אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רטו

כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' אישות שכתב שם האשה שנדרה בחיר ושמע בעלה ולא הפר לה הברירה בידו אה רצה שתשב תחתיו כו' ואם לאו יוציא ויתן כתובה ע"ש וא"כ בנדרה היא וקיים לה הוא דאינו חייב בגללו לגרשה מש"ה ס"ל לר"א דחייב לפדותה דס"ל הוא נותן אצבע בין שיניה והוא הגורם ולגרשה אינו חייב ולא ה"ל כאילו גירשה ומ"שה פודה ור' יושוע סבר היא נתנה אצבע בין ויניש ותצא שלא בכתובה לכך אבדה גם תנאי כתובה דפרקונה אבל במדיר הוא נדר שחייב בגללו לגרשה ה"ל כאילו גירשה ואע"ג דהוא גורם אין בכך כלום שהרי בידו לגרשה ורשאי להיות גורם בדבר זה קודם שנשבית וכיון דאילו הוי מגרשה קודם שנשבית לא היה חייב לפדותה ה"ה כשהדירה נדר שחייב לגרשה ה"ל כאילו גרשה ותו לא מיחייב בפדיון אם נשבית אח"כ ודו"ק היטב. והר"ן כתב בטעמי דהרי"ף שהשמיט ולא הביא פלוגת' דר"א ור"י במדיר את אשתו ונשבית משום דאמרינן בנדרה היא וקיים לה הוא דס"ל לר"א הוא נותן אצבע בין שיניה וקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיני' וא"כ קי"ל כר"א ולא מטעמי' למאי דמסיק דס"ל לר"א דאזלינין בתר תחלה אלא משום דקי"ל הוא נותן כו' וע"ש ומשמע דס"ל להר"ן דכ"ש במדיר הוא דהבעל הוא הגורם דחייב לפדותה ומשום הכי השמיט הרי"ף ולא הביא גם במדיר הוא ומשום דשיטת הר"ן גבי הוא נותן אצבע בין שיניה דחייב לגרשה וליתן כתובתה ע"ש פרק המדיר שהשיג על הרמב"ם וס"ל דמגרשה בע"כ וא"כ לדידיה אין חילוק בין מדיר הוא או נדרה היא וקיים לה הוא דבשניהם חייב לגרשה אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל דסבירא ליה דנותן אצבע בין שיני' אינו חייב לגרשה אם כן שפיר הביא הך דמדיר הוא שחייב לגרשה בגללו ומשום הכי אינו פודה ממילא מוכח דבנדר שאינו חייב לגרשה פודה והיינו בנדרה היא וקיים הוא כיון דלשיטתו אינו חייב לגרשה חייב לפדו' וזה נכון היטב בשיטת הרמב"ם ובסוגית הש"ס

סעי' ו' (ה') כהן שנשבית אשתו כתב בח"מ ז"ל אשת כהן שזינתה ברצון אחר שנשבית מאחר שכבר נאסרה עליו בשעת שבי' ויכול לקיי' בה תנאי כתיבה ואהדרינך למדינתך חייב לפדותה ע"ש וב"ש השיגו מסוגי' שם דר' נתן מבעי' לי' התם במדיר אותה אחר שנשבית אי הוי לר' יושוע כאיסור דבר אחר ואינו חייב לפדותה וסומכוס השיבו כו' ומשום דחיישי' להערמה ומעיקרא ס"ד דפליגי באשת כהן דיכול לקיי' התנאי ואהדרינך למדינתך ומ"מ אי לאו דחיישי' להערמה הוי איסור דבר אחר כשמדירה אחר השבי' עכ"ל ואפשר ליישב דברי הח"מ דהתם פלוגתא דר"א ור"י מיירי בשבוי' שיש לה עד המעיד שלא נאסרה עדיין על בעלה וכמבואר בסי' זו ולכך אי לאו משום הערמה לא הי' פודה ומשום שעדיין לא נתחייב זה לפדותה אלא כדי להחזירה אליו וכיון שנאסרה עליו ע"י דבר אחר לא מיחייב בפרקונה ואביי פליג וס"ל דאפי' היכא דלא נאסרה משום שבי' וכגון שיש לה עד המעיד והיא אלמנה לכה"ג אפ"ה חייב לפדותה כיון דתנאי דכהן הוא ואהדרינך למדינתך אין חילוק אם האיסור בא מחמת שבי' או מחמת דבר אחר אבל רבא ס"ל דדוקא כשנאסרה מחמת שבי' פודה אבל אם עדיין מותרת מחמת שבי' ונאסרה מחמת דבר אחר אינו פודה ולכך בנשבית ולבסוף הדירה כיון שיש לה עד המעיד לא היו חייב לפדו' אח' שנאסרה מחמת ד"א אי לאו משום הערמה אבל בשבוי' דליכא עד המעיד דנאסרה לבעלה כהן ועומדת להתגרש ולקבל כתובתה ותו ליכא גבה תנאי פרקונה שהרי אם נשבית פעם שנית תו אינו פודה אפי' לשיטת אותן הפוסקי' דחייב לפדות שנית מ"מ היכא דנאסרה וחייב לגרשה תו ליכא תורת פרקונה כמ"ש לעיל סק"ג וא"כ תו לא אכפת לן כלום אחר שעומדת להתגרש לא מפסדא מה שנתחייב לה כבר בפדיונה וה"ה זינתה ברצון אח"כ לא הפסידה פדיונה וכאילו גרשה אחר שבי' שהרי כבר נאסרה ועומדת לגירושין וכבר זכתה מקודם בפדיונה בשעת שבי' והא דס"ל לרבא דכל שאיסור דבר אחר גורם אינו חייב בפדיונה הייני שעדיין לא נתחייב בפדיונה בתנאי שיגרשנה כגון באלמנה לכה"ג שעדיין לא נתחייב כלל ובשעה שאתה רוצה לחייבו כבר אסורה עליו משום ד"א וכן בנשבית ולבסוף הדירה עדיין לא נתחייב לפדותה ע"מ לגרשה שהרי הי' לה עד המעיד וכנ"ל ועתה אחר שהדירה אתה רוצה לחייבו בפדיון ע"מ לגרשה בהא שפיר אמרי' היכא דאיסור ד"א גורם לה לא מיחייב אבל היכא שכבר נאסרה ע"י שבי' ונתחייב בפדיון ע"מ לגרשה כבר זכתה בפדיונה ואף אם אח"כ נאסרה מחמת דבר אחר תו לא אכפת לן דהא בלא"ה משעה שנאסרה לית לה תו תנאי פרקונה שהרי אם נשבית שנית קודם שגרשה אינו חייב לפדות' כנ"ל ואפ"ה חייב בפדיון הראשון שכבר זכתה משעת שבי' ואפילו גירשה אח"כ לא פקע חיובי' א"כ ה"ה זינתה ברצון. וכן נראה דהא דפליגי ר"א ור"י אליבא דמסקנא דר"א ס"ל דאזלינן בתר מעיקרא היינו בתר תחלת נשואין ור' יושוע אזיל בתר בסוף היינו בתר שעת שבי' וא"כ דוקא בנאסרה קודם שנשבית א"נ נשבית ועדיין יש לה עד המעיד שאינה עומדת להתגרש ונאסרה מחמת דבר אחר אינה חייב לפדותה אבל בעומדת להתגרש כבר זכתה בפדיונה והרי היא כאלו גרשה אחר שנשבית

סעי' ח' ו') זקוקה ליבם בפ' החולץ תנן שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה כו' ובגמ' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי אמר עולא רישא דנפלו כשהיא ארוסה סיפא שנפלו כשהיא נשואה וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה זיקת נשואה עושה ספק נשואה כו' דאי ס"ד ודאי נשואה ב"ש אמרי יחלוקו כו' והא תנן נפלו לה נכסים משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות כו' א"ל רבה אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגי בפירי בחיי' כו' אביי אמר רישא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי ידו כידה א"ל רבא אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע לא פליגי דידו עדיפא מידה אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם כו' אמר רב פפא דוקא דמתני' כאביי ואע"ג דקשיא מתה דיוקא דמתניתין כותיה דאביי דקתני נכסים הנכנסים עמה כו' ואע"ג דקשי' מתה אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגי בחיי' ולפירות ע"כ ומזה תמהו על הרמב"ם שכתב שאין ליבם פירות וכמ"ש הריב"ש סי' ק"ד אע"פ שהרמב"ם כתב שאין ליבם פירות כבר דחו דבריו ע"ש עוד שם בתשו' סי' ז"ל אין בכל הפוסקים שראיתי דבריהם דעתם שיהיה שאין לו פירות כלל זולתי הרמב"ם ונדחו דבריו מהאי דפ' החולץ אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגי בחיי' ולפירות ואף הרב המ"מ המהפך בזכותו של הרמב"ם בכל מה שאפשר לא מצא לו זכות בנצ"ב כי אם בנ"מ ואמר כי הי' דעת הרמב"ם בנ"מ מפני שפרקונה תחת פירות נ"מ וכיון שאין היבם חייב לפדותה אין לו פירות כו' ע"ש והובא בב"י סי' ק"ס ע"ש. וראיתי ביש"ש פ' החולץ שכתב ליישב דברי הרמב"ם דלא תקשי עלי' מהא דפ' החולץ וז"ל ותימה גדולה מאחר שרבה סתר דברי עולא משום הא קושי' א"כ ליפלגי בחיי' ולפירות והוכרח רבה לפרש בענין אחר וא"כ אביי תלמידו דאקשי לרבה ובא לפרש המשנה בענין אחר לא ישמור עצמו מזאת הקושיא א"כ ליפלגי בחיי' ולפירות גם תימה שהרמב"ם יכתוב אין ליבם פירות לא בנכסי מלוג ולא בנכסי צ"ב ובתלמוד משמע להדיא דאית לי' זכיי' בפירות מחיים כמו בגוף לאחר מיתה לכן נראה לפרש דודאי אין ליבם פירות בנכסי מלוג דהא לא תקני פירות אלא משום פרקונה וא"כ מאחר שאין היבם חייב לפדותה פשיטא דלית ליה פירי כו' והא דפריך רבה לעולא ליפלגי בחיי' ולפירות היינו שהוא היה מפרש שזיקת יבם עושה ספק נשואין ולכך יחלוקו ומש"ה איכא נמי ספק פדיון וחייב בחצי דמי פדיון דשמא נשואין עושה אבל אביי סבר דאין זיקת יבם עושה נשואין והא דקאמרי ב"ש יחלוקו בגוף הקרקע לאו משום ספק נשואין אלא משום דאיירי מתני' בנשיאה א"כ כבר יצאו הנכסים מידה ונכנסו לרשות הבעל דידו עדיפא מידה והשתא גבי יבם ידו כידה ויחלוקו אבל פרות התלוין בכח תקנת נשואין כדפרישית לא שייכא ביבם כלל אם לא שתהא כנשואה לו ומש"ה עלו דברי הרמב"ם יפה עכ"ל וע"ש. והדברים תמוהין דרוצה ליישב במה דאביי לא ישמור עצמו מזו הקושי' דא"כ ליפלגי בפירות משום דלאביי לא שייכי פירי גבי יבם כיון דתלויין בנשואין ולדידי' זיקא לא עבדא נשואין ולכך לא קשיא לאביי כלל הך קושי' דליפלגי בפירות ולפנינו בש"ס אמר רב פפא בהדי' דיוקא דמתני' כותי' דאביי אע"ג דקשיא מתה אדמיפלגי בגוף ולאח"מ ליפלגי בחיי' ולפירות הרי להדיא דגם לאביי קשי' קושיא זו והרמב"ן בס' המלחמות פ' החולץ כתב שם ז"ל מיהו ממאי דגרסי נוסחי דייקאני בש"ס כתובות אין היבמין חייבין לפדותה וגירסא דתוספתא נמי הכי הוא ומהא שמעינן דלא אכיל להו יבם לפירי כדקא מפרש התם רבינו הגדול ז"ל דכל דלא מיחייב בפרקונה לא תקינו לי' פירי אלא הא דאקשינן הכא ליפלגי בחיי' ולפירות הכי קאמר ליפלוג ולתנו בדידי' דומי' דרישא נפלו לה נכסים כשהיא תחתיו דבעל