אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רב

מפקיע מידי שיעבוד דבעל דאלמוהו וכן בריש המדיר אלמו' רבנן לשיעבודא דאשה ואין יכול להדירה דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' וביבמות פ' אלמנה גבי איצטלא דפרסומא אמיתנא לא אמרי' אלמו' רבנן לשיעבודא דאשה אלא אמרי דנאסר כי פרסו' אמיתנא וצריך לומר שיש מקומות שצריך לאלם כח הבעל וכח האשה יותר ממקום אחר עכ"ל:

ולפמ"ש הכל ניחא דהא דפליגי באלמו' רבנן היינו בשחרור דהוי איסור כללי ומש"ה ס"ל לחד תנא דלא אלמו' אבל באוסר על המלוה לחודי' דכ"ע מודו דאלמו' רבנן לשיעבודא ואפי' בשאר בע"ח ומש"ה גבי איצטלא דאינו אלא שאר חוב לא אלמו' כיון דהוא איסור כללי ותמה אני מאי קשי' להו לתוס' מהא דאיצטלא דפרסו' אמיתנא דהא אמרו להדיא דכ"ע אית להו דרבא ורבא הא אמר דשחרור מפקיע מידי שעבוד וע"כ צריכין אנו לחלק ולומר דלא אלמו' בכללי אלא לשיעבודי' דבעל אבל בשאר בע"ח לא אלמו' אלא באוסר על המלוה לחודי' ואיצטלא דפרסו' אמיתנא ה"ל שאר בע"ח ואפי' נימא דאלמו' לשיעבודא דאשה כמו לשיעבודא דבעל הייני במה דאית לה מתקנת חכמים כגון מעשי ידי' לבעל וכמו כן במזונות אלמו' לשיעבודא דידה דהוא תחת מע"י אבל נכסי צאן ברזל דאינו מתקנת חכמים אלא חוב הוא על הבעל הוי האשה כמו שאבע"ח דבפירוש אמר רבא שחרור מפקיע מידי שיעבוד ולא עדיף פרסו' אמיתנא דהא הוי נמי איסור כללי וצ"ע:

(עיין לעיל בהגה"ה דההיא דאיצטלא מיירי שהיורשים רוצים לסלקה בממון אלא משום שבח בי' אבי' הוא תובעת גוף החפצים ובזה לא הוי כשאר חוב אלא מתקנת חכמי' ולכך הי' סברת התוס' לומר אלמו' כמו בשעבודא דבעל וק"ל:

ונשטת הפוסקים דלא אמרו אלמו' אלא לשיעבוד הבעל במה שתקנו לו מעשי ידיה שלא תוכל לאסרו עליו בקונם וכמו כן במה שתקנו לה כנגדה מזונות תחת מעשה ידיה גם כן לא יוכל הבעל לאסרה עליה בקונם ואלמו' רבנן ג"כ לשיעבודא דאשה שכנגד שיעבודא דבעל ומש"ה פריך ריש המדיר וכיון דמשועבד לה מי מצי מדיר לה אבל חוב בעלמא קונם מפקיע מידי שיעבוד א"כ א"ש לפי דאנן קי"ל כהך ברייתא דס"ל אלמו' רבנן לשיעבודיה דבעל וכמו שיתבאר בסי' צ' אבל שחרור דמפקיע מידי שיעבוד היינו בשאר חוב ובאיצטלא דפרסו' אמיתנא דה"ל שאר חוב לא אלמו' כלל ואין חילוק בין קונם כללי לקונם פרטי אלא לעולם בשיעבודא דבעל אלמו' אפילו בקונם כללי וכמו בשן ועין דחכמים הוא דתקנו פירי לבעל ואלמוהו לשיעבודא אבל בשאר חוב אפי' בקונם פרטי לא אלמו' ודוק היטב ועיין במגיני שלמה מ"ש ר"פ המדיר דאלמו' רבנן לשיעבודא דמזונות שהוא נגד מעשה ידיה של הבעל כמו דאלמו' לבעל וזה כמ"ש:

ובתוס' פ' אע"פ דף נ"ט שהקשו דא"כ כל בע"ח יפקיע שיעבוד וכתבו דאלמו' ג"כ לשיעבודא דבע"ח ואיצטלא דפרסו' אמיתנא דמפקיע מידי שיעבוד משום שנאסר על כל העולם והא דאמרי' פ' החובל דף פ"ט גבי שן ועין לא לאיש ולא לאשה דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל ורבא ס"ב דשחרור מפקיע מידי שיעבוד משום דרבא סבר כמ"ד לאשה ולא לאיש ע"ש והוא תמו' דהא אמרי' התם בהדיא לימא דרבא תנאי היא ומשני לא דכ"ע אית להו דרבא וא"כ היאך כתבו התוס' דהא דרבא תנאי הוא וצ"ע כעת:

(ולענ"ד דברי תוס' נכונים וז"ל שם בפ' אע"פ וא"ת בפ' אלמנה ביבמות גבי איצטלא קאמר רבא קני' מיתנא הא אלמו' רבנן לשיעבוד אשה וי"ל דדוקא בקונם כו' אבל ההיא דפ' אלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שיעבוד כמו הקדש והא דאמר בהחובל דעבדי מלוג אין יוצאין כו' דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל אע"ג דשחרור דמי להקדש ס"ל לרבא פ' אלמנה כמ"ד לאשה ולא לאיש עכ"ל מבואר כוונת התוס' דאין חילוק בין שעבוד הבעל בנ"מ ובין שעבוד האשה בנכסי צ"ב אלא בתרווייהו אלמו' גבי קונם וכן בשאר ב"ח אלמו' נגד קונם אבל כשאוסר על כל העולם לא אלמו' לבע"ח ולכך הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד שאר בע"ח אליבא דכ"ע וליכא מאן דפליג בהא ארבא אמנם בבעל ובאשה דתקנתא דרבנן היא אפשר לומר דאלמו' אפי' באיסור כללי כהקדש ושחרור ולא יקשה מזה אהך דרבא דאמר הקדש חמץ כו' דרבא מיירי בשאר בע"ח איברא מהא דאיצטלא מוכח דאף באשה לא אלמו' באיסור כללי וא"כ ה"ה בבעל לא אלמו' אלא בקונם ולא באיסור כללי מזה מוכח דרבא ר"פ אלמנה ס"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש לזה דקדקו תוס' בדבריהם דרבא דפ' אלמנה ר"ל במאי דאמר גבי איצטלא קני' מיתנא מוכח דס"ל כמ"ד לאשה כו' אבל מהא דרבא דהקדש חמץ כו' אין הכרע דהתם קאי בשאר בע"ח לכך שפיר קאמר בהחובל דכ"ע אית להו דרבא היינו הא דהקדש חמץ כו' ובדין דבעל פליגי אי אלמו' ובאמת רבא בעצמו סבר כמ"ד לאשה וזה מוכח ממעשה דאיצטלא וזה נכון) אמנם לפמ"ש ניחא דבקונם כללי בשעבודי' דבעל לחודי' הוא דאלמו' אבל בשאר בע"ח לא אלמו' אלא בקונם פרטי:

ולשטת הרמב"ם דלא אלמו' רק בשיעבוד דרבנן אבל לא בשעבוד דאורייתא וכמ"ש לעיל הכא ניחא ומשום דגבי צאן ברזל שהוא שיעבודא דאורייתא כמו שאר בע"ח לא אלמו' וכמ"ש לעיל ובמשנה למלך פ"ה מהלכ' עבדים בהא דפסק הרמב"ם לעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה כתב וז"ל ולפ"ז אני תמי' על מארן בפרקין שהביא כל הסוגיא הלזו וכתב והשתא אי לאוקימת' קמיית' דמ"ד לא לאיש ולא לאשה בתר תקנת אושא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ע"ש דמה יענה הרב לאידך אוקימתא דקאמר דמ"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא דלפ"ז פשיטא דקי"ל לאשה ולא לאיש דהא קי"ל כרבא וכן לאידך אוקימתא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל עדיין הדבר שקול כמאן קי"ל דאפשר דקי"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא ולא אלמו' רבנן לשיעבודיה דבעל עכ"ל ולפי מ"ש בשטת הרמב"ם אין חילוק בין כללי לפרטי אלא בכל שיעבוד הבעל והאשה שהוא מדבריהם אלמו' לשיעבודא והא דשחרור מפקיע מידי שיעבוד משום דבשאר בע"ח לא אלמו' כלל וא"כ ודאי קי"ל כמ"ד לא לאיש ולא לאשה ומשום דהא אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל היא הלכה מרווחת בפ' אע"פ דף ט' ופירי נכסי מלוג הוא מדבריהם ולשטת תוס' דס"ל פ' אע"פ דרבא ס"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש א"כ ודאי קי"ל כרבא (או אפשר לומר דרבא ס"ל ידו עדיפא מידה וכמו שכתבו התוס' בתירוץ ב' ע"ש) אלא הב"י לא כתב אלא לשטת הרמב"ם וא"כ רק לשיעבודא דבעל אלמו' ורבא נמי מודה בהא ודו"ק:

(ב) מליהנות לו ר"פ המדיר פירש"י ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה הלכך משום תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה ובתוס' שם ד"ה המדיר ז"ל פי' בקונט' כו' וקשה דפריך בגמ' כו' ועוד כי מוקי לה בגמ' כשהדירה כשהוא ארוסה דאכתי לא משתעבד א"כ מתשמיש נמי חל הנדר וא"כ לתני במתני' יוציא ויתן כתובה בשבת אחת לב"ה או בשתי שבתות לב"ש ומפרש ר"ת דליהנות לו לא משמע אלא מזונות עכ"ל ובחידושי הרשב"א כתב ליישב פירש"י משום דלישנוייא קמא מוקי לה כשהדירה כשהוא ארוסה ועדיין ארוסה היא ולא משתעבד לתשמיש כלל ואפי' הגיע זמנה לשינוייא בתרא דהדירה כשהיא ארוסה ונשאת עדיפא מינה מקשי הא סברא וקיבלה ע"ש:

ואיכא למידק כיון דבארוסה בתשמיש נמי חל הנדר א"כ להך שינוי' דמוקי לה כשהוא ארוסה והגיע זמנה ולא נשאת אמאי אית לה מזונות בהגעת הזמן דהא קי"ל פרסה נדה סוף י"ב חדש אין לה מזונות כיון דלא חזי' לביאה וזו נמי שנאסרה על בעלה לא חזי' לביאה וא"כ אמאי אית לה מזוני בהגעת זמן ואע"ג דע"י פשיעתו בא האיסור מ"מ כבר נעשה האיסור קודם ומה לו לעשות בהגעת הזמן ועיין בר"ן ריש פ"ק דכתובות גבי פרסה נדה דאע"ג דלא בעי' חופה דחזי' לביאה אפ"ה כל דלא חזי' לתשמיש לא כפינן ליה לכנוס ולית לה מזוני ע"ש ונלענ"ד דמש"ה פירש"י בסוגיין דהדירה כשהיא ארוסה ולאחר שהגיע זמן ואפ"ה חייל כיון דאינו אלא מדרבנן ע"ש ולא פירש כפי' התוס' כשהדירה קודם שהגיע זמן ואח"כ הגיע זמן ע"ש משום דאם היה הנדר קודם שהגיע הזמן א"כ מזוני נמי לית לה כיון דאין כופין אותו לכנוס דהא לא חזי' לביאה דהאי חייל נדריה אף אתשמיש דרש"י לשטתיה אזיל דס"ל במתני' דתשמיש בכלל הוא אלא דלא חייל משום דמשתעבד לה והכא עדיין לא אשתעבד ושפיר חייל מש"ה פירש"י שהדירה אחר שהגיע הזמן בזה שפי' אית לה מזוני כיון דהיתה ראויה לכנוס בשעה שהגיע זמן אע"ג דאח"כ לא חזי' לביאה דגם אם פרסה נדה או חלתה אחר שהגיע זמן נמי אית לה מזוני כיון דכבר חייל עליה חיוב מזוני ותוס' שפירשו שהדירה קודם שהגיע זמן לשיטתייהו אזלו דפירשו במתני' דאין תשמיש בכלל נדר מליהנות לו ע"ש ודו"ק ובירושלמי פריך תמן תנינין המדיר את אשתו מתשמיש המטה והכא אמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירו מנכסי' ע"ש והוא תמוה דמאי קשי' לי' ממתני' דמדיר את אשתו מתשמיש המטה דהתם ע"כ מיירי שאמר הנאת תשמישך עלי דאילו אמר תשמישי עליך כופין אותו ומשמשה כדאיתא בש"ם דילן וכן בירושלמי פ' ואלו נדרים