אבני מילואים על השולחן ערוך - ב ריב

דהיינו שהבעל קיבל עליו את השום ולא שייך בהו תפיסה מקרי הבעל מוחזק לעולם ואע"ג דפ' מי שמת מוכח דבחזקת שניהם הוי נכסי צ"ב דמה"ט מסקינן התם גבי מתניתין דנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת ראשון דאמרו נכסים בחזקתן ומפרש בר קפרא דנכסים בחזקתן דקאמר לענין נכסי צ"ב היינו בחזקת שניהם דאמרי' הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו היינו התם שמתו שניהם ויורשין של זה ושל זה באין לירש דכיון שמת הבעל בטלה חזקתו שהרי גם לאשה הי' בהם קצת חזקה שהרי יכולה היא אומר כל אני נוטלת משום שבח בית אביה ואם מכרן הבעל אינן מכורין אבל בחיי הבעל כיון שהוא קיבל עליו את השום ואם פיחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אין נקרא מוחזק אלא הבעל עכ"ל מבואר דעת הריב"ש דבקרקעות היכא דליכא תפיסה ה"ל הבעל מוחזק ובשטה מקובצת כתב בשם הריטב"א דבקרקעות דלאו בני תפיסה נינהו חולקין ע"ש הרי לפנינו שלש דעות בקרקעות של נכסי צ"ב לדעת הרא"ש האשה מוחזקת בהן ולדעת הריב"ש הבעל מוחזק ולדעת הריטב"א חולקין. והנראה לענ"ד בטעמי' דהרא"ש דבקרקע כולי' לאשה משום דלאשה ודאי חזקה שיכולה לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אבי' ואע"ג דהבעל קיבל עלי' את השום ואם פחתו פיחתו לו כו' כיון דעכשיו היא מורדת והפסידה כל תנאי כתובה בבת אחת ואין לה על הבעל עכשיו שום שיעבוד אלא מה שהוא עדיין בעין ביד הבעל אבל אם נשתף ביד הבעל אין לה על הבעל כלום נמצא שנסתלק הבעל מכל אחריות כיון שהיא מורדת נמחל לו כל אחריות משום הכי אין לבעל שום חזקה בהם אבל בנפל הבית עליו ועל אשתו דהללו באין לירש והללו באין לירש דמתו שניהן ועכשיו ליכא חזקה לשום אחד מהן יותר ובחייהם הבעל והאשה שניהם מוחזקים בהן האשה משום דיכולה לומר כלי אני נוטולת משום שבח בית אבי' והבעל משום אחריות לכך יחלוקו משא"כ במורדת דלאשה הוא דאיכא חזקה משום שבח בית אבי' ולבעל ליכא חזקה כלל שכבר נסתלק מכל אחריות מעכשיו שהיא מורדת וע"ש בריב"ש סי' שס"ד שכתב ז"ל ומ"ש הרמב"ם ז"ל אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שטפי' נקטי' שאין הבעל צריך תפיסה עכ"ל (והביאו הב"י) ולפמ"ש שפיר דק הרמב"ם דהבעל צריך תפיסה ומשום דנכסים בחזקתה ולא בחזקת הבעל כיון שהוא נסתלק מחיוב אחריות כשנעשה מורדת ודו"ק (צ"ע קצת דהא בשעה שנעשה מורדת נסתפקנו אם הפסידה נצ"ב או לא וע"כ אנו צריכין להעמיד בחזקת קמא היינו בחזקת מי שהיו קודם שמרדה וקודם שמרדה היו בחזק' הבעל כמ"ש הריב"ש שאחריותן עליו ומה בכך שעתה אינו חייב באחריות הא על עכשיו אנו מסופקין שמא הפסידה לגמרי ודו"ק.) אלא דלפי מ"ש תו לא מצינו למימר כמ"ש בשטה מקובצת דספיק' הוא מי הוא המוחזק בנכסי צ"ב וכמ"ש בס"ק הקודם כיון דלפי מ"ש הבעל ודאי לא הוי מוחזק מחמת אחריות דכבר נסתלק מאחריות וע"כ הספק הוא אם מגיע לה נכסי צ"ב אם לאו וא"כ הדר' קושי' לדוכת' היכא מהני תפיסה מספק דכבר כתבנו שדעת הרא"ש דלא מהני תפיסה בספק. וצריך לומר דמיירי שתפס הבעל קודם שנעשית מורדת דלא היו אז תפיסתו נגד חזקת מרא קמא דכיון שקודם שמרדה היו הנכסים בחזקת הבעל שהיה אחריותן עליו ולכך מהני התפיסה אף ע"ג שהיא מספק משא"כ אם היה הבעל תופס אחר שמרדה תו לא היה מהני תפיסתו שכבר היתה היא מוחזקת מאחר שנסתלק האחריות ממנו וכנ"ל וצ"ע, (טו) וכל זה בנכסי צאן ברזל כתב בח"מ ז"ל תימא על הרב רמ"א שלא הזכיר כאן החלוקה השניה בדעת הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל כמו שהזכיר החלוקה הראשונה בדעת הרשב"א דלעיל סעיף ב' בהגהה בדאמרה מאסתיהו דמהני תפיסה בנכסי צאן ברזל עכ"ל. ודברי הרמ"א נכונים דהרשב"א דקאמר דמורדת דבעינא ליה לא מהני לה תפיסה היינו לדינא דמתני' דמשהין לה ופוחתין מכתובתה בכל שבוע לכך פשיטא ליה לרשב"א דפוחתין מנכסי צ"ב ולא מהני לה תפיסה כלל ולא נסתפק בש"ס אלא במאיס עלי שמפסדת כתובתה בבת אחת ועוקרת לתנאי אישות לשעתה ואינה מפסדת נכסי מלוג שלה ולהכי מספקא ליה לש"ס על נכסי צ"ב לכך מהני לה תפיסה וע"ש שכתב דה"ה במורדת דבעינא ליה אליבא דרבותינו אינה מפסדת בלאותיה הקיימין כיון דאין פוחתין בכל שבוע ע"ש א"כ לדידן דקי"ל כרבותינו דאין פוחתין בכל שבוע רק שמפסדת בבת אחת אחר ד' שבועות ואינה מפסדת נכסי מלוג אפילו בלא תפיסה כלל א"כ בנכסי צ"ב ה"ל הך ספיקא כמו במאיס עלי כיון דמפסדת כתובתה בבת אחת דא ודא אחת היא ולהכי לדידן מהני תפיסה בכל גווני לדעת הרשב"א כיון דפסקינן במורדת דבעינא ליה כרבותינו דאין פוחתין בכל שבוע אע"ג דמשהין את גיטה י"ב חודש מ"מ כתובתה היא נפסדת בבת אחת אחר י"ב חדש ועוקרת לתנאי' אישות לשעתה ולכך מנכסי מלוג לא מפסדא כלום אפילו בלא תפיסה ובנכסי צ"ב ה"ל ספיקא ודמי ליה לגמרי להא דמאיס עלי וז"ב. (ז) אבל נכסי מלוג שלה ברשותה הם והיא נוטלתן וקשה דהא לעיל סעיף ב' גבי מאיס עלי כתב די"א דאפי' נכסי מלוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה וכאן גבי מורדת דבעינא ליה דחמירא טפי כתב בפשיטות דנוטלת בלא תפיסה וצ"ע ועיין מ"ש לעיל סק"ח. (י) ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה ומבואר דמדינא דמתיבתא נוטלת אפילו מעות נדוניא שהכניסה אף דלא שייך בהו שבח בית אביה אע"ג דמדינא דש"ס היכא דמהני תפיסה לא מהני אלא בכלים דשייך בהו שבח בית אביה אבל במעות דלא שייך בהו שבח בית אביה לא מהני תפיסה וכמ"ש בתשו' הר"ן סימן כ"ב זהו דוקא בדינא דש"ס דמדין ספיקא ומצד מוחזק אתינן עלה ולכך בעינן שיהיה שייך שבח בית אביה כי היכי דתהוי היא מוחזקת מאיזה צד משא"כ לדינא דמתיבתא תקנתא היא שתטול כל מה שהכניסה ואפי' מעות וכ"כ ח"מ וב"ש. והב"ח כתב דדינא דמתיבתא לא מיירי לענין מעות נדוניא ולא זכתה בהם אא"כ תפסה ע"ש ונראין דברי הח"מ וב"ש דהא לדינא דמתיבת' בנכסי צ"ב אם אינן ראויין למלאכתן הראשונה או שנגנבו ונאבדו צריך הבעל לשלם הכל וא"כ כיון דנגנבו או נאבדו לית בהו שבח בית אביה אלא חוב בעלמא על הבעל ולדינא דש"ס פשיטא דלא מהני בי' תפיסה אפ"ה בדינא דמתיבתא מחייבינן לשלומי כ"ש במעות נדוניא דחייב להחזיר כיון דלא אתינן עלה מטעם שבח בית אביה וז"ב:

(יח) אם הם בעין וראויין למלאכתן הראשונה כתוב בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ח' ז"ל לשון הרי"ף ז"ל שכתב בדינא דמתיבתא דנכסי צ"ב אפי' בלו הרבה לא משלם בעל הפחת כל זמן שראויין להשתמש בהן מלאכתן הראשונה ואע"ג דדינא דגמרא אינו כן כמו שהוכיח הרי"ף ז"ל ביבמות פ' אלמנה דף ס"ו בשמעתין דמכנסת שום לבעלה דבנכסי צ"ב מיחייב בעל בכחש וביתרת דמים מ"מ כתב דבתר מנהגא אזלינין ולא נהגו כן אלא כל זמן שראויין למלאכתן לא משלם פחת דמיהן עכ"ל וע"ש. (יט) ונכסי מלוג שלה אם הם בעין כתב בתשוב' הרא"ש שם סי' א' וז"ל ומה שהיא אומרת שהכסף והשבח היו בשעת נשואין עשרה זקוקי' אם הכסף נתן ביד חמי' קודם הנשואין שישא ויתן בו לצורך בנו וכלתו וחשבו יחד הקרן והשבח בשע' הנשואין וסך הכל יהיה סכום נדוניא אז קרוי נכסי צ"ב הקרן והריוח שהיו בשעת נשואין ואם פסקו סכום נדוניא בשעת פסיקתא ואותו הסכום הקדים אבי הכלה לתתו לפני הנשואין לא מקרי צ"ב אלא סכום הפסיקתא ואותו הסכום יחזיר לה ותתעגן ותשב עד שתתרצה להיות עמו עכ"ל. (כ) או דבר הבא מכחו נוטלתן כתב בתשו' מהרי"ק סימן פ"א וז"ל וכן ריצב"א נסתפק בטוענת ישען על ביתו כו' דשמא אין לה תוספת נלענ"ד דלאו היינו בתוספת שליש הנהוגה בינינו דהאי תוספת הנזכר בתלמוד ופוסקי' היינו שמוסיף לה מדעתו וחבתו עמה כו' אבל בתוספת שליש הנהוגה בינינו פשיטא שאין לומר כן שהרי אינה באה מחמת חבה כלל וצאו מתנה דבעל היא אלא דין גמור הוא ע"פ התלמוד ומשנה שלימה היא פ' מציאת האשה דף ס"ו פסקה להכניס לו אלף זוז כו' פשיטא שאין זה כעין תוספת שנז' ריש פרק אע"פ אשר ממנה דיבר הריצב"א שהרי אינה לא משום חיבת ביאה ולא משו' חיבת חופה כמו שהוכחתי לעיל ויש לה כל דין נכסי צ"ב עכ"ל וכן העלה הב"ש בסי' קט"ו ס"ק כ"א ז"ל ותוספת שליש כו' הוי כנדוניא מהרי"ק שורש פ"א ובד"מ סי' זה הביא דברי מהרי"ק משמע אף כאן הדין כן אע"ג דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין צריך לומר דבר הבא מנדוניא ה"ל כאלו הוא בעין מנדוניא ומזה נשמע אפי' כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה הוספת שליש ולא כדריש' סי' קי"ח עכ"ל. ולא היה צריך מדברי ד"מ ממה שהביאו בסי' קט"ו שהרי במהרי"ק סי' הנ"ל כתב דין זה לענין זינתה ע"ש שכל הסימן ההוא מיירי