אבני מילואים על השולחן ערוך - ב ריא

בדבר שהוא חייב לעשות אבל זה שרצה ונתן לה מי הכריחו בכך היה לו לפרש ואנן מימר אמרי בכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה עכ"ל הרי דס"ל להרשב"א דמתנה לא מפסדה אבל דעת רוב הפוסקים הראשונים דבמתנה אמרי' דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמי' והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ובעל המאור ומה שהקשה הרשב"א מהא דאמרי' לעיל תוספות כתובה ככתובה לענין מורדת כיון דאפילו מתנה מפסדה כבר הקשה הרמב"ן ז"ל ותירץ לה כמו שהובא בר"ן ריש פ' אעפ"י ע"ש. אלא דלפי מה דמשמע מדברי הרשב"א נראה דאפי' היכא דהפסידה כתובתה במורדת מ"מ לא הפסידה המתנה ואלו בדברי הרה"מ מפורש דאחר יב"ח מפסדה הכתובה וגם המתנה וצ"ע:

שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שם וז"ל ומצאתי בחיבור א' שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי ואיכא לדחוקי דקמ"ל התם תוס' וכ"ש מתנה דאומדן דעת הוא דמפסדי אא"כ כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיג"ש ז"ל דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים עכ"ל הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם אם כן אפילו במגרש תוך יב"ח דכתובה לא מפסדה אבל מתנה מפסדה משום דלא יהיב לה אלא אדעתא למיקם קמיה:

(יב) ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חלי' בירושלמי מבואר דוקא כשמרדה קודם נדתה וקודם חלי' אבל תוך ימי נדתה לא הוי מרד דהתורה המרידתו עליו ודעת הרשב"א והר"ן כשיטת הירושלמי ודעת מוהר"ם בתשו' דאפילו בימי חלי' הוי מורדת וכתב בח"מ ז"ל והמעיין שם יראה דמיירי דיכולה לטבול בחליה דאז ודאי הוי מורדת ומ"מ משמע דלא היה מפרש כמו הירושלמי שמרדה קודם נדתה וקודם חני' עכ"ל ע"ש:

ובשטה מקובצת בהא דפריך בסוגי' בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא פי' למ"ד מתשמיש ניחא נדה וחולה ואפילו שאין עתה בת תשמיש מ"מ איכא צערא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו וכדאמרי' בסמוך אבל למ"ד ממלאכה חולה לאו בת מלאכה ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה כו' ונדה דהוי מורדת מתשמיש דוקא כשמרדה בלא עת נדתה דבהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת כו' אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא דהתורה האמינתה ושמא רצתה לשחק בו עד שתטבול עכ"ל ע"ש. ולכאורה קשה כיון דבמלאכה לא שייך האי טעמא דאינו דומה למי שיש לו פת כו' ומש"ה אפילו התחילה למרוד קודם חלי' אין ימי החולי עולין בחשבון ימי המרידה א"כ לדידיה אמאי פוחתין מכתובתה ז' דינרין לשבת והוא נגד ז' ימי השבת ושבת בכלל וכי שבת בת מלאכה היא ובסוגין מבואר דכל יומא באנפי' נפשי' חשבינן לי' דשמא יתפייס היום או מחר ע"ש בתוספות. ואין לומר דמורדת ממלאכה היינו מהנקה והצעת המטה דשייכי בשבת ג"כ דודאי מורדת ממלאכה משמע נמי מטחינה ובישול ואפי' ובהנך אמאי פוחתין שבעה הא לאו זמן מלאכה היא אלא משום דמ"ד מורדת ממלאכה נא ס"ל טעמא דשבעה דינרין נגד ז' ימים אלא נגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה ושלש דידי' נגד חיובי דידי' שארה כסותה ועונתה ובמרדכי כתב בשם ראבי' דאשה המורדת על בעלה ושוב חלתה אע"פ שמתוך אונס החולי אינה יכולה לשוב לבעלה אפ"ה איבדה מזוניתי' וראי' מירושלמי דפ"ק דקידושין דפסק גבי עבד עברי ברח ואח"כ חלה משלים ומדמה התם למורדת ע"ש וכן הוא מבואר שם בירושלמי ברח וחלה אח"כ. נשמעוני' מן הדא כו' אפי' נדה ואפי' חולה אי בימי נדותה התורה המרידתו עליו אלא במרדה קודם כו' מ"ט א"צ אלו הוית גבן לא הויתא באשתי' ע"כ (וכן הוא בהג"ה אשר"י) וקשה לפ"ז מאי פריך בש"ס דילן אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא כיון דמיירי דמרדה קודם א"כ אפי' חלתה אח"כ הכל נחשב כמרד אע"ג דלא שייך במלאכה הך סברא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו מ"מ אזלינין בתר תחלת המרד שהרי לשיטת הירושלמי גבי עבד שברח ואח"כ חלה אזלינין בתר תחלת המרד וא"כ ע"כ צ"ל דהירושלמי פליג אש"ס דילן:

ונראה מהירושלמי אפי' אם חוזרת בה תוך ימי חלי' ואמרה לשוב אליו אחר שתבריא מ"מ הכל נחשב לימי מרד דמדמה לי' לעבד שברח וחלה אח"כ דאפי' רוצה לחזור והחולי מעכבו צריך להשלים ומדמה לי' התם למורדת ש"מ דבמורדת נמי פוחתין לה אפילו תוך ימי חליה כשהתחילה למרוד קודם ואפילו אמרה לשוב אליו אחר כך מכל מקום פוחתין לה עד שתשוב לבריאותה ותחזור אליו וכן נראה מדברי הראב"י דאפי' רצתה לשוב אליו תוך ימי חלי' רק מתוך אונס חולי' אינה יכולה אפ"ה ה"ל מרד וכדאי' בירושלמי אך קשה דזה נגד ש"ס דילן דפריך חולה בת מלאכה היא וכמ"ש לעיל ואיך פסק ראב"י כירושלמי כיון שבש"ס דילן מבואר ההפך. (עיין במשנה למלך פ"ב מה' עבדי' שהקשה על הרמב"ם והסמ"ג שהשמיטו הירושלמי בדין עבד שברח ואח"כ חלה ע"ש ולפמ"ש מארן ז"ל ניחא דכיון דש"ס דילן פליג אירושלמי לא פסקו כירושלמי וכ"כ בס' קרבן עדה שם בקידושין ע"ש אמנם הרשב"א בסוגיין והר"ן בהלכות הביאו דברי הירושלמי דמחלק בין מרדה קודם נדתה למרדה אח"כ וקיימו דבריו אפילו אליבא דש"ס דילן דמפרש טעמא משום פת בסלו וכתבו דאם לא מרדה עד זמן נדתה אמרי' דרצתה לשחק בו ע"ש ולפי דבריהם צ"ע מאי ראי' מייתי הירושלמי להא דעבד שברח ואח"כ חלה דמשלם דהתם לא שייך טעמא דפת בסלו ונראה דס"ל להרשב"א והר"ן דתרתי בעינן שתהיה התחלת המרידה בזמן שיעבוד גמור וגם אח"כ יהיה לו איזה הפסד ומשום פת בסלו בלחוד אינה נעשית מורדת דבקל תוכל להתנצל וכמ"ש משחקת הייתי אבל היכא שהתחילה למרוד בשעת שיעבוד גמור אף שאח"כ הלך לו השיעבוד מ"מ בטענה קלה יכול הוא להפסידה מפני שכבר חל עלי' שם מורדת ולהכי מייתי בירושלמי ראי' ממורדת ואח"כ פירסה נדה דאע"ג דהשתא אינה יכולה למרוד מרד גמור שהרי התורה מרידתו עליו מ"מ מאחר שכבר נעשית מורדת ויצאה מתנאי אישות יכול להפסידה בטענה כל דהו ר"ל משום פת בסלו וה"ה בעבד שברח מפסידו בטענה דאילו הוית גבאי לא אבאשת וע"ש ועיין בירושלמי פ' המדיר שם דבעי לר"א בגמל וספן אמאי פוחתין לכל שבת ומייתי נמי ראיה מנדה והיינו ג"כ משום פת בסלו וכמ"ש בק"ע וע"כ כדברי הרשב"א והר"ן ע"ש אמנם כל זה בעומדת במרדה בימי נדותה אבל אם חוזרת בה אין פוחתין לה דמאי אית לה למיעבד השתא ואין לו לבעל אפילו טענה כל דהו של פת בסלו נגדה מיהו מזוני לית לה כל זמן שלא שבה לבעלה ואע"ג דאונס הוא מ"מ אונס רחמנא חייבי' לא אמרי' וכיון שמרדה קודם יצאה מתנאי אישות ופטור הבעל ממזונות עד שתשוב אליו ואף שמחמת אונס אינה יכולה לשוב אליו לא מחייבינן לי' כן נ"ל דעת ראב"י וזה שדקדק ראבי' בלשונו לומר איבדה מזונותיה ולא קאמר הפסידה כתובתה דאונס רחמנא פטרי' אלא ממזונות פטור הבעל דאונס רחמנא חייבי' לא אמרי' ועיקר ראייתו מעבד שברח דבשעת מרד פקע חיובייהו ובזה יש ליישב הרבה דקדוקים בירושלמי ובראב"י ואין כאן מקומו ודוק)

סעי' ג' (י"ג) אם תפסה אין מוציאין מידה. בסוגיין שם כלתי' דרב זביד אימרדה והוי תפסה חד שיראי כו' הא אמר רב כהנא מבעי' בעי לי' רבא ולא פשיט השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינין. ואיכא למידק לשיטת הפוסקי' דתפיסה מספק בספק' דדינא לא מהני והוא דעת התוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש זולת דעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא אפי' אינו טוען ברי וא"כ להנך פוסקי' דלא מהני תפיסה מספק קשי' הך דהכא דמהני תפיסה מספק ועיין בקונטרס הספיקות כלל ב' ונראה ליישב לפמ"ש בשטה בסוגיין ז"ל איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותי' קיימין כו' והא דאמר רב כהנא מבעי' בעי לה רבא כו' ומאי האי דאמרי' והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר משמע דאתינין למפסק דלא כחד מהנך אמוראי אלא דעבדינן הכרעה שלישית לכך יש לפרש דרב גמדא לפום האי לישנא בתרא סבר כיון דבעי לה רבא ולא פשיט נכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקיבלם עליו בנכסי צ"ב ואפילו מה דתפסה מפקינן מינה אבל אמימר וחביריו היו סבורים דאדרבה נכסי צ"ב בחזקת אשה קיימי משום שבח בית אבי' שאם אמרה שלי אני נוטלת שומעין לה הלכך אפי' מאי דתפיס בעל מפקינין מיני' ויהבינן לה ותלמודא פסק כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולא אתברר נכסי בחזקת מי היכי דקיימי נכסי ליקו ומאי דלא תפסה לא מפקינן מיניה ומה דתפסה ואפילו בעדים לא מפקינן מינה וכן הלכתא עכ"ל וא"כ ניחא דמהני תפיסה דהא דלא מהני תפיס' מספק היינו משום דמוקי לה בחזקת מרא קמא והכא דמספקא לן בנכסי צ"ב בחזקת מי הן אם בחזקת הבעל או בחזקת האשה מהני תפיסה. (יד) קרקעית של צאן ברזל היא נוטלת והוא מדברי הרא"ש דבקרקע ה"ל כאילו תפסה האשה ע"ש אמנם בריב"ש סי' שס"ב כתב וז"ל והלכך אם היו שם קרקעות של נכסי צ"ב