אבני מילואים על השולחן ערוך - ב רא

במידי דאי אפשר לסלוקי בזוזי אלא היכא דגבאו לבסוף אבל כשאינו גובה לבסוף לא שייך לומר למפרע גובה כמ"ש תוס' פ' המניח דף ל"ג ע"ש:

ומ"ש תוס' פ' השולח דלאביי ס"ל ולמפרע הוא גובה לא ס"ל הקדש מפקיע מידי שיעבוד היינו כשגבאו לבסוף דאשתכח דלמפרע הי' שלו ולא הי' הלוה יכול להקדישו כלל ע"ש אבל במידי דלא שייך בי' גביי' לבסוף גם אביי מודה דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ומש"ה בקונם שאני עושה לפיך דהקדישה ידיה לעושיהן ובידים לא שייך גביי' וכיון דחייל קונמת מפקיע מידי שיעבוד דהא אין לו להבעל על הידים רק שיעבוד ולעולם לא יבא לידי גביי' על הידים והקדש או קונם מפקיע מידי שיעבוד וכן במשכיר יכול לאסור קונם על השוכר לדעת הר"ן כיון דחייל קונם על גוף הבית ואין להשוכר אלא שיעבוד אתי קונם ומפקיע לשיעבודי' משום דלא שייך בי' גביי' לעולם ובהני אפי' אביי מודה דהא לא שייך למפרע גובה כיון שלא בא לידי גוביינא כ"ש לרבא ואע"ג דלא מצי לסלוקי בזוזי לא אכפת לן בהא דמ"מ לא שייך לומר למפרע גובה כיון שלא בא לידי גביי' אבל בלוה שהקדיש שור תם למזבח לאביי דס"ל למפרע גובה אי נמי לדידן היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי כיון שבא לידי גביי' אמרי' למפרע גובה ונמצא שהקדיש שאינו שלו דהא אתי מלוה לבסוף וגבי לי' לגוף הדבר משא"כ בקונם שאני עושה לפיך שהקדישה ידי' ובידים לא שייך גביי' לעולם וכן במשכיר בית לחבירו לעולם לא יגבה השוכר גוף הבית ולא שייך בי' למפרע היא גובה גם לאביי הקדש או קונם מפקיע מידי שיעבוד. ולהכי לא קשי' לאביי מתני' דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאסורין לכנוס לחצר משום דקונמת מפקיע מידי שיעבוד כמ"ש הר"ן שם משום דגבי חצר השותפין לא שייך גביי' אלא שעבוד הוא דאית לי' לשותף בחלקו של חבירו וקונמת מפקיע מידי שיעבוד ולא הוצרכו תוס' להאי טעמא דמכאן ולהבא גובה אלא היכי דאתי לבסוף לידי גביי' גוף הדבר שהקדיש כגון בעבד שעשאו אפותקי ושחררו א"נ עשה שיורו אפותקי והקדישו למזבח או עשה חמצו אפותקי ועבר עליו הפסח דכל הני אתי מלוה וגבי לבסוף גוף הדבר שהקדיש או ששחרר או שנאסר בהא פליג אביי וס"ל למפרע גובה ולא היה של לוה בעת שנאסר אבל במידי דלא אתי לידי גביית גוף הדבר גם לאביי קונמת מפקיע מידי שיעבוד וכו' ולהכי בקונם שאני עושה לפיך אע"ג דלא מצי לסלוקי בזוזי מ"מ כיון שחל על הידים וידים ליתנהו בתורת גוביינא ואין לו עליהם לעולם אלא שיעבוד אתי קונם ומפקיע ואפי' קונם פרטי מפקיע מידי שיעבוד כמו בשותפין שנדרו שהוא קונם פרטי כל זה נלענ"ד ברור וכמ"ש שם בקצה"ח וע"ש היטב:

עוד שם בקצה"ח סק"ה במ"ש רמ"א ז"ל ואפי' בקדושת הגוף לא יוכל לאסרן על המלוה בלחוד לומר יהיו נכסי קונם עליו אא"כ אסרן על כל העולם והוא מדברי תוס' פ' אע"פ דף נ"ט ד"ה קונמות קאמרת וז"ל וא"ת כל אחד יפקיע חובו ע"י קונם וי"ל דלאו דוקא שיעבודי' דבעל אלמו' רבנן אלא ה"נ דאלמו' רבנן לשיעבודא דבע"ח כו' וא"ת בפ' אלמנה לכ"ג גבי איצטלא דפרסו' אמיתנא אמאי קאמר רבא קני' מיתנא הא אלמו' רבנן לשיעבודה וי"ל דוקא בקונמות אלמו' שלא יפקיע חובו אבל ההיא דאלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש ומפקיע מידי שיעבוד' כהקדש עכ"ל ומזה העלה רמ"א דבקונם כללי שנאסר לכל העולם לא אלמו' רבנן לשעבודי' ומפקיע מידי שיעבוד ואני בענ"ד העליתי שם דכיון דקי"ל קונם כללי יש לו פדיון בנדרים דף ל"ה קונם ככר זה הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לו פדיון ככר זה עלי הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמת וכתב שם הר"ן יש לו פדיון כיון שאסרו על כל העולם כהקדש תפיס פדיונ' כו' ולענין הלכה קי"ל כר' מאיר הלכך קי"ל דיש מעילה בקונמות וקי"ל נמי בקונם כללי יש לו פדיון וכן פסק הרמב"ם פ"ד דמעילה ע"ש וכ"כ תוס' פ' האשה רבה ע"ש וכיון דקונם כללי יש לו פדיון תו לא הוי אלא קדושת דמים וקדושת דמים אינו מפקיע מיד שיעבוד ומשום דלא גרע שיעבוד מנתינת דמים והא דאמרי' פ' אע"פ קונמות קאמרת דקדושת הגוף נינהו משום דהתם מיירי בקונם פרטי דאמרה קונם שאני עושה לפיך ואינו אסור אלא על הבעל ואע"ג דאמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו אלא נגד הבעל וקונם פרטי אין לו פדיון מש"ה ה"ל כמו קדושת הגוף כיון דאין לו פדיון ולא עדיף שיעבוד מנתינת דמים אבל קונם כללי שיש לו פדיון לא הוי קדה"ג אלא קדושת דמים וא"כ אינו מפקיע מידי שיעבוד כלל ותוס' לא כתבו אלא איצטלא דפרסו' אמיתנא דזה הוא איסור לכל העולם ואין לו פדיון אבל קונם כללי שיש לו פדיון אינו מפקיע ע"ש בדברינו שנכונים היטב בזה. ולפ"ז ניחא דאין בע"ח יכול לאסור נכסיו ולהפקיע שיעבודו ממלוה שלו דממ"נ אם בקונם פרטי על המלוה לחודיה (ואפילו אסרן על כל העולם חוץ מלעצמו עדיין הוי פרטי כיון שלא אסרן על העולם כולו) א"כ פקע בכדי ויכול המלוה לגבותן בזמן הפרעון ואם בקונם כללי (היינו שאסרן על כל העולם ועל עצמו ג"כ) א"כ יש לו פדיון ואינו קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואינו מפקיע מידי שיעבוד אלא המלוה מוסיף עוד דינר ופודהו ואפשר דאפי' דינר לא צריך דלא החמירו בפ' שום היתומים לומר מוסיף עוד דינר אלא בהקדש וכדר' אבהו כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון והך טעמא לא שייך אלא בהקדש גמור אבל בקונם לא אשכחן הכי ואפי' את"ל דצריך ליתן דינר אין בזה הפקעת חוב כיון דסגי בכל דהו וכ"ז נלענ"ד ברור ונכון:

ונראה דה"ה אפילו לא אמר לשון קונם אלא אמר הריני אוסר הנכסים על כל העולם נמי דין קונם אית לי' דלשון איסור בלא התפסה אינו אלא יד לנדר דעיקר לשון נדר האמור בתורה בהתפסה הוא וכמ"ש הר"ן ר"פ שבועות שתים ז"ל דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור כו' שעיקר הנדר בהתפסה ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא משום יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין את הדברים כקרבן ומ"מ עיקר הנדר מתפיס הוא עכ"ל וכ"כ תוס' ריש נדרים ע"ש וכ"כ הרא"ש שם וכן נראה דעת הריטב"א בחדושיו לקדושין דף נ"ד דאיסור משום יד הוא ע"ש וכיון דהוי יד לנדר ואנו גומרין את הדבר לומר כקרבן הרי אית בי' מעילה ופדיון וה"ל קונם ממש ועיין בלח"מ פי"ב מה' אישות אלא דר"ן רפ"ק דנדרים כתב דנדרי איסור אפי' בלא התפסה ה"ל גוף הנדר ע"ש וזה סותר לדברי עצמו מ"ש ר"פ שבועות שתים וכמ"ש וצ"ע:

ועיין בקצה"ח סי' קע"ט שהנחתי בצ"ע הא דבר פדא דאי בקונם כללי א"כ אית לי' פדיון וקדושת דמים הוא ושם מודה בר פדא דקדושת דמים פקע בכדי ע"ש ושוב עיינתי דליתי' דהא פלוגתא דבר פדא שם דף כ"ט רק בקדושת דמים וע"ש וא"כ ניחא דבקונם כללי הוי קדושת דמים ואינו מפקיע מידי שיעבוד מדינא ובקונם פרטי יכול המלוה לגבותו דקונם פרטי פקע בכדי וגובה מכאן ולהבא משא"כ בקונם שאני עושה לפיך דהקונם חל על גוף הידים והידים אינן בתורת גוביינא מש"ה אפי' קונם פרטי מפקיע מידי שעבוד כיון שחל הקונם על הידים ואין הידים ניתנין לגבות וכיון שחל על הידים שוב נאסר במעשי ידי' אחר שעשאתן כיון דכבר חל על ידי' ודו"ק היטב וכמו כן במשכיר יכול לאסור גוף הבית על השוכר ומשום דגוף הבית של המשכיר ולעולם לא יבא ליד גביי' ואין לשוכר לעולם אלא שיעבוד לדור בו וגוף הבית לעולם של המשכיר לכך מפקיע הקונם מידי שיעבוד משא"כ בבע"ח דגובה מכאן ולהבא גוף הבית א"כ נעשה עתה חולין ולא עדיף כח הקדש מכח מקדיש ולא אמרי' כיון דחל שעה אחת תו לא פקע דקונם פרטי פקע בכדי ודוק היטב בכל זה כי ברור הוא. והנה שטת התוס' דכמו דאלמו' רבנן לשיעבודא דבעל כך אלמו' רבנן לשיעבודא דשאר בע"ח אלא דלא אלמו' רק בקונם פרטי היינו שלא אסרו על עצמו אבל כגון אצטלא דפרסו' אמיתנא שנאסר לכל העולם לא אלמו':

ובש"ס פ' החובל דף צ' גבי שן ועין דעבדי מלוג פליגי תנאי חד אמר לאשה ולא לאיש וחד אמר לא לאיש ולא לאשה ואמרי' דכ"ע אית להו תקנת אושא ומ"ד לאשה ולא לאיש כדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד לימא דרבא תנאי הוא לא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל הרי דאלמו' לשיעבודי' דבעל אפי' בשחרור שאוסרו על כל העולם ואלו גבי שאר בע"ח אמר רבא דשחרור מפקיע מידי שיעבוד וכ"ע אית להו דרבא והיינו בעבד שעשאו רבו אפותקי וע"כ צ"ל דדוקא גבי בעל אלמו' רבנן לשיעבודי' אפי' גבי קונם כללי כי האי דשחרור אבל בשאר בע"ח לא אלמו' בקונם כללי דכ"ע אית להו דרבא דשחרור מפקיע מידי שיעבוד ולא אלמו' לשיעבודי' וא"כ בזה עדיף שיעבוד הבעל משאר שיעבודין דאפי' בקונם כללי אלמו' רבנן לשיעבודי' משא"כ בשאר בע"ח דדוקא בקונם פרטי אלמו' רבנן ולא בכלל וכמ"ש ועמ"ש בספרי קצה"ח סי' קי"ז ס"ה דהא דיקדשו ידי לעושיהן היינו על הבעל לחודי' אמנם לפי האמור כאן אפי' היכא שאסרה על כל העולם אלמו' לשיעבודי' דבעל כי האי דשחרור:

ובתוס' שם ד"ה אלמו' רבנן לשיעבודא דבעל ז"ל הכא הוי פלוגתא בהכי ובפ' אע"פ קאמר דאין קונמת