אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רכב

שמא יגרשנה לא קאי אלא לאומרת יקדשו ידי לעושיהן בלבד ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא כיון דמסקינין דקונמת קדושת הגוף חייל נמי בדבר שלבל"ע ע"ש וכן כתב הב"י ביו"ד סי' יו"ד ע"ש ואא"ז בתי"ט בפ' בתר' דנדרים כתב ליישב דברי הרמב"ם ע"פ דברי הר"ן עצמו שכתב בספ"ק דנדרים דכל שהזכיר הידים הוי כאומר יקדשו ידי וא"כ ה"נ כיון שנדרה שלא יהנה ממעשי ידיה הרי הזכירה הידים וה"ל כאומרת יקדשו ידי לעושיהן וע"ש שתמה על הר"ן במה שהקשה על הרמב"ם דהא כיון שהזכירה מע"י הרי הזכירה הידים אלא שהקשה על הרמב"ם במ"ש פ"ז מערכין במקדי' מע"י אשתו דלא חייל אלא באומר יקדשו ידיך ואמאי הא כיון שהזכיר הידים ה"ל כאומר יקדשו ידיך וע"ש. ואפשר ליישב לפמ"ש הר"ן ספ"ק דנדרים ז"ל באומר יאסר פי לדיבורי כלומר נעשה כאומר דהא קונם פי מדבר עמך משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ודכותה בש"ס דאמרי' באומר ופירושו נעשה כאומר עכ"ל. וכיון דמשום ספק נדרים להחמיר אתי עלה וא"כ בנדרה שלא יהנה ממעשי ידיה ה"ל ספק נדרים להחמיר אבל בפ"ז מערכין דמיירי בהקדש שהקדיש מעשי ידי אשתו וספק הקדש מוקמינין ממונא בחזקת מאריה ולהקל וכן כתב הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ו דמי שהקדי' דבר בלשון שמסופקי' בו אזלינן לקולא משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' וכן פסק הרמ"א סי' רנ"ט ע"ש לכך פסק הרמב"ם דצריך לומר יקדשו ידיך. אלא דבעיקר הדמיון שמדמה בתוי"ט בנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דה"ל כאלו הזכירה הידים. לבי מהסס דע"כ לא קאמר הר"ן אלא באומר קונם פי מדבר עמך או קונם ידי עושה עמך הוא דאיכא למימר דקונם קאי אפה או על ידים העושים אבל באומר קונם מעשי ידי אין זה במשמע כלל על הידים אלא על גוף המע"י ומש"ה שפיר קא מתמה הר"ן על הרמב"ם במ"ש בנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דה"ל דבר שלבל"ע ואין זה אלא כמקדי' פירות דקל או מוכר פירות דקל דליכא ספיקא כלל לומר שמא הקנה הדקל לפירותיו עד שיאמר בפירוש דקל לפירותיו. אמנם בר"ן נדרים דף ט"ז משמע דגם כה"ג שנדרה שלא יהנה במעשי ידי' ה"ל כאילו הזכיר החפץ ע"ש בהא דאמר רבא ישיבת סוכה עלי ז"ל וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא ה"ל דבר שאין בו ממש י"ל דהכא במאי עסקינין כגון דאמר סוכה לישיבתה עלי כו' אבל בתוס' אמרו דאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה מאי דאמרי' ריש אע"פ ובפרק בתרא דמכלתין גבי מקדיש מעשי ידי אשתו דמוקי באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר עכ"ל וא"כ בנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דהזכירה החפץ נעשה כאומר, אולם נראה דהר"ן לא כתבו אלא בשם תוס' ולדידי' לא ס"ל הך סברא וכן מוכח מדבריו בפ' הנודר מן הירק דף נ"ז במתני' קונם פירות אלו כו' האומר לאשתי קונם מעשי ידיך עלי ע"ש שכתב ז"ל ולא תקשי לך מעשי ידי' דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך לעושיהן א"נ מעשי ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא ע"ש וא"כ מוכח דלא ס"ל בהזכיר החפץ שיהיה כמו דבר שיש בו ממש ודוקא בקונם פי מדבר עמך הוא דס"ל להר"ן דה"ל כאילו אמר הקונם על הפה וכמ"ש. ובתוי"ט שם כתב בפשיטות דכל שהזכיר החפץ הוי נדר מן התורה וכתב שם שכן דעת הרא"ש ספ"ק דנדרים והטור סי' רי"ג והרמב"ם פ"ג מהל' נדרים ולזה תמה על הר"ן שהקשה על הרמב"ם בנדרה שלא יהנה במע"י ע"ש. והמעיין ברא"ש שם יראה דמיירי באומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך דמוקי לה בש"ס באומר קונם פי לדיבורי וידי למעשה ועיני לשינה ושם כתב הרא"ש דלאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר וכן דעת הרמב"ם שם דהוא נדר מן התור' וכן הטור וש"ע יו"ד סי' רי"ג כתבו דהוי נדר אע"פ שלא הזכיר בפי' פי לדיבורי ע"ש וכבר כתבנו לחלק דקונם פי מדבר עמך שאני די"ל דקונם קאי אפה וכמ"ש. וכן משמע מדברי הרמ"א ביו"ד סי' רי"ג ע"ש בש"ע שכתב ז"ל אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך כו' הוי נדר מן התורה וכ"ש אמר יאסר פי לדיבורי כו' וכתב עלה הרמ"א ז"ל האומר קונם דיבור פי עליך או נטילת אבן עלי י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן. תא"ו נתיב י"ד. וכן משמע בר"ן בשם התוס' עכ"ל ומה הוסיף הרמ"א על דברי הש"ע כיון דכבר כתב בקונם פי מדבר עמך דה"ל נדר גמור מן התורה אלא ודאי דקונם פי מדבר שאני וכמ"ש אבל קונם דיבור פי ונטילת אבן עלי זה לא כתב אלא בשם תא"ו ובשם הר"ן בשם התוס'. ולפ"ז בנדר שלא יהנה במע"י לא הוי קונם על הידים אלא לדעת הר"ן בשם התוס' ולדעת רי"ו אבל הר"ן לנפשיה לא ס"ל הכי וכמ"ש ואפילו באומר קונם פי מדבר עמך שכתב הב"י דדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש ע"ש ביו"ד סי' רי"ג ובלחם משנה כתב שדעת הרמב"ם אינו כן מדכתב פ"ג מנדרים ז"ל לפיכך האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלוך עמך הרי זה אסור ושינה לשון המשנה דיש הפרש בין אומר פי מדבר וידי עושה דאפשר מה שידי עושה לך יהיה קונם והוי דבר שאין בו ממש אבל כשאומר ידי מלעשות רגלי מלהלוך אין ספק דאידים ורגלים אמר כן ע"ש וכיון דאפשר דאפי' בקונם פי מדבר עמך לא ס"ל להרמב"ם דהוי נדר גמור כ"ש בנדרה שלא יהנה במעשי ידי' דלא מוכח מידי דס"ל להרמב"ם דהוי נדר וכמ"ש. ולכן צריך לומר בדברי הרמב"ם אחת משתי פנים או דנימא דהא דכתב הרמב"ם צריך להפר שמא יגרשנה לא קאי על נדרה שלא יהנה במע"י או נימא דס"ל להרמב"ם דקונם חייל בדבר שלבל"ע וכך היא שיטת התוס' בקדושין דף ס"ג שכתבו דגרסינין קונם שאני עושה בלא יו"ד דאל"כ הוי דבר שאין בו ממש ע"ש ומוכח דס"ל דקונם חייל בדבר שלבל"ע ובש"ע יו"ד סי' רל"ד ז"ל האומרת קונם שאני עושה לפיך יפר אע"פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה כו' וכתב עלה הרמ"א ז"ל ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן והקשה בש"ך דבאה"ע סי' כ"א שם העתיק המחבר דברי הרמב"ם דכתב בב"י דס"ל דאין צריך לומר יקדשו ידיך לעושיהן והרב לא הגיה שם דבר ע"ש. ונראה משום דכאן אין הכרע בדברי הש"ע דאיכא למימר דיפר לא קאי על נדרה שלא יהנה ממע"י וכמ"ש בכסף משנה ומש"ה לא הגי' הרמ"א כלום אבל ביו"ד דכתב דינא דיפר הגי' דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן. ועוד נראה כיון דהרמ"א כבר פסק ביו"ד סי' רי"ג כדברי הר"ן בשם תוס' ורי"ו דאפילו באומר קונם דיבור ונטילת אבן חייל נדרא כיון שהזכיר החפץ א"כ בהא דנדרה ממעשי ידיה כיון שהזכירה הידים ה"ל כאומרת קדשו ידיך לעושיהן אבל שם ביו"ד דכתב בש"ע קונם שאני עושה לפיך יפר דלא הזכירה כלל הידים א"כ ודאי לא חייל נדרא אליב' דכ"ע לזה כתב רמ"א דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן וה"ה באומרת יקדשו מעשי ידי כיון דהזכירה החפץ ה"ל לדעת הרמ"א כאומרת יקדשו ידי. ודעת הש"ע שכתב קונם שאני עושה לפיך יפר היינו משום דס"ל דקונמת חייל אפילו בדבר שלבל"ע וחל הקונם על המעשה שתעשה והרמ"א נראה דס"ל דלא חייל קונם בדבר שלבל"ע ומש"ה ס"ל דצ"ל יקדשו ידי לעושיהן וכדעת הר"ן פ' אע"פ אבל בהך דהכא שנדרה שלא ליהנות ממעשי ידיה כיון שהזכירה הידים ה"ל כאילו אמר יקדשו ידי וזה נכון וברור והב"י שהוכיח מדברי הרמב"ם דקונם חייל בדבר שלבל"ע אע"ג דביו"ד סי' רל"ט בב"י הביא סברת הר"ן בשם התוס' נראה מדלא הביאו בש"ע לא ס"ל הכי אלא דוקא באומר קונם פי מדבר עמך אבל קונם דיבור פי לא וכמ"ש ועוד נ"ל לחלק דדוקא באומר נטילת אבן עלי או דיבור פי עליך דה"ל האבן והפה חפץ האיסור ה"ל כאלו הזכיר החפץ והוי כאילו קונם פי מלדבר אבל נדרה ממעשי ידי' דאין הידים חפץ הנאסר אלא המעשי ידי' והם נבדלים ומופרשים מן הידים ומש"ה אינם ענין להזכרת הידים וא"כ אפש' דאפי' לדע' רי"ו והר"ן בשם תוס' כה"ג ה"ל דשלבל"ע דאוסרת רק המעשי' ידי' שהוא נבדל מן הידים אלא דלא משמע הכי מדברי הר"ן שכתב ז"ל ולפ"ז הא דאמרי' בפ' אע"פ ובפ' בתרא דמכלתין גבי מקדיש מעשי ידי אשתו דמוקי באומר יקדשו ידיך לעושיהן לאו דוקא אלא נעשה כאומר קאמר וע"ש. ולפי מ"ש במקדיש מעש"י אשתו הוכרח לומר באומר יקדשו ידיך דמע"י נבדל מהידים ואינו ענין עמהם משא"כ נטילת אבן או דיבור פי דנמשך האיסור עם החפץ דהיינו הפה והאבן. ולולא דברי הר"ן נראה דתוס' מודו במעשה ידי' דלא הוי כמו הזכרת החפץ וכמ"ש דבש"ס מוכח להדיא דבאומר דוקא קאמר ולא נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן ופריך והא לא אמר לה הכי ומשני כיון דשמעינן לי' לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו כו' וא"כ אי נימא דכל שהזכיר