אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רו

שמעו ושמא אין החכם יכול להתיר אחר ההקמה הלכך לכתחלה להוציא נפשו מפלוגתא יש לעשות כל מה דאפשר כו' וכל היכא דאין הבעל לפנינו יש להתיר לה ע"י ג' הדיוטות ועיין בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ח וסי' קמ"א שהאריך בזה הרבה ולבסוף מסיק ג"כ הלכה למעשה ראיתי ביו"ד שיש להתיר לבעל הקמתו אפי' אחר יום שמעו ואח"כ מפר הבעל לאשתו ואחר שהפר הבעל יתיר החכם ג"כ לאשה וע"ש עכ"ל הש"ך:

ולפי מ"ש אין צריך הפרת הבעל אחר שנשאל על ההיקם וסגי בהתרת החכם לחודי' דאפילו לשיטת הפוסקים דאין הבעל מפר אחר שנשאל על ההיקם אחר יום שמעו וגם אפילו להפוסקים דאין החכם מתיר אחר הקמתו של בעל מ"מ אחר שנשאל על ההיקם אינו אלא כשתיקה וכבר פסק רמ"א דחכם יכול להתיר אחר שתיקה ומדברי רמ"א משמע דבעי תרתי וכן משמע מלשונו סעי' מ"ט ע"ש ולענ"ד נראה כמ"ש ובתשו' מהר"ם מינץ שם נראה מדבריו דלהפוסקים דלא מהני שאלה אחר יום שמעו אז גם החכם אינו יכול להתיר אחר הקמת הבעל ע"ש היינו משום דמהר"ם מינץ לטעמיה אזיל דס"ל שם בתשובה דאחר שתיקת הבעל נמי אין החכם יכול להתיר דה"ל כהקמה ע"ש אבל לדעת רמ"א דאחר שתיקת הבעל יכול החכם להתיר א"כ אחרי שנשאל על ההיקם ולא אשתייר אלא שתיקה נמי החכם מתיר ואפילו לא הפר הבעל וע"ש בתשו' מהר"ם מינץ שסיים שם ז"ל אכן דע הלכה למעשה ראיתי ביו"ד להתיר לבעל הקמה אפילו אחר יום שמעו ואח"כ מפר הבעל לאשתו נדרה עכ"ל וא"כ מ"ש בש"ך בשם תשו' הנז' ואחר שהפר הבעל יתיר החכם ג"כ לאשה זה אינו מוזכר שם בתשובה הנ"ל אלא שסיים הלכה למעשה דסגי לי' בהפרת הבעל לחודיה אחר השאלה וכדעת הטור יו"ד סי' רל"ד ע"ש:

שוב עיינתי בתשו' מהרי"ק סי' נ' וז"ל שם ומ"מ מאחר שכבר פשט המנהג שהחכם מתיר אחר שהחריש הבעל שמא יש לחלק בין החריש לקיים נלענ"ד נכון וישר שישאל הבעל על הקיום ונמצא כאלו לא קיים ואח"כ תשאל היא על נדרה אשר שם שוו רוב הפוסקים בלי ספק שהחכם יכול להתיר עכ"ל וזה מבואר כדברינו דכיון שהחכם מתיר אחר השתיקה א"כ אחר שנשאל על ההיקם סגי לה בהתרת החכם לחוד ואין צריך להפרת הבעל וכו'. (ג) קונם תשמישך עלי אם אתקשט. בסוגיא שם פריך וסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה אלמא בעל מצי מפר ורמינהו אלו דברים שהבעל מיפר אם אתקשט ואם לא אתקשט אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש כו' ומסיק הב"ע כיון דתלינהו לקישוטי בתשמיש המטה דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט כו' ומקשי' ותתקשט ותיאסר כו' ומשני הני מילי היכא דאדרה איהו כו':

ועיין בש"ך יו"ד סי' רל"ד ס"ק מ"ה שהביא בשם הר"ן דכי אמרי רבנן בעל מיפר אע"פ שלא חל הנדר ה"מ היכי שאי אפשר לה להינצל אפי' כי מזדהרא בתנאה מעינוי נפש או מדברים שבינו לבינה כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו שאינה יכולה להנצל מדברים שבינו לבינה אי נמי כגון שתלתה לתנאה בדבר שהיא עשוי' לעבור עליו כגון שאני נהנה לך אם אני עושה עפ"י אבא ואביך דטריחא לה מלתא להיזהר מלעשות על פיהם אבל היכא שתלתה נדרה בדבר שאינו לא מעינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה והוא דבר שאפשר לה לעמוד בו אינו מיפר עכ"ל. וכתב עליו הש"ך ז"ל מיהו מה שהוסיף הר"ן להקל דאפי' באינו עינו נפש או דברים שבינו לבינה ותלתה תנאה בדבר שהוא עשוי' לעבור עליו נראה כדבריו אע"ג דמדברי רי"ו נראה שאינו מחלק בכך מ"מ אין להחמיר ואע"ג דהר"ן כתב כן משום הך דשאני נהנית לך אם אני עושה ע"פ אבא ואביך וי"ל דהתם נמי דברים שבינו לבינה הוא וכמ"ש הטור מ"מ כיון דבלא"ה נראה מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים דבכל ענין יכול להפר אין להחמיר עכ"ל:

ולענ"ד נראה הדבר מוכרח כדברי הר"ן מסוגיין דאפילו תלתה בדבר שאין בו עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה נמי הבעל מיפר אף שלא חל עדיין הנדר דהא בתלתה תשמיש בקישוט דלר' יוסי קישוט לא הוי מעינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה ואפ"ה בעל מצי מיפר מדקאמר מסני סני לי במה שלא הפר אלא ע"כ כיון דתלתה לתנאה בדבר שהיא עשוי' לעבור עליו מצי הבעל למפר אף שלא חל עדיין וקישוט נמי דבר שהיא עשוי' לעבור עליו הוא משום דקרו לה מנוולת וכדקאמר בש"ס ולהכי מצי מיפר לה מיד:

(ד) ושמע ולא הפר לה כתב בח"מ סק"ט ז"ל ומ"ש שמע וקיים לאו דוקא קיים לה הה"ד לא הפר לה דהא דאמרי' קיים היינו לפרושי מה שאמרו המדיר דמשמע שהיא הדירה ע"כ פירושו קיים לה והוי כאלו הדירה הוא אבל לדינא אם שתק ולא הפר הוי כאלו קיים לה וכן הוא בגמ' וברמב"ם פי"ב וכן הוא בסעיף ד' וה' עכ"ל, מיהו בשטה מקובצת כתב וז"ל הבמ"ע כגון שנדרה היא וקיים לה הוא מסתברא כגון שקיים לה בפירוש שאמר לה קיים ליכי אבל אם שתק ולא הפר לא שייך למקרי מדיר והא דתנן האשה שנדרה בחור ושמע בעלה ולא הפר כו' לאו דוקא שלא הפר אלא שקיים לה כו' הרשב"א וכ"כ הריטב"א עכ"ל עוד שם וכן יש לדייק מלשון רש"י ז"ל וקסבר הוא נותן אצבע בין שני' כו' ע"ש הרי דדעתם דדוקא במקיים בפירוש הדברים אמורים ולא בשתק מיהו מלשון רש"י פ' נערה דף נ"ב ד"ה הבמ"ע כו' שכתב וז"ל והכא כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו שאומר לה יתקיים או החריש ולא הפר ביום שמעו כו' ע"ש משמע כדעת הח"מ:

(ה) יוציא ויתן כתובה דעת הרמב"ם פי"ב מאישות באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה הברירה בידו אם רוצה שתשב תחתיו כו' ואם לאו יגרשנה ויתן כתובה וכתב ב"ש לפ"ז מאי דתני יוציא ויתן כתובה היינו אם רצונו לגרש וקשה מאי קמ"ל ובח"מ תירץ דקמ"ל דחייב ליתן כתובה כיון דלא הפר לה ותימא היאך מתרץ פלוגתא דר' יודא ורבנן שאמר בישראל יום אחד יקיים כו' אטו אם רצונו לגרש מיד אינו יכול לגרשה עכ"ל וע"ש ומשמע מדברי הח"מ וב"ש דלהרמב"ם לא אמרי' כלל דין דיוצי' ולכך הוקש' להו וכנ"ז אכן בש"מ כת' וז"ל ולפיכך אם דרצה הבעל להפ' מיפר ואם אמר אי אפשי נדרני' יוציא ויתן כתובה ומהא שמעינין דכל כי הא אפי' למ"ד הוא נותן אצבע בין שיני' אין כופין אותו להוצי' אלא שאם בא להוציא כופין אותו על הכתוב' וכי קתני יוצי' ויתן כתוב' היינו שמבקשין על הגט ואח"כ כופין אותו על הכתובה עכ"ל וא"כ כיון דדינא הוא דמבקשין ממנו על הגט מש"ה קתני יוציא היינו שמבקשין ממנו על זה ואח"כ כופין אותו על הכתובה ויתכן פלוגתא דר' יודא דבישראל יום אחד יקיים ואין מבקשין ממנו גט ושנים יוציא היינו שמבקשין ממנו גט ומיהו אע"ג שמבקשין ממנו על הגט מ"מ הברירה בידו ואם רוצה תשב תחתיו דהרמב"ם ס"ל בשאר יוציא כופין אותו להוציא ובהא קאמר דהברירה בידו אבל הדין הוא באמת שמבקשין הימנו שיגרש ולשיטת הפוסקי' בטור וש"ע סי' קנ"ד דהיכא דקתני יוציא ויתן כתובה אין כופין אותו בשוט אלא במילי ע"ש בהא נחתינן דרגא ואפי' במילי לא כייפינן לי' אלא דרך ריצוי מבקשין ממנו ושפיר שייך דינא דיוציא ויתן כתובה ופלוגתא דר' יהודא בישראל יום א' יקיים וכמ"ש ודוק:

(ו) הדירה ואמר לה קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית המרחץ בתוס' פ' המדיר ד"ה ה"נ כיון דמשועבד לה כתבו ז"ל וא"ת וליקו כגון דתלינהו למזונותי' בתשמיש המטה דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך עכ"ל:

ונראה לפענ"ד ליישב לפמ"ש בתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סי' רנ"ה דלא בעי חרטה דמעיקר' אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו כנודר מן היין כו' וכן בכל שאר נדרים שנודר מחמת הדבר עצמו שנדר הימנו שכל נדריה אלו חזקים הם ולולא שמתחרט מעיקרו אין זה חרטה גמורה לבטל הנדר אבל כל דבר שאסר על עצמו שלא מחמת עצמו אלא מחמת דבר אחר כמו קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כוונת הנודר מחמת עצמו של דבר הנדור ואפי' בחרטה דהשתא סגי וע"ש שהביא מאלמנ' דפריך בגמ' למ"ד אין צריך לפרוט הנדר וניחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ולא משכח פירוקא אלא דמדרינין לה על דעת רבים כו' ומאי אית לה חרטא דמעיקרא דאי לא אסרה פירות אנפשה לא מגבי לה כתובה אלא שמכלל נדרים נראה לי שבכל נדרים שאינן מחמת עצמן אלא מחמת קנס אינן נדרים חזקים ואפילו בחרטה דהשתא סגי להו ולומר שמעכשיו מתחרט על מה שאסר על עצמו עכ"ל ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תנ"ה והנה הר"ן ז"ל כתב הטעם הא דמורד מוסיפין על כתובתה ומדיר את אשתו מתשמיש אין מוסיפין לה אלא יוציא ויתן כתובה משום דבמורד יכול לחזור ממרדו וכל שעה ושעה הוא מורד ומש"ה מוסיפין כי היכי דליהדר בי' אבל במדיר מאי אית ליה למיעבד כיון שכבר הדירה אם לא ימצא פתח לנדרו והנה זה יתכן בנדר שצריך חרטה דמעיקרא וזה כל זמן שלא מצא פתח לנדרו להתחרט מעיקרו מאי אית ליה למיעבד אבל בנדר דמהני ביה חרטה דהשתא ודאי אית ליה דינא דמורד להוסיף על כתובתה כיון שיכול לחזור בו כל שעה ובמורד ממזונות נמי אית ליה דין מורד להוסיף על כתובתה כמ"ש הרא"ש פ' אע"פ ע"ש ועיין ב"ש סי' ע"ז סק"א וכיון דתנן