אבני מילואים על השולחן ערוך - ב ר

הנאתי עליך מי חייל עלי' קונם דהא וודאי משועבד לו ואין בידו לאסור הנאתו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואינו בידו דהא ודאי בדין יהנה ממנו דמשתעבד לי' ויש לי ראי' מהא דאמרי' פ' המדיר הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו ואי אמרת דהא דהנאת תשמישי כופה ומשמשתו הוא משום דאלמו' לשיעבודי' א"כ בהא נמי ה"ל למימר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כדאמר ר' יוחנן ב"נ לענין מעשי ידי' ופסק שמואל כותי' אלא ע"כ משמע דכשאמרה הנאת תשמישי עליך הנדר מעיקרא לא חייל ואפי' יגרשנה יכולה לחזור לו כיון דבשעת הנדר לא הי' בו ממש ואין כאן נדר מעיקרו:

וע"ש שהאריך בזה וסברתו בזה דלא אמרי' קונמת מפקיע מידי שיעבוד אלא כגון היכא דמצי לסלוקי' בזוזי כגון מעשי ידי' דיכולה ליתן לו דמי משקל ה' סלעי' אבל גבי תשמיש דלא מצי אפקועי מיני' בשום ענין אינו מפקיע מידי שיעבוד מדינא ולהכי אפי' נתגרשה אין הנדר חל וכ"כ בט"ז ביו"ד סי' רל"ד סק"ג ע"ש ובהכי ניחא מה שהקשה בלח"מ על הר"ן אליבי' דהרמב"ם דס"ל דלא אלמו' אלא לשיעבודי' דבעל ולא לשיעבוד דאשה דסגי לה בשיוציא ויתן כתובה שהק' בלח"מ דא"כ קונם תשמישי עליך אמאי לא חייל נדרי' כיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד והבאתיו לעיל ולפמ"ש מהרי"ט וט"ז א"כ בקונם תשמיש דלא מצי סלוקי בזוזי לא חייל כלל ואין צריך לאלומי אלא דכבר הוכחנו בס' קצה"ח סי' קי"ז ס"ק ה' דלא כמהרי"ט וט"ז ואפי' היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי כל שאינו אלא שיעבוד אתי קונם ומפקיע והבאתי שם ראי' משותפין שנדרו הנאה זה מזה שאסורין לכנוס לחצר ומוקי לה בש"ס בחצר שאין בו דין חלוקה וחל הקונם משום דאתי קונם וחייל על גוף החצר ומפקיע מידי שיעבודו של שותפו שיש לו על חלקו והתם אינו יכול לסלקו לשותפו אפי' באלף זוז וע"ש עוד ראיות לזה אלא דאיכא למידק מהא דאמרי' בנדרי' דף מ"ב ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו ופריך בגמ' מ"ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרי' ופי' הר"ן כלומר לקיטת הפירות ולמה לא ירד לתוכה ללקוט הפירות ע"ש ומאי קושי' וכי עדיף הזוכה משוכר דמשכיר יכול לאסור על השוכר בקונם ומשום דגוף הבית שלו ומפקיע מידי שיעבוד וא"כ נהי דרחמנא אפקרי' לדריסת הרגל ללקיטת הפירות הא קונמת מפקיע מידי שיעבוד וצ"ע (ולענ"ד יש לחלק דהתם כתיב כי לי הארץ ורחמנא אפקרי' גוף הקרקע ללקיטת הפירות ועדיף משכירות שהגוף של המשכיר ואין לשוכר אלא שיעבוד משא"כ בשביעית נתנה התורה גוף הקרקע לצורך לקיטת הפירות ואין לבעלים בהם בשעה זאת כלום) ולפמ"ש כאן בשם תלמידי ר"י נראה בדינא דמהרי"ט דשפיר קאמ' דיכול לפרוע חובי ולאו מטעמי' דמהרי"ט וכמ"ש אלא משום דכל שאומר קונם הנאתי יכול לפרוע לו חובו משום דמצוה דידי' קא עביד אלא דוקא בנודר בפירוש שלא לפרוע חובו בזה הוא דאתי קונם ומפקיע מידי שיעבוד ודו"ק ובמה שהקשו בתוס' והרא"ה והריטב"א דא"כ כל בע"ח יפקיע שיעבודו ע"י קונם הנה לפמ"ש באומר קונם הנאתי סתם יכול לפרוע חובו דמצוה קא עביד וכמ"ש לא תקשי לן אלא שיאמ' בפירו' קונם הנאתי לפרוע חובו וכבר כתבנו מ"ש הרא"ה בזה דאם אסר כל נכסיו לעולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל לזכות אלא זה בחובו ומיד שהפקיר נכסיו שיעבודו של זה חל עליהן ע"ש א"כ ה"ה באומר קונם הנאתי לפרעון כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל לזכות בהן אלא זה בחובו:

אמנם לפמ"ש נ"י פ' יש נוחלין הובא בד"מ ק"מ סי' רמ"ה דאף אם הוא הפקר וכל הקודם בו זכה מ"מ אם קדם בע"ח וזכה בו נפטר המפקיר מחובו ולא מצי האי למימר מהפקירא קא זכינא וחובי במקומו עומד ע"ש וא"כ לגבי המלוה לא הי' צריך לתנאי זה ואם זכה בו המלוה יפטור מחובו ולא יוכל לומר מהפקירא קא זכינא ואי משום שלא יבואו אחרי' לזכות בהם קודם שיבוא הבע"ח הא מבואר בח"מ סי' רמ"ה דבע"ח שהפקיר נכסיו וזכה בהם אחר המלוה חוזר וגובה מן הזוכה ואפי' במלוה ע"פ חוזר וגובה כמ"ש בט"ז שם ועמ"ש בס' קצה"ח שם סק"ז:

לכן נראה מזה ראי' למ"ש בקצה"ח סי' רמ"ה סק"ה דאם הפקי' נכסיו ובא בע"ח וזכה בהם לא נפטר זה מחובו ע"ש א"כ דברי הרא"ה מוכרחים דצריך תנאי שלא יוכל לזכות אלא להפרע מחובו ואע"ג דאין הפקר עד שיפקיר לכל בין לעניים בין לעשירים וכאן מתנה שלא יוכל לזכות בהם אלא זה בחובו כיון דהוא דרך תנאי לא הוי שיור בהפקר אכן אם אמר נכסים אלו לא מהני הפקר ומכירה וכמ"ש הרא"ה הובא בדברינו למעלה אמנם לענ"ד נראה בישוב קושי' זו שהקשו תוס' והרא"ה והריטב"א דכל בע"ח יפקיע שיעבודו ע"י קונם דהנה בקונם הנאתי או קונם נכסי כבר כתבו ז"ל דאיכא תקנתא ע"י כפי' למכור או להפקיר אלא באומ' נכסי' אלו ליתא להא תקנתא א"כ אכתי יפקיע כל בע"ח שעבודי' בקונם נכסים אלו על כל העולם ונראה לפמ"ש תוס' פ' השולח דף מ"ה ד"ה הקדש חמץ ז"ל פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד וקשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן פרעון אפי' קדושת דמים נמי מפקיע מידי שיעבוד ואי לא חשיב ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש את ביתו אמר רחמנא כו' ואומר ר"י דרבא לטעמי' דאמר בפ' כל שעה בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח או קונמת דפ' אע"פ או אצטלא דפרסו' אמיתנא ביבמות פ' אלמנה דכיון שחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שיעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור ומפרש טעמא בירושלמי משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לו פדיון וראוי לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כו' עכ"ל תוס' ע"ש:

ובר"ן נדרים דף כ"ט וז"ל וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וא"ת תינח למאי דפרשי' במתני' דבהקדש ממש עסקי' איכא למפרך הכי אבל לאידך פירושא דפרישנא דבקונמ' עסקינין היכא ס"ד דקונמת לא פקע בכדי והתנן בפ' הנודר מן הירק שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני פסח אסורה בהנאתו עד הפסח אלמא דלאחר הפסח פקע איסורא ממילא כך הקשה הר"ר יונה ז"ל ותירץ דה"מ בקונם פרטי כי התם שאינו חל אלא על אשתו משום הכי קליש איסורי' ופקע בכדי אבל קונם כללי כי האי דמתני' נטיעות הללו אסרן אכ"ע כי היכי דאלים דתפיס פדיוני' כהקדש כדאמר ר' מאיר לקמן בריש פ' אין בין המודר ה"נ דס"ל דחמיר ולא פקע בכדי עכ"ל. ולכאורה תקשי לפ"ז בהא דאמרו פ' אע"פ בקונם שאני עושה לפיך משום דקונמת מפקיע שיעבוד וכיון דטעמא דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד הוא משום דכיון דחייל שעה אחת תו לא פקע בכדי וא"כ בקונם פרטי דפקע בכדי אמאי אינו חוזר ונעשה חולין ע"י שיעבודא דבעל:

ולזאת אנו צריכין לדברינו שכתבנו בקצה"ח סי' קי"ז סק"ו דלתוס' משמע דאפילו לדידן דקיימא לן בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אינו אלא משום דמצי לסלוקי בזוזי ולזה הקשו בתוספות פ' השולח ז"ל ואם תאמר אצטלא דפרסו' אמיתנא אמאי קניי' מיתנא הא אינם יכולים לסלקה בזוזי דהדין עמה א"כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה ע"ש מ"ש בזה וא"כ בקונם שאני עושה לפיך דמיירי נמי בשבע מלאכות כגון טחינה וכיוצא דלאו כל הימנה לאפקועי נפשה בשום אופן ואינה מועלת בדמי' ואפי' אומרת איני ניזונת ואיני עושה חייבת בשבע מלאכות כמ"ש הר"ן פ' אעפ"י שם וטעמא דמכאן ולהבא גובה אינו אלא משום דמצי לסלוקי בזוזי והנך ז' מלאכות כיון דאי אפשר לאשה לפטור עצמה א"כ היכא אמרי' קונמת מפקיע מידי שיעבוד כיון דלא מצי סלוקי בזוזי:

(מ"ש מורי ז"ל דהנך ז' מלאכות לאו כל כמינה לאפקועי נפשה בשום אופן וכ"כ שם בקצה"ח ע"ש. לענ"ד צ"ע דהא אמרי' פ' אע"פ הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא וכ"פ בטוש"ע סי' פ' ואפי' לר"א דכופין אותה שלא תבטל מ"מ ס"ל לכמה פוסקים דמע"י לעצמה ואפי' להרשב"א והר"ן דס"ל דמע"י לבעלה מ"מ אם אמרה איני ניזונת וא"ע של עצמה היא כמ"ש ב"ש סק"ד ע"ש א"כ אף באותן ז' מלאכות ג"כ מצי לסלוקי בזוזי כמ"ש ט"ז ביו"ד סי' רל"ד דאם הכניסה לו ממון לקנות ד' שפחות נמי פטורה כדאמרי' פ' אע"פ וכמ"ש לקמן סי' פ' ע"ש וצריך לומר דכונת מארן על אותן ג' מלאכות הצעת המטה ומזיגת הכוס והרחצת פניו דבהני אין בידה להפקיע עצמה על ידי שפחות כמבואר בש"ע סעיף ה' ע"ש אלא דכל זה הוא דוקא לדעת תוספות ומר' והג"א אבל לדעת רש"י ז"ל אינה חייבת באותן ג' מלאכות עיין פ' אע"פ דף ס"א וברש"י שם שכתב דאינה אלא עצה טובה שהשיאו חז"ל כדי שתתחבב על בעלה ולשיטתיה אין בכל מעשי ידי אשה מה שלא תוכל להסתלק ע"י מעות ובעיקר דעת רש"י ז"ל נפלאת היא בעיני שהוא נגד ש"ס ערוך בנדרים דף פ"א ע"ב ברייתא מפורשת אם אמרה קונם שאיני מצעת המטה ורוחצת כו' אין צריך להפר דמשעבדא לי' וצע"ג):

וכתבנו שם בישובו דעד כאן לא אמרי' למפרע גובה