אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רט

הוי מורד אלא מתשמיש אבל ממזונות לא הוי מורד וכן דעת הב"ח א"כ כשמורד מתשמיש ורוצה לגרשה אין לו דין מורד להוסיף על כתובתה כיון דאינו חייב בתשמיש כשרוצה לגרשה אפי' לדעת הרא"ש ומהרי"ק וכנ"ל אלא שאם אינה רוצה לקבל הגט נהי דאין מוסיפין על כתובתה מ"מ כופין אותו על המזון והכסות שיתן לה ודוק:

(ה) לגרש מיד. כתב ב"ש עיין ברי"ף ורא"ש ושאר פוסקים כתבו דכל הנך דכופין הן ע"פ הדין הן ע"פ התקנה אם מתה קודם שגירשה יורש אותה דלא פקעה ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים ולכאורה משמע מזה דגם אם הוא מורד יורש אותה וכן פסק מוהרא"מ שם ובש"ג כתב היכא שהוא מורד או מדיר אותה אינו יורש אותה וכ"כ בד"מ ובש"ע לקמן סי' צ' ע"ש עכ"ל:

ולענ"ד נראה דדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים בענין ירושת הבעל אי הוי דאורייתא או דרבנן דלהני רבוותא דס"ל דהוי דאורייתא ונפקא לן משארו וירש אותה וכיון דעדיין לא נתגרשה שארו קרינן בה והרי הוא יורשה בתורת קרוב ולהנך פוסקים דס"ל דהוי דרבנן א"כ אינו אלא משום עניני אישות וכל שהיא מורד או מדיר באופן שמבטל עניני אישות אפשר דלא תקינו ליה רבנן ואינו יורשה:

(ו) שמבקשת גט בלא כתובה. בתשו' הר"ן סי' י"ג כתב ז"ל ודע עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה ע"פ המשפטים האלה דוקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו אבל באומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובתי חוששין שמא עיני' נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת וכן פירש"י שם כו' ואם רוצה להתגרש וליטול כתובה תנו לה דין מורדת עכ"ל והן הן דברי רמ"א בהגה"ה):

(ז) אם ירצה הבעל לגרשה. דעת הרמב"ם דכופין אותו לגרשה והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל ואיכא מאן דסבר דאי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא שאינה כשבוי' להבעל למאוס לה ואיכא למירמי עלי' כו ותו תנן נמי ביבמות פ' ב"ש הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה ואם מתחלה נתכונה לכך מבקשין הימנו והא הכא דודאי מאיס עלה כי נדרה ממנו משום דלא בעי' לי' ואפ"ה אין כופין משמע מינה דכל היכא דבעי' לאפוקי נפשה מגברא אין כופין וכ"ת מבקשין לחלוץ וליתן כתובה הלא לדברי האומר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כתובה יש לה מכל מקום וכופין ומבקשין על החליצה עצמה שנינו עכ"ל ונראה ליישב לדעת הרמב"ם דס"ל דכופין לגרש דהיינו משום דמפסדת כתובתה לא חיישינין שמא עיני' נתנה באחר וכמ"ש תוס' סברא זו בסוגיין ד"ה אבל אם אמרה מאיס עלי וכיון דלדברי האומר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם הרי אית לה כתובה א"כ התם שפיר חיישינין שמא נתנה עיני' באחר אלא דהרשב"א שם אין דעתו לחלק בין הפסידה כתובתה או לא מש"ה השיגו מהא דמבקשין הימנו לחלוץ:

ובעיקר הקושי' שהקשו ר"ת והרשב"א באומרת מאיס עלי היאך כופין וניחוש שמא עיני' נתנה באחר ונראה לענ"ד לפמ"ש הר"ן שלהי נדרים בהא דתנן משנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה חזרו לומר שמא עיני' נתנה באחר תביא ראי' לדברי' והקשה כיון דמדינא איהי מהימנא א"כ משום שמא עיני' נתנה באחר היכי משתרי' כיון דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא ותיכף כיון דמשתעבדא לי' לא מצי לשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא ומדינא מותרת היא אלא כיון דמזלזלא נפשה כולי האי ראו חכמים במשנה ראשונה להאמינה וחזרו לומר שמא עיני' נתנה באחר ואוקמי' אדינא דלא מצי' שוי' אנפשי' חד"א ע"ש שמעינין מהא דכל שנאמנת מן הדין לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר אלא התם מדינה אינה נאמנת שהרי היא משועבדת לו רק משום דמזלזלא נפשה כולי האי היינו מאמינין לה לכך מהני חששא דשמא עיני' נתנה באחר לאוקמי אדינא מש"ה באומרת מאיס עלי דמדינא מהימנא בהכי דאינה כשבוית חרב להבעל למאוס לה והואיל וצווחת דמאיס עצי ראוי להיות נאמנת לאחזוקי נפשה בטענת דמאיס עלה והך חששא דשמא עיני' נתנה באחר לא מהני לאפוקי לה מדינא וכופין אותו להוציא:

ועיין בתוס' בסוגיין ד"ה אבל אמרה מאיס עלי שהקשו מנדרים דף צ"א מההוא נואף כו' וכתבו ז"ל נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דבאומרת טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דמסתמא ברצון הי' כו' ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי' אמרה מאיס עני ע"ש ולכאורה ה"ל לתוס' להקשות באומרת טמאה אני לך גופי' כיון דברצון מיירי דמפסדת כתובתה תהא נאמנת דלפמ"ש לעיל לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר היכא דמפסדה לכתובה וא"כ למה להו לאקשויי מכח מגו דמאיס עלי (וכן הקשה בס' שעה"מ פ"ט מה' אישות ה"צ ט"ו) אמנם לפמ"ש ניחא דבטמאה אני לך כיון דמדינא משתעבדא ליה ולא מהימנא אלא משום דמלזלא נפשה אכתי איכא למיחש שמא עיני' נתנה באחר ואוקמי' אדינא דלא מהימנא דבקל נדחא הך טעמא דמזלזלא נפשה להכי מקשי דליהמנא במגו דאי בעי' אמרה מאיס עלי דהוי מהימנא מדינא ולא מהני טעמא דעיני' נתנה באחר להוציאה מדינה כיון דמפסדה כתובתה וכנ"ל מיהו י"ל דלא הוי מיגו דאינה טוענת ברצון מאיס עלי כמ"ש תוס' גבי יהודית דביתהו דר' חייא ע"ש ומש"ה לא חשיב מיגו דלא ניחא לה למטען הכי:

והנה ע"כ צריכין אנו לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דטוענת מאים עלי מדינא נאמנת אי לאו דחשו שמא עיני' נתנה באחר דהא גבי מאיס עלי לא שייך האי טעמא דמשנה ראשונה שהאמינה בטמא' אני לך משום דמזלזלה נפשה דהכא לא מזלזל' נפשה כ"א את בעלה א"כ עכצ"ל דמדינא נאמנת הלכך לא מהני תו חששא דשמא נתנה עיני' באחר לאורועי הימנותא דידה דדוקא גבי טמאה אני לך דמדינא אינה נאמנת לשוי' נפשה חד"א כיון דמשתעבדא לי' אלא משום דמזלזלא נפשה ראו חז"ל במשנה ראשונה להאמינה לבתר דחזו דאיכא מאן דנתנה עיני' באחר לא סמכו אהאי טעמא דלא מזלזלא נפשה ואוקמוה אדינא דלא מהימנא ובקל נדחה הך סברא משא"כ היכא דמדינא מהימנא לא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר לאורועי הימנותא דידה דהוי מדינא:

(ועיין בשעה"מ פ"ט מה' אישות הל' ט"ו שהניח דברי רמב"ם בקושי' דבפ' כ"ד פסק בהדיא דאפי' אם אמרה שזינתה ברצון ומפסדה כתובתה אינה נאמנת דשמא עיני' נתנה באחר ובפ' י"ד פסק באומרת מאיס עלי דכופין אותו להוציא וזה אינו עולה לפי תירוצם של תוס' שמחלקין בין מפסדת כתובתה ובין נוטלות דחיישי' שמא עיני' כו' דבזינתה ברצון מפסדה כתובתה ואפ"ה חיישי' וע"ש ולפי מ"ש מארן ז"ל א"ש דהתם בזינתה ברצון אע"ג שאינה רוצה כתובתה מ"מ דינא היא דאינה נאמנת להפקיע ממנו משום דמשתעבדא לי' וכיון דכבר אמרו במשנה אחרונה דחוששין שמא עיני' כו' תו לא פליג ואוקמו' אדינה אפילו אם רוצה להפסיד כתובתה משא"כ באומרת מאיס עלי דמדינא מהימנא תו לא חיישינין לשמא עיני' ולא נחית הרמב"ם ז"ל לאפלוגי אי מפסדה כתובתה או לא וע"ש ולכאורה איכא למידק כיון דעיקר טעמא דאינה נאמנת באומרת טמאה אני לך לפי תירוץ האחרון של הר"ן היינו כיון דמשתעבדא לי' תו לא מצי שוי' אנפשה חד"א לאפקועי זכותי' א"כ השתא דפסק הרמב"ם דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא וא"כ הרי יכולה היא להפקיע עצמה מבעלה בטענת מ"ע ולפ"ז יש בידה למשוי' אנפשה חד"א באומרת טמאה אני לך ואין לומר דכונת הר"ן דכל כמה דלא אמרה הכי ולא מגרש לה משתעבדא לי' בדין אישות ולהכי לאו כל הימנה לאפקועי תשמישה ממנו בדיבורי' דא"כ ח' גם הבעל לא יהא נאמן למשוי אנפשי' חד"א כשאומר אשתו זינתה דכל כמה דלא מגרש לה משתעבד לעונתה אלא ע"כ כיון דבידו להפקיע ע"י גט מצי למשוי אנפשי' חד"א א"כ גבי דידה כיון דבידה לכופו להוציאה ע"י טענת מ"ע שוי' אנפשה חד"א ועל כרחנו אנו צריכין לדברי התוס' דלא מצי למיטען מ"ע אלא כשיש רגלים לדבר או לומר כדברי מר"ן ז"ל שאינה טוענת ברצון מ"ע וכמ"ש תוס' גבי דביתהו דר' חייא ע"ש) (ח) ויש אומרים דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה כתב בד"מ בשם תשו' הר"ן סי' כ"ב דמעות נדוני' לא מהני תפיסה דאינו מועיל רק בבלאות שהם שבח בית אבי' עכ"ל:

ובמ"ש הרמ"א ויש אומרים דאף נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה תמהו בזה הח"מ וב"ש דהרשב"א סובר בהדיא דנ"מ דידה לא הפסידה שכן כתבו המ"מ והב"י שכן העלה הרשב"א דיני' אלו וכן אח"ז במורדת ממש כתב ג"כ אף שבנכסי צ"ב לא מהני תפיסה אבל בנ"מ לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש ביד הבעל מוציאין אותו מידו וא"כ לא ידעתי מי הם הי"א שכתב הרב דגם נ"מ אינה נוטלת בלא תפיסה עכ"ל הח"מ וגם ב"ש כתב ז"ל כבר תמה על זה בח"מ דלא מצינו דיעה זו כמ"ש כל השיטות ולכ"ע הא דבעי תפיסה דוקא בנכסי צ"ב אבל נ"מ אינה צריכה תפיסה עכ"ל:

אמנם מצאתי להרשב"א בחידושיו לכתובות בסוגיין שהביא שם שיטת רבינו חננאל בעובדא דכלתי' דרב זביד דדוקא בבלאות של מלוג הוא שנסתפק להם בגמרא אבל נכסי צ"ב הפסידה לגמרי ע"ש אלא דהרשב"א אינו סובר כשיטה זו אולם במורדת לגמרי דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' ס"ל להרשב"א שם דאפי' נ"מ הפסידה ע"ש שכתב ז"ל ואני מוסיף שאפי' מרדה ובעודה קיימת במרדה שפוחתין