוס' דגם במעשי ידי' כשמזכיר הידים ה"ל כהזכרת גוף החפץ וכו', ובש"ך יו"ד סי' רצ"ד ס"ק פ"ו כתב ז"ל קונם שאני עושה לפיך כתבו תוס' פ' אע"פ ריש דף נ"ט אפילו אי גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר וצ"ע דהא תנן בספ"ק דנדרים האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך כו' ועוד דאפילו אמרה קונם שאני עושה לפיך דהא התם קאמר קונם ידי עושה עמך ואפ"ה אי לאו דנעשה כאומר יאסר ידי לעושיהן כו' הוי דבר שאין בו ממש כו' אלא דיש לומר בזה כיון שאמרה שאני עושה קאי אדבר שתעשה ממש כו' ע"ש. הנה מ"ש דקונם שאני עושה הוי דבר שיש בו ממש כן הוא מבואר בר"ן להדיא פ' הנודר מן הירק דף נ"ו במתני' קונם פירות האלו כו' האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכתב הר"ן שם ז"ל ולא תקשי לך מעשי ידי' דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן אי נמי מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא עכ"ל ועיין מ"ש בספרי קצה"ח סי' ש"ו דמבואר שם אצלינו דלפי מ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ב סי' ו' ז"ל ששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר עלי' ציורין ששוחקין עלי' באיסקונדרא ואסרה על בעלי' לאחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסרה. תשובה כיון דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי כו' אין לו כח לאסור הכלי וא"כ אפי' גרסינן שאני בלא יו"ד היכי חייל על מעשי ידי' לאחר שתעשה כיון דלאחר שנעשה לאו דידה היא דהא קי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי ולכתחלה רשאה לאפות ולבשל שהרי לא אסרה אלא מעשי ידי' לאחר שתעשה ואמנם בדברי הר"ן שכת' דמע"י הוי דבר שיש בו ממש דלאחר שתעשה יש בו ממש ניחא שפיר דהתם קאי בבעל שאוסר על עצמו מע"י אשתו והיא יכול לאסור עליו לאחר שתגמור מלאכתה אבל האשה היאך יכולה לאסור על הבעל מעשי ידי' דקודם שעשתה אין בו ממש ולאחר שעשתה אינו שלה אלא של הבעל דאין אומן קונה בשבח כלי לזה כתבנו שם דתוס' לשטתייהו דס"ל דאומן דאומן קונה בשבח כלי וכמ"ש הרא"ש פ"ב דקידושין בשם ר"ת והר"י ע"ש וא"כ ניחא קונם שאני בלא יו"ד דחייל על מע"י לאחר שתעשה דה"ל דבר שיש בו ממש ותוכל לאסורם ע"י לכשתעשה דאומן קונה בשבח כלי ע"ש לפ"ז תקשי בדברי הרמב"ם שכתב או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דנהי דס"ל דקונמות חייל בדשלבל"ע וכמ"ש הב"י מ"מ מאי מהני לי' כיון דאין אומן קונה בשבח כלי לדעת הרמב"ם וכן דעת הש"ע בח"מ סי' ש"ו וא"כ היכי מצי' אסרה מעש"י לאחר שתעשה כיון דאינה שלה לאחר שתעשה במלאכה לדעת הרמב"ם והש"ע דאין אומן קונה בשבח כלי. ולכן נראה דנדרה שלא יהנה ממע"י היינו שנדרה ואסרה עליו הנאת מעשה ידי' שלא יהנה ואע"ג דהנאה הוי דבר שאין בו ממש עכ"פ מדרבנן מתסר אפילו בדבר שאין בו ממש וא"כ אין האיסור על מעשי ידי' אחר שתעשה אלא האיסור הוא על ההנאה שלא יהנה הבעל והיינו שלא תעשה בשבילו ודו"ק. ובתו' דכתבו שאיני ביו"ד כו' משמע דשאני בלא יו"ד הוי נדר גמור מן התורה ומשום דחייל על המע"י לאחר שתעשה היינו משום דס"ל לתוס' דאומן קונה בשבח כלי וס"ל דקונמות חייל בדשלבל"ע דאי מדרבנן א"כ שאיני ביו"ד נמי מדרבנן מתסר וכדעת הרמב"ם שנדרה שלא יהנה ממעשה ידי' היינו שאסרה הנאתו ממעשה ידי' וא"כ אינה רשאה לעשות מלאכה בשבילו ומדרבנן בלבד הוא דאסור משום דכה"ג הוי דבר שאין בו ממש ודו"ק:

(ה) אבל צריך הוא להפר בסוגי' ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי וכתבו תוספות דקסבר העדפה ע"י הדחק הוי לאשה וא"ת והיאך יוכל להפר הא אין זה מדברים שבינו לבינה כו' אי נמי גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וא"ת א"כ איך יכולה להדירו כיון דמשעבדא לי' דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל כדאמרי בסמוך וי"ל דדוקא בעיקר מעשי ידי' הוא דאלמו' שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמו' עכ"ל וקשה לפי מ"ש בתה"ד סי' ער"ב דבנכסי מלוג שהקדישה אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל כיון שהוא אוכל פירות וידו עדיפא מידה אינה יכולה לאסור עליו ע"ש וכ"כ רמ"א סי' צ' סעי' יו"ד ע"ש א"כ הדרא קושי' תוס' לדוכתה היאך יכולה להדירו כיון שהבעל אוכל פירות ולדעת התה"ד גם בקנין פירות אלמו' רבנן לשיעבודי' שוב ראיתי בב"ש סי' צ' ס"ק מ' שהרגיש בזה והזכירו ברמיזה ע"ש שכתב ז"ל ועיין בתה"ד סי' ער"ב ובתוס' פ' אע"פ ד"ה ר' עקיבא ע"ש. ולולא דברי התוס' נראה לענ"ד דזה הוה כנכסים שאינן ידועים לבעל היינו שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה דאם מכרה אותן קודם שידע בהם מכרה קיים וכדאי' בש"ס פ' האשה שנפלו ד' ע"ח וכ"פ בש"ע סי' צ' סעי' י"א ע"ש וכאן שהקדישה את העדפה קודם שעשתה ה"ל כמוכרת קודם שנודעו לבעל דמכרה קיים דמה לי מכרה מה לי הקדישה ושוב אין לבעל פירות ודו"ק (וגם בדברי התוס' יש לפרש דלא תקשי על תה"ד דבתה"ד איירי שהקדישה קרקע נ"מ שלה דכבר זכה בהן בעל וידו עדיפא מידה אף שאין לו בהן אלא פירות מ"מ להא מלתא עשו ידו עדיפא מידה ואלמו' לעשותו כלוקח גמור ולא חייל נדרה משא"כ בתוס' דאיירה שהקדישה ידי כדאוקמי' בגמ' ובידים ע"כ אין לו קנין כמ"ש מרן ז"ל לעיל ובס"ק שאח"ז אלא דלגבי מע"י אלמו' רבנן לשיעבודיה אבל לגבי העדפה דאין לו בהם אלא פירות חייל נדרא אידים ומפקיע לשיעבוד' דקונם מפקיע מידי שיעבוד שאין לו על הידים אלא שיעבוד בלבד וכיון דקונם מפקיע תו לית לי' העדפה משא"כ בנ"מ שכבר עשאוהו כלוקח וידו עדיפא מידה פשיטא דלא חייל נדרה וה"ה בהעדפה שכבר עשתה זכה בהן בעל לפירות ולא חייל נדרה אלא בידים להעדפה לא אלמו כיון דאין לו בידים אלא שיעבוד להעדפה ובהעדפה גופה אין לו אלא פירות וקונם מפקיע וז"ב):

(ו) שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. בנדרים דף פ"א תני נדרי' שיש בהם עינוי נפש יפר כו' שלא אכחל ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה שלא אציע לך המטה ושלא אמזוג לך הכום ושלא ארחוץ פניך ידיך ורגליך אין צריך להפר כו' אמר מר ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה הכי דמי אי דאמרה הנאת תשמישי עליך למה לה הפרה הא משעבדא לי' אלא באומרת הנאת תשמישך עלי כו' והקשה בפרישה ביו"ד סי' רל"ד בהא דפסק כן בטור שם באומרת הנאת תשמישי עליך אין צריך להפר משום דמשעבדא לי' ואמאי אינו מפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכן גבי שלא ארחץ ואציע מטתך דפסק ג"כ בטור דא"צ להפר ואמאי לא יפר שמא יגרשנה ועמ"ש בט"ז שם ליישב ועמ"ש בקצה"ח סי' קי"ז סק"ו על דברי הט"ז. ונלע"ד דודאי מה דאמר ר' יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה צריך טעמא כיון דהשתא לא חייל דאלמו' רבנן לשיעבודיה היכי חייל לאחר זמן הא הוי דשלבל"ע ובשטה מקובצת כתב בשם הרמב"ן ז"ל אע"ג דאלמו' רבנן ולא חייל מכל מקום מתלא תלי וקאי וכי משכח דוכתא חייל ע"ש. והרשב"א בחידושיו כתב בשם ר"ת ז"ל וכיון דלא חיילא אלא בתר דנפקא משיעבודא דבעל לא חייל מהשתא אלא כמקדיש גוף הידים דמעשי ידי' אגידי בי' וחייל עלי' נדר ומפקע מידי שיעבוד כדרבא הלכך חייל נדרא אידים ומהשתא לא קדיש מעשי ידי' דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל כל כך גבי מעשי ידי' ולא גבי ידים עצמן הלכך כיון דאיהי מיקדשה גוף הידים ודינא הוא דחייל עלי' הקדש כדרבא אע"ג דמהשתא לא קדשי דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל גבי מעשי ידי' גוף הידים מיהא קדיש כדינו כך מפרש ר"ת עכ"ל, גם בשטה הביא דברי ר"ת הנ"ל ומש"ה בקונם שאני עושה לפיך דאומרת יקדשו ידי לעושיהן סגי לן במאי דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל גבי מעשה ידי' דלשתרי בהו אבל גבי ידים גופייהו אוקמו' אדינ' דחייל עלייהו נדרא דקונמת מפקיע מידי שיעבוד וכיון דידים מהשתא קדשי ולא אלמו' רבנן לשיעבודי' אלא גבי מעשה ידי' דנפקי מידי' א"כ לאחר שיגרשנה חייל גם על מע"י ולא הוי מקדיש דשלבל"ע כיון דאידים גופייהו אף מעיקרא חייל והוי כמו גוף מהיום ופירי לאחר זמן אבל באומרת קונם תשמישי עליך דכופה ומשמשתו משום דמשעבדא לי' ומיירי ג"כ באומרת קונם גופי לתשמישך דאל"כ לא הוי חייל דה"ל דבר שאין בו ממש וכמ"ש הרשב"א הביאו ב"י ביו"ד סי' רל"ד וכ"כ התוס' שם וכיון דאמרי' דאלמו' רבנן לשיעבודי' ע"כ אלמו' שלא יהי' חל על גופה כלל דאם הי' גופה נאסר ודאי אסור בתשמיש כיון שאין כאן דבר הפורש מן הגוף כמו במעשה ידי' שנוכל לומר דלא אלמו' אלא במה שיצא מגוף הנאסר אלא ודאי אלמו'