אבני מילואים על השולחן ערוך - ב ריד

להביא גיטה לב"ד דסמכה דעתה אזמן שכתוב בו וסבורה שיאמינו לה כפי הכ"י שבידה א"כ מוכח מזה דאף אחר הנתינה כל שאינה מגורשת ודאי יש לבעל פירות וא"כ ה"ה בספק מגורשת דאגיד' גבי' יותר דאפי' אם ניסת תצא כ"ש שיש לו פירות וכיון דיש לבעל פירות עד שתתגרש בגט כשר שתנשא בו לכתחלה א"כ ה"ה דחייב בפרקונה, ודוק ועיין מ"ש בסי' קל"ט:

(ב) ואפילו יאמר איני פודך ואיני אוכל פירות בפ' נערה דף מ"ז ע"ב כתבו התו' ד"ה זמנין דלא מלו ופריק לה מדידיה וז"ל ואע"ג דעיקר התקנה בשביל דידה כדמשמע הכא כו' מ"מ אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כו' ויש ליתן טעם אע"ג דלרב הונ' יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה כו' אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות דהא פירות של כל ימי' הם תחת פרקונה כו' ואכתי י"ל דלא מצי אמרה איני נפדית שלא תטמא בין הנכרים אי נמי שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע אבל מעשי ידיה אינן בעין דלא שייך לומר שיזכה בגוף הידים עכ"ל. ולפי הטעם האחרון משום דזוכה בגוף הקרקע א"כ כשהיא ארוסה תוכל לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות שהרי עדיין לא זכה בגוף הקרקע אבל לשני הטעמים הראשונים שלא תפקיע התקנה לגמרי ושלא תטמא בין הנכרים שייכי אפילו כשהיא עדיין ארוסה ואפי' באירוסין לא מצי למימר הכי. אמנם הר"ן כתב עוד טעם אחר וז"ל ומיהו אע"ג דפרקונה עיקר לא יכלה למימר איני נפדית ואיני נותנת פירות דנהי דלתקנת' דידה איתקן אפ"ה תקנה לדידיה נמי איכא בהכי כדי שתהא לו שפחה לשמשו ולא דמי למזונות דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דהתם ליכ' פסיד' לבעל שהרי עומדת לפניו ומשמשתו אבל בפרקונה ליכא למימר הכי הלכך אין שומעין לה כו' ובקבורה שתחת כתובתה נמי אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים אלא קובר ויורש עכ"ל. ואפשר לומר הא דתו' לא נקטו טעמי' דהר"ן משו' דלטעמייהו אזלו דס"ל דכשאומרת איני ניזונת וא"ע פטורה מכל שבע מלאכות וכמו שהעלו בסוגי' דמורדת ד"ה רב הונא אמר מתשמיש ע"ש וא"כ באיני ניזונת וא"ע נמי אינה עומדת לפניו לשמשו ואפ"ה מהני א"כ ה"ה גבי פרקונה ולכך הוצרכו לטעמי' אחרים והר"ן לטעמי' אזיל דס"ל שם דבאומרת איני ניזונת וא"ע אינה פטור' אלא ממשקל ה' סלעים דצמר ובשאר מלאכות חייבת וא"כ שפיר מיתרץ ליה בהאי טעמא דבאיני ניזונת לא מפסיד בעל מידי שהרי עומדת לפניו ומשמשתו בכל שאר מלאכות משא"כ בפרקונה:

ולכאורה תקשי לפי מ"ש הר"ן דטעמ' הוא כדי שתהא משמשת לפניו א"כ אשת כהן תהא רשאה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כיון דלית ליה פסידי לבעל דבלא"ה אסורה לחזור אליו וצריך הוא לגרשה מיהו נראה דגם באשת כהן משכחת לה שתהא מותרת לחזור לו כגון דאיכ' עד אחד ואפי' עבד או שפחה שמעיד שטהורה היא וכיון דמשכחת לה תקנת' דבעל נמי באשת כהן מש"ה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות כיון דאיכ' תקנת' דידיה אפילו באשת כהן:

ולשון הש"ע שכתב ואפי' אם יאמר איני פודך ואיני אוכל פירות אין שומעין לו אינו מובן לענ"ד דמאי רבותי' דהא לתקנת' דידה איתקן כדמשמע בש"ס פ' נערה שם ואיפכ' ה"ל למימר דאפי' היא אומרת איני נפדית ואיני נותנת פירות אין שומעין לה וכמ"ש תוס' והר"ן מיהו לעיל סי' ס"ט סעיף ס' כתב כבר דאם היא אומרת כו' אין שומעין לה. והנה לטעם האחרון שכתבו התוס' משום שזכה בגוף הקרקע באירוסין יכולה לומר איני נפדית כו' משא"כ לטעמי' הראשונים וכן לטעמי' דהר"ן דתקנת' דידי' נמי איכ' אפילו באירוסין נמי אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות וזהו החילוק לדינ' בין הטעמים האלה ובח"מ כתב דאפי' אם בתחלת הנשואין אמרה כן ואפי' שניהם מסכימים בדבר הב"ד מוחין בהם כדי שלא תתערב בין הגוים ע"ש משמע דנקט עיקר טעמ' כדי שלא תטמא בין הגוים

סעי' ג' (ג) ונשבית פעם שנית ורצה לגרשה. וכתב בח"מ דדעת הרמב"ם דאף שאין כופין אותו לפדותה פעם שנית מכל מקום תוכל לומר או תפדני או תגרשני ותתן לי כתובתי ואפדה את עצמי ואחת משתי אלה צריך לקיים לה ע"ש: וטעמא דהך מלת' דבפעם ראשון אינו יכול לומר הרי גיטה וכתובתה ותפדה א"ע ובפעם שני יכול לומר כן נלענ"ד לפי מה שכתבו תוס' דף נ"ב ד"ה אמר הרי גיטך וכתובתך תרפ' את עצמה רשאי וז"ל לפי שרפואה בכלל מזונות והרי קיבלה כנגד מעשי ידיה שעד עכשיו אבל אינו רשאי לומר תקבל את גיטה ותפדה את עצמה לפי שלא קיבלה תשלום הפירות שאכל עד עכשיו וע"ש ומש"ה בפעם ראשון הוא דאינו יכול לומר הרי גיטה כו' לפי שעדיין לא קיבלה תשלום פירות שאכל עד היום אבל בפעם שנית דכבר קיבלה תשלום פירות שאכל בפדיון ראשון מש"ה שפיר רשאי הבעל לומר הרי גיטה וכתובתה כמו ברפואה אבל כשאינו רוצה לגרשה חייב לפדותה אפי' פעם שנית דכך הוא דעת הרמב"ם דחיוב הפדיון אפי' כמה פעמים אמנם לשטת ר"ח שבתוס' בפעם שנית פודה אותה כדי דמי' ולא יותר מכדי כתובתה ע"ש: ונסתפקתי באשת כהן שנשבית ופדאה ולא הספיק לגרשה עד שנשבית שנית אם חייב לפדותה כיון דנאסר' עליו ואע"ג דבכהנת התנאי כתובה הוא ואהדרינך למדינתך הני מילי הכי דאיסור שבי' זו גרם לה אבל הכא שכבר נאסרה עליו וחייב לגרשה שוב אין לבעל פירות וגם אין לה פדיון ממנו: ולכאורה מוכח ממה שהקשו שם בתוס' לרש"י ז"ל דס"ל דפעם שנית אינו פודה כלל אפי' כדי דמיה וז"ל וקשה דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי משמע דפרקונה מצויין יותר מכתובתה וקבורה לפי שאילו אינם אלא פעם אחד כל ימי חיי' אבל פירות ופרקון אפשר להיות כמה פעמים עכ"ל וע"ש: וא"כ ע"כ צ"ל דגם באשת כהן אפשר להיות כמה פעמים דהא חדא תקנה היא פירות ופרקון מצוי למצוי ואי ס"ד דאשת כהן אינה חייב לפדותה שנית א"כ ה"ל באשת כהן אינו מצוי והיאך תקנו פירות תחת פרקונה באשת כהן אע"כ חייב לפדותה שנית וה"ל ג"כ מצוי מיהו זה אינו דשפיר משכחת לה גם באשת כהן פרקון כמה פעמים היכ' דאיכ' עד א' דטהורה היא וכמ"ש סק"ב אבל היכא דאסורה מחמת שבייתה הראשונה ועומדת להתגרש נהי דבפעם הראשון פודה אותה מ"מ כיון דלגירושין עומדת אינו חייב בפדיון שני וצ"ע

סעי' ח' (ד) המדיר את אשתו נדר. בפרק נערה דף נ"ב אמר אביי אלמנה לכ"ג חייב לפדותה שאני קורא בה ובכהנת אהדרינך למדינתך כו' רבא אמר כל שאיסור שבוי' גורם לה חייב לפדותה איסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה לימא כתנאי המדיר את אשתו ונשבית ר' אליעזר אומר פודה ונותן לה כתובתה ר' יושוע אומר נותן לה כתובתה ואינו פודה אמר רבי נתן שאלתי את סומכוס כשאמר ר' יושוע נותן לה כתובתה ואינו פודה כשהדירה ולבסוף נשבית או בנשבית ולבסוף הדירה ואמר לי לא שמעתי. ונראין הדברים בהדירה ולבסוף נשבית דאי נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי מאי לאו במדיר אשת כהן קא מיפלגי ואביי דאמר כר' אליעזר ורבא דאמר כר' יושוע לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו ר"א סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ור' יושוע סבר היא נתנה אצבע בין שיניו כו' אלא לעולם דאדרה איהו כו' ר"א סבר אזלינן בתר מעיקרא ור' יושוע אזל בתר בסוף ע"ש והסוגיא תמוה מאוד וכבר עמדו בה מהראנ"ח ומהרש"א בחדושיהם דבתחלת הסוגי' רצו לפרש במדיר הוא וזה ודאי אליבא דכ"ע הוא הגורם ואפ"ה הוי סביר' ליה לש"ס דלכ"ע אינו פודה ולא קמיפלגי אלא באשת כהן ומשום דס"ל לר"א כאביי ולבסוף מסיק דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא וסבר ר"א הוא נותן אצבע בין שיניה וקשה דמה בכך שהוא נותן אצבע בין שיני' וכי גרע ממדיר הוא וכן נמי מסיק במסקנ' דפליגי במדיר הוא ומוכח נמי דאע"ג דהבעל הוא הגורם אפ"ה אינו פודה וטעמ' דר"א דאמר פודה אינו אלא משום דס"ל דאזלינן בתר מעיקר' ומוהראנ"ח ומוהרש"א כתבו דזה נכלל בדברי התוס' ע"ש. ועדיין לא נתיישב סוגית הש"ס: והנלענ"ד בזה לפמ"ש הרמב"ם פי"ד מאישות ז"ל המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה ע"ש. ודברי הש"ע הם ג"כ לשון הרמב"ם ומש"ה כשהדירה הוא נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה אע"ג שהוא הגורם אינו חייב לפדותה שהרי אם היה מגרשה ונותן כתובתה תו לא חייב בפדיונה. וה"נ כשמדירה נדר שחייב לגרשה ה"ל כאילו גרשה והרי בידו לגרש' ולגרו' לה דבר שהוא כאילו מגרשה ותו לא מיחייב בפדיונה אבל בנדרה היא וקיים לה הוא דהוי נותן אצבע בין שיני' שיטת הרמב"ם דאינו חייב לגרשה אלא דאם מגרשה חייב ליתן לה כתובה משא"כ למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דאינו נותן לה כתובה כשמגרשה