אבני מילואים על השולחן ערוך - ב ריג

בזינתה מיהו נראה דכאן במורדת ואומרת מאיס עלי אע"ג דמדינא דמתיבתא מחזירין לה הנדוניא אבל תוספת שליש אין לה דלא תקנו במתיבתא אלא להחזיר לה מה שהכניסה הקרן בלבד ולא השבח וגם גוף הקרן שמחזיר לה אינו אלא שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה ואין להוסיף. אמנם בזינתה אע"ג דהיא גרמה מ"מ עכשיו אחר שזינתה אין בידה לתקן ותו לא הוי אח"כ המניעה ממנה אבל אומרת מאיס עלי בידה לשוב אליו כל שעה והוי השתא מניעה ממנה ואע"ג דתוספת שליש הוא בעד מה שהבעל משתכר במעות נדוניא מ"מ אדעתא דהכי דוקא התחייב הבעל שיהיה הנדוניא אצלו עד שעת מיתה או גירושין אבל שתמרוד עליו בלילה הראשונה ויתחייב ליתן לה שליש הוספה זו לא שמענו ובמיתה או בגירושין הוא דנתחייב לה תוספת שליש אפילו ביום הראשון לחופתו משום דאין המניעה ממנה אבל שתמרוד הוא ביום הראשון ודאי לא נתחייב בכך ומש"ה אפילו מורדת כמה שנים אחר הנשואין אין לה תוספת שליש דלא יהבו רבנן שיעורא לזה. ומדברי ב"ש שהביא הך דמהרי"ק בסי' קט"ו ובכמה מקומות דתוספת שליש דינה כנדוניא עצמה וכאן גבי מורדת לא הביא מזה כלום משמע ג"כ דגבי מורדת ואומרת מאיס עלי דמדינא דש"ס אין לה אפילו גוף הנדוניא אלא מתקנתא דמתיבתא הוא דאית לה שלא יצאו לתרבות רעה אין לה אלא גוף נדוניא ולא תוספת וזה נראה (כא) אם אביה תפס מנדוני' ז"ל הגהת מרדכי וששאלתם אם הנדוני' עדיין ביד אביה והתפיסה לבתו אי חשיב כתופ' לבע"ח במקום שחב לאחרים לא דמי דהא אפילו בא ליד בעל יש לינתן לה כ"ש היכא דלא אתי לידי' ועוד פסק ר"ת בנדונית חתנים שלא גבה ומתה דאפילו נשאת אין מוציאין מן האב דאזלינן בתר אומדן דעת' דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ה"נ כיון דאמרה מאי' עלי ואינו מקובל לה להא דמיא עכ"ל מהר"ם. ומדברי הרמ"א משמע דאפילו אם כבר בא הנדוני' ליד הבעל מהני תפיסת האב ולא הוי כתופ' לבע"ח בתפיסה זו משום דיד אביה כידה דמי' ובח"מ השיגו דתפיסה לא מהני אלא דוק' אם הנדוני' מעולם לא בא ליד הבעל אבל אח"כ הוי לי' תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכיון שנשאת יד אביה כיד אחר ע"ש וכן הסכים הב"ש. ובהגהת מיימוני פי"ג מהל' אישות צ"ל מתשובת מורי רבינו זצ"ל וכ"ש אם אביה עדיין מוחזק בנדוניא שיכול ליתן לה ולא הוי כתופ' לבע"ח במקום שחב לאחרים ועוד לפי' ר"ת שפסק בנדונית חתנים שלא גבו דאזלינן בתר אומדן דעתא דאב כדלקמן פ' כ"א הוא הנדון עכ"ל ומשמע מזה דתפיסת האב לא הוי כתופ' לבע"ח במקום שחב לאחרים מיהו בכל זה לא נפקא לן מינה אלא בטוענת מאיס עלי ואינה נותנת אמתלא לדברי' ר"ל שאינה נותנת אמתלא מבוררת דבמאיס עלי ואין לה אמתלא כלל לא מהני לה אפי' תפסה בעצמה וכן מדינא דש"ס לא מהני תפיסה אלא בכלים דשייך בהו שבח בית אביה. ובנותנת אמתלא מבוררת אפי' לא תפסה צריך הבעל להחזיר לה כל מה שהכניסה ולא נפקא לן מינה אלא באומרת מאיס עלי ואין לה אמתל' מבוררת דבזה מהני תפיסה שתפסה בעצמה אבל תפיסת האב לא מהני לדעת הח"מ והב"ש כנ"ל. ונראה דס"ל לרמ"א דלא שייך כאן חופם לבע"ח במקום שח"ל כיון דאפשר דהדין עמה ולא אמרו תופס לבע"ח במקו' שח"ל לא קנה אלא היכא דליכא ספיקא במלתא וכגון תופ' לבעל חוב דאי לאו תפיסה דהאי היו חולקין כמטלטלין להכי לא מצי תפי' לב"ח במקום שחב לאחרים אבל בזה דהוי ספיקא בגופה דמלת' ואם האמת כדבריו דמאיס עלה הרי מגיע לה הנדוני' בתקנת המתיבת' לכך אין מוצאין מיד האב מספק דשמא האמת אתה והדין עמה שמגיע לה הנדוניא ואינו חב לאחרים כלל ואכתי צ"ע וב"ש סי' ק"ח כתב וז"ל ונראה דאע"ג דשם בהגהת מיימוני כתב דין זה במורדת מאיס עלי מ"מ לפי הטעם שלא הבטיח האב ליתן הנדוני' אלא כשתהנה בתו לפ"ז אפ"ז אפי' מורדת דבעינ' ליה אין צריך ליתן הנדוני' כשתצא ממנו עכ"ל ע"ש ואינו מוכרח דאפשר כיון דמוהר"ם איירי במאיס עלי יש לומר דוק' במאיס עלה ואינו מקובל עליה הוי כאונ' אבל בעינ' ליה ומצערנ' ליה כיון דיכולה בתו להנות אם תרצה הקנה גם לחתנו וצ"ע. ובעיקר תשובת מהר"ם דהיכ' דעדיין לא יצא מתחת יד האב דמי' לנדונית חתני' לפסק ר"ת הנה לפמ"ש רמ"א בסי' קי"ח סעי' ט' בנהרגו או נשתמדו דלא שייך ביה דין נדונית חתני' ואפי' עדיין ביד האב חייב ליתן ע"ש והוא מפסקי מהרא"י סי' רס"ז ומשום דלא תקנו אלא במידי דשכיח ע"ש שהביא ראי' מתשו' הרא"ש בראובן שנהרגה אשתו בשעת הגזירה אע"פ שלא שהתה עמו שנה כו' ולא דמי לנדונית חתנים דהכא ליכא אומדנא דדעת שלא עלה על דעתו גזירות הללו הא קמן דבמיתה דלא שכיחא לא דיינינן הא אומדנ' וע"ש. וא"כ נראה דה"ה טענת מאיס עלי לא שכיח' וכן משמע מדברי התוס' דמאיס' עלי לא שכיחא ע"ש בד"ה אבל אמרה מאיס עלי שכתבו שכיון שאינו ברוב נשים לא תקנו כתובה מינה וכיון שאינו ברוב נשים נראה דמיקרי לא שכיח ולא שייך ביה דין נדונית חתנים וצ"ע. ומיהו בשנה ראשונה דהוי משום תקנה ולא משום אומדנ' ואפי' היכא דלא שכיח אין צריך האב ליתן וכמו שמבואר שם בפסקי מהרא"י וברמ"א שם א"כ במאי' עלי פשיט' דא"צ האב ליתן בשנה ראשונה ודו"ק. סי' ע"ח סעי' א' (א) נשבית חייב לפדותה כתב בש"מ פ"ק דמציע' דף י"ב גבי מגורשת ואינה מגורשת בשם הרמ"ך וז"ל וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת ואין אני קורא בה ואהדרינך לי לאינתו וה"ה שאינו אוכל פירותיה כיון שנתן לה גט ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ ממציאתה עכ"ל. והנה מדברי תוס' נראה דס"ל דכל שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר והוא אוכל פירות עיין בתוס' פ"ק דגיטין דף ג' ד"ה כתב בכ"י ואין עליו עדים ז"ל טעמ' דפסול משום שיכול לכתוב הזמן כמו שירצה והוי כאין בו זמן וא"ת בשלמ' למ"ד תקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו כו' אבל למ"ד משום פירי קשה לר"י מה חשש יש בכתב ידו ואם יש לחוש שמא יקדים הזמן לטובת האשה כו' א"כ לא נסמוך עליו לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בו ויש לומר דודאי אינו נאמן ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין כשיכתוב יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בו והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חוששין אותו שהקדים הזמן ולכך פסלוהו דהשת' בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתו' בו דדוק' בגט כשר גובה מיום הכתיבה עכ"ל. וכיון דכתב בכ"י לא גרע ממגורשת ואינה מגורשת ואדרבה עדיפ' טפי דהא בהני ג' גיטין אם נשאת לא תצא ואלו בספק מגורשת אם נשאת תצא וכיון דאפי' היכא דאם ניסת לאחר לא תצא אפ"ה כל זמן שלא ניסת כיון דלכתחלה לא תנשא יש לבעל פירות א"כ כ"ש בספק מגורשת דיש לבעל פירות כיון דאפי' ניסת תצא והרי היא אשתו לכל דבר. אמנם לפי מה שמבואר שם בסוגיא דנכתב ביום דף י"ז בשטת התוס' שם ד"ה עד שעת נתינה ע"ש שכתבו דלמ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה לא הוצרכו לתקן זמן משום פירי דגם אם אין בו זמן תביא גיטה לב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו יום נתגרש' ע"ש. וא"כ למ"ד תקנו זמן משום פירי ע"כ אין החשש אלא משום פירי דמשעת חתימה עד שעת נתינה וכמבואר שם בסוגי' ע"ש. לפ"ז יש לומר דאפילו את"ל דמגורשת ואינה מגורשת אין לבעל פירות היינו משעת נתינה אבל משעת חתימה לא דדוק' בגט כשר דראוי' לינשא בו לכתחלה אז הוא דמפסיד משעת חתימה וכמ"ש תוס' שם ד"ה ריש לקיש אמר משום פירי ע"ש אבל בהנך ג' גיטין דפסולין עכ"פ מדרבנן ואינן ראוין לגרש בו לכתחלה ודאי דאינו מפסיד פירי משעת חתימה א"כ שפיר כתבו התוס' דבדין לא תטרוף האשה משעת חתימ' וזהו מדוקדק בלשון התוס' שכתבו דדוק' בגט כשר גובה משעת כתיב' אבל לא בגט פסול אפילו אינו פסול אלא מדרבנן ולאחר נתינה י"ל דאפילו בהנך ג' גיטין אין לבעל פירות כיון דמן התורה גט כשר הוא ואם ניסת לא תצא ועדיף ממגורשת ואינה מגורשת דאמרינן דאין לבעל פירות. אמנם אחר העיון נראה דליתי' דהא מבואר שם בסוגי' ד"ה ריש לקיש אמר כו' טעמא למ"ד אין לבעל פירי משעת חתימה ולא מפסיד משעת כתיבה היינו משום דאע"ג דראוי לגרש בו מיד אחר הכתיבה ע"י עידי מסירה והיה ראוי להפסיד פירי משעת כתיבה מ"מ סבר רבנן דבעי נמי קול וקול לא הוי עד שעת חתימה ע"ש וא"כ בכתב ידו דאין לו קול דין הוא דיש לבעל פירי עד שעת נתינה א"כ מה שכתבו תוס' שחשו חכמים שלא תפסיד פירות ע"כ צ"ל פירי דמשעת נתינה הוא דחשו חז"ל שלא תפסיד האשה ואע"ג דאחר נתינה תוכל להביא גיטה לב"ד ע"כ צריכין אנו לומר דדוק' בגט שאין בו זמן הוא דאמרינן שתביא גיטה לב"ד בכדי להודיע הגירושין אבל בכת"י שיש בו זמן לא תיסק האשה אדעתה