אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רכא

אגופייהו דידים לא שייכא פדיון ועל מעשי ידי' נמי לא משום שאינן מסוימין ותו לית בי' משום מראית עין ע"ש. ולענ"ד נראה לפ"מ דאמרו שם בגמ' פ' שום היתומי' מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר אם הי' חובו כנגד הקדישו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד פלגא ע"ש וכתבו שם טעמא דעד פלגא משו' דפדיון שאמרו אינו אלא משו' גזירה שיאמרו שהקרקע שוה יותר מחובו ולכך צריך פדיון אבל כל שהחוב כפל מהקרקע שהקדיש כולי האי לא יטעו לומר שהקרקע שוה יותר מכפולו ע"ש וכיון דכל היכא שאינו רוצה לזונה רשאה ליקח המעשי ידי' לעצמה ואפי' במה ששוה יותר מחוב מזונותי' וכמ"ש בשטה בשם הר"ר יהונתן דלא הוי מותר עד לאחר מותה אבל מחיים לא שמא תכלה שנה או חדש ולא תוכל לעשות מלאכה ולא יהי' בידה ממה שתתפרנס לכך לא קרוי מותר עד שתמות ע"ש א"כ ה"ל כאילו מזונותי' שוה כפלים במעשי ידי' ויותר כיון שהוא דבר שאין לו קצבה מאחר שתופסת על מזונות דלהבא וכל ששוה יותר מכפלים אין צריך פדיון ודו"ק. אמנם יש מקום עיון לפי פירש"י דמיירי באין לו במה לזונה א"כ לדעת הרמב"ם פי"ב מה"ל אישות כופין אותו להוציא וכן פסק בש"ע לעיל סי' ע' דכל שהוא עני ואין לו במה לזונה כופין אותו להוציא ולפי מ"ש בהגהת מרדכי פ' אע"פ דמורד או מדיר שכופין אותו להוציא אם מתה לא יירשנה ע"ש א"כ מותר דקדיש לאחר מיתה היכי משכחת לה כיון דאינו יורשה, מיהו לפמ"ש בד"מ לקמן סי' צ' דסבר' הגה"מר אינו אלא לדע' רשב"ם דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה איני יורשה אבל לדעת החולקי' לא וכן דעת הרי"ף והראשוני' דירושה לא מפקעה אלא בגט ממש א"כ לדידן דלא ס"ל כדעת רשב"ם אפי' במורד ומדיר הבעל יורש אותה וכ"ש הכא עוד כתב שם בד"מ דגם דעת הגהמ"ר אינו אלא במורד ומדיר שאינו נוהג עמה מנהג אישות אבל כל שנוהג עמה מנהג אישות שפיר יורש אותה ע"ש. א"כ הכא שפיר יירשנה לכשתמות אע"ג שהוא עני וכופין אותו להוציא מ"מ מנהג אישות הוא נוהג. ועוד נראה לפי שיטת הרא"ה הא דמותר לאחר מיתה קדוש אינו מתורת ירושה אלא דמדינא גם מחיים קדוש מעכשיו ואפי' אינו רוצה לזונה ואין לה במעשי ידי' אלא שיעבוד ואפותק לפרעון מזונותי' ומש"ה עושה ואוכלת דטורפת מהקדש דמים וכיון דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה לא נפקי לחולין מה שטורפת מההקדש אלא להבא ומה שנותר לאחר מיתה ממילא נשאר קדיש כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה ולאחר מיתה דליכא טורף נשאר בהקדשו שהקדיש הידים מעכשיו ע"ש לפי"ז אפי' אי נימא דכל שכופין אותו להוציא אינו יורש אותה מותר לאחר מיתה קדוש דלאו מתורת ירושה אתינן עלה אלא דממילא קדיש כיון שלא טרפה וכמ"ש. ויתיישב לנו בזה קושית התוס' שהקשו דהיכי קדיש לאחר מיתה הא אין אדם מקדיש דשלבל"ע אלא היכא דעבידי דאתו והא לא עבידי דאתו ועוד הקשו הא לא אמר לאחר מיתה ולשיטת הרא"ה הכל ניחא דממילא קדיש לאחר מיתה כיון דליכא טירפא ואיהו אקדיש ידי' מעכשיו אמנם כל זה לריש לקיש דס"ל מזונות תחת מעשי ידי' ויכול לכופה ואינה יכולה לומר א"נ וא"ע ואפי' אינו רוצה לזונה מעשי ידי' דידי' הוי ואינה גובה מהם אלא בתורת טירפא כמו באפותקי וכמ"ש ושפיר הוי הקדש מחיים דבע"ח מכאן להבא גובה ולאחר מיתה דליכא טריפת בע"ח ממילא נשאר בהקדשו וכמ"ש אבל לרב הונא דס"ל יכולה שתאמר איני ניזונת כו' ואינו יכול לכופה ותקנו מעשי ידי' תחת מזונות א"כ ודאי כל שאינה ניזונת מעשי ידי' דידה הוי ואינו קדוש כלל באינה ניזונת וגם לאחר מיתה אינו קדוש דלא עבידי דאתו ועוד דהא לא אמר לאחר מיתה וכמו שהקש' בתוס' ומש"ה ריש לקיש הוצרך לומר דמותר מחיים קדיש מתוך שיכול לכופה משום דבמתני' תני הרי זו עושה ואוכלת ע"כ מיירי לדידי' באינה ניזונת וא"כ מחיים לא קדיש ולאחר מיתה לא אמר ועוד דלא עבידי דאתו מש"ה קאמר מתוך שיכול לכופה א"כ הוי מזונות תחת מעשי ידי' וה"ל מע"י לבעל אפי' היכא דאינה ניזונת אלא דמחיים עושה ואוכלת מטעם גוביינא ולאחר מיתה דליכא גוביינא ממילא קדוש דבע"ח מכאן ולהבא גובה אבל למ"ד מעשי ידי' תחת מזונות א"כ כל שאינה ניזונת אין לבעל במעשי ידי' כלום וא"כ לאחר מיתה נמי לא קדש דהא לא אמר לאחר מיתה גם לאו עבידי דאתו הוא לכך אמר ריש לקיש מתוך שיכול לכופה וכמ"ש. ובהכי ניחא לן ליישב דברי הרמב"ם פ"ו מהל' ערכין במ"ש דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני והקשה עליו הר"ן פ' אע"פ מהא דאמר ריש לקיש מתוך שיכול לכופה מוכח דלדידן דאינו יכול לכופה אינו קדוש ואנן קי"ל כרב הונא ע"ש. ולפמ"ש ניחא דריש לקיש מפרש למשנתנו באינה ניזונת משו' דס"ל מעשי ידי' עיקר ואם היתה ניזונת לא היתה עושה ואוכלת וע"כ מיירי באינה ניזונת לכך הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה לכך המותר קדוש לאחר מיתה דאל"כ לא הי' יכול להקדיש מחיים כיון שאינה ניזונת ולאחר מיתה נמי לא הוי קדיש דהא לא אמר לאחר מיתה ולא עבידי דאתו לכך הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה וא"כ אפי' אינו מעלה לה מזונות מע"י דידי' הוי ויכול להקדישן מחיים אלא שהיא עושה ואוכלת מדין גוביינא ולאחר מיתה שאין שם גוביינא המותר בקדושתו אבל הרמב"ם ס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע אלא כל זמן שלא אמרה כן יש לו שיעבוד בידי' וכמ"ש לעיל וא"כ איירי בניזונת דאי אינה ניזונת אין לבעל כלום לדידן דקי"ל מזוני עיקר וכיון דמיירי בניזונת מש"ה יכול להקדיש ידי' דמשעבדי לי' וכמ"ש לעיל ואע"ג דיכולה להפקיע מ"מ כל זמן שלא אמרה א"נ ולא הפקיעה משעבדי לי' ידי' ושפיר אקדיש משא"כ ריש לקיש דמוקי לה באינה ניזונת מש"ה צריך לטעמא דיכול לכופה וזה נכון ודו"ק:

ויש אומרים דאינו קדושי' כתב הב"ש ז"ל כן הוא דעת הר"ן אפי' אם אמר יקדשו ידיך לא מהני ומפרש הסוגי' מאי לאו בניזונת ניזונת ממש ומ"מ אליבא דר' מאיר אינו קדו' אע"ג דס"ל אדם מקדיש דבשלבל"ע היינו ע"כ משום דכל שעה יכולה לומר א"נ וא"ע א"כ לדידן נמי אפי' אם נותן לה מזונות ואומר יקדשו ידיך נמי אינו קדוש עכ"ל. ואינו מדוקדק דודאי לר' מאיר כל זמן שלא אמרה איני ניזונת ודאי קדוש מה שנעשה וזכה בהם הבעל אע"ג דבשעת הקדש עדיין לא נעשה הא ס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלבל"ע א"כ כל שהקדיש המעשי ידי' עצמן הרי הן קדושי' לאחר שבאו לידו כיון דס"ל אדם מקדיש דשלבל"ע אלא דאם לא הקדיש המע"י אלא הידים עצמן דאמר יקדשו ידיך בזה לא מהני אפי' לר' מאיר כיון דלדידן יכולה שתאמר א"נ וא"ע אינו יכול להקדיש גוף הידים כיון דיכולה היא להפקיע עצמה כל שעה ולומר א"נ וא"ע אין לו כח להקדיש גוף הידים אבל באומר יקדשו מעשי ידי אשתי ועשתה אח"כ כבר זכה בהן הקדש לר"מ. אבל לפי מה דקי"ל דאין אדם מקדיש דשלבל"ע אפי' הקדיש מעשי ידי אשתו לא זוכה הקדש אפי' לא אמרה איני ניזונת וא"ע כיון דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע וז"ל הר"ן המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת מפרשינין לה בגמ' אליבא דרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וקי"ל כותי' דהמקדיש מעשי ידי אשתו אע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות אם רצתה מפקעת הקדישו שתאמר לו איני ניזונת והרי זו עושה ואוכלת כו' וכ"ת אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקטה במעשי ידי' עצמן כו' איכא למימר דתנא קמא הכי קאמר דמחיים לא מצי מקדיש מעשי ידי' אע"ג דשכיחי ואע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה לפי שיכולה היא שתאמר איני נזונת וא"ע אבל לאחר מיתה אפי' מותר אע"ג דלא עביד דאתו ואע"פ שאינו מעלה לה מה שהוא כנגדו קדוש דאדם מקדיש דשלבל"ע וכ"ש מזונות עצמן עכ"ל והיינו דוקא אם אינה רוצה אבל כל שהיא רוצה במזונות ודאי קדוש לר' מאיר כיון דס"ל אדם מקדיש דבר שלבל"ע וכשנעשה עכ"פ הוי קדוש וכן מוכח מהא דפריך אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכי' מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ואי נימא כיון דיכולה לומר א"נ אפי' מה שנעשה כבר לא הוי קדוש לא הוי מקשה מידי אלא ודאי לר' מאיר כל שלא אמרה א"נ וא"ע וכבר נעשה הוי קדוש כיון דס"ל אדם מקדיש דשלבל"ע ולדידן אפי' כבר נעשה ולא אמרה אינו קל משום דאין אדם מקדיש דשלבל"ע וידים לעושיהן לא מצי מקדיש לדידן דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע ואינו יכול לכופה א"כ אין הידים ברשותו להקדישן

סעי' ב' (ד) או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' ז"ל הר"ן פ' אע"פ ופרכינן ויקדוש מהשתא כלומר מאי ארי' דקתני שמא יגרשנה מהשתא נמי תקדיש ומהדרינן דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל בעודה תחתיו דשויו' כלוקח גמור ולא כמלוה מש"ה לא חייל אלא לכי מיגרשא מיהו משמע דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו לפיכך אני תמה על הרמב"ם שכתב פי"ב מהל' נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשי ידי' אין צריך להפר מפני שידי' משועבדי' לו כו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ע"כ דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה ממעשי ידי' צריך להפר ואמאי הא דשלבל"ע הוא עכ"ל ובכסף משנה פ' י"ב מנדרי' כתב וז"ל ואפשר הי' לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר