אבני מילואים על השולחן ערוך - ב קצט

במדיר שצריך מכירת נכסים יהיה צריך הב"ד למכור על כל סעודה ובכי הא לא מתדר להן. (עיין לקמן סי' צ"ג סעיף ל"א ול"ב דב"ד מוכרין לצורך ו' חדשים ונותנין לידה על צרכי שלשים יום כדי שלא תצטרך להתבזות בב"ד בכל יום ואפשר דאפ"ה טריחא לה מלתא להתנהג כן תמיד ועוד דעדיפא מינה מקשה מארן ז"ל:

) אלא דאכתי תקשי דהא המדיר את אשתו מליהנות לו הבעל בעצמו רוצה אחר כך ליתן לה מזונות אלא שאינו יכול מפני נדרו ואם כן ימכור הוא עצמו נכסיו ליתן לה דמיהן ובנכסים אלו נמי יחליף הנכסים וכי תימא שאמר קונם כל נכסי שיהיו לי לעתיד דהא אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו וכמ"ש לעיל ולכן נראה לשיטת הפוסקי' דחליפין מותרין מתניתין מיירי שאמר קונם גופי להנאת נכסי' עלי' וכמ"ש לעיל ולכן יוציא ויתן כתובה דשוב ליכא תקנתא למכרן ולתת לה דמיהן כיון שאוסר עצמו מלהנותה הנאת נכסי' ואיהו בעולם ומש"ה אסורה אפי' באותן נכסי' שבאו לו לאחר מיכן ואכתי איכא למידק לפי מ"ש בש"מ פ' שני דייני גזירות דף ק"ח ז"ל ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה כו' ואי משום דטרח אבתרי' מצוה דנפשי' קא עביד ולא חשיבא הנאה למודר והרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזיר אבדתו של זה שמותר אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה כדמוכח בההוא דהיו באין בדרך ולא אמרי' מצוה דנפשי' קא עביד כיון דממונא דידי' יהיב לי' הריטב"א וז"ל תלמידי הר"ר יונה ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קא עביד כלומר על המחזיר מוטל' המצוה וחובה עליו לקיימה ולא נחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מתהני ודוקא להחזיר לו אבידה הוא דמותר מפני שאין המחזיר יכול לקיים מצוה זו אא"כ יחזירנה אליו אבל לתת לו צדקה אסור דאם ירצה יוכל לתת לאחרי' ויקיים המצוה עמהם עכ"ל ומשמע מדברי תר"י דאפי' אי יהיב ממונא דידי' היכא דאינו יכול לקיים המצוה באחרי' מותר לו לקיים מצותו במודר ואידך ממצוה קא מתהני וא"כ בע"ח שאמר למלוה קונם גופי לההנותך רשאי לפרוע לו חובו כיון דאינו יכול לקיים מצות פריעת בע"ח באחרי' כשחייב לזה וכיון שאינו אוסר נכסיו רק מגופו מדירו איהו מצוה דנפשי' קא עביד ואידך ממצוה קא מתהני ולא מדידי' וא"כ מדיר את אשתו מליהנות לו אמאי יוציא ויתן כתובה ליתיב לה מזונות כיון דמצוה דנפשי' קא עביד ואינו יכול לקיימה באחרי' שהרי לזו נתחייב ולכן נראה לענ"ד דהמדיר את חבירו מליהנות לו רשאי לפרוע חובו אפי' נדרו קודם לחובו כיון דאין כאן איסור הנאה מנכסיו אלא הוא עצמו נעשה קונם וכשפורע חובו דמצוה דנפשי' קא עביד כמו במחזיר אבדתו ואע"ג דממונא דידי' יהיב לי' כיון דשוה בשוה רשאי ליקח ולמכור כדאי' בנדרי' דף ל"א ע"ש ולא גרע שעבוד מנתינת דמי' וכמ"ש הרשב"א בחי' פ' השולח דף מ' דהא דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד דוקא בקדה"ג אבל לא קדושת דמי' ומשום דשיעבוד לא גרע מנתינת דמי' וכיון דבקדושת דמי' מהני פדיון לא גרע שיעבוד מדמי' ע"ש וא"כ גם אנו נאמר כיון דבמדיר הנאתו מותר שוה בשוה ושיעבוד ה"ל כנתינת דמי' מותר לפרוע חובו ודוקא במדירו מנכסיו אסור אפי' שוה בשוה כמ"ש הר"ן שם בנדרי' ע"ש אלא דהיינו דוקא באומר הנאה סתם הוא דרשאי לפרוע חובו אבל במדירו בפירוש שלא לההנותו בפרעון חובו ואוסרו אפי' שוה בשוה חייל נדרא כיון דמפרש ואפי' במידי דאיכא הנאה חייל נדרא כמ"ש הר"ן בנדרי' דף ט"ז דבאומר קונם זריקת צרור זה לים שאין לו בו הנאה נמי חייל ואפי' בנגיעה יכול לאסור ע"ש א"כ משנתינו המדיר את אשתו מליהנות לו מיירי שמדירה בפירוש מהנאת מזונות וכל שהוא מפרש חייל נדרי':

(אמנם לשטת רש"י ז"ל ע"כ מתני' במדיר סתם איירי דהא אפי' תשמיש הוי בכלל אי לאו דמשתעבד לה כמ"ש רש"י במתני' א"כ ע"כ לא ס"ל לרש"י ז"ל הא דתר"י אלא היכא דממונא דידי' יהיב לא אמרי' מצוה דנפשי' קא עביד ונראה לי דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש הרשב"א בחי' לנדרי' דף ל"ד דמתני' אבדה אין לבעל אבדה הנאה מהמחזיר אלא בשעת חזרה ואז מצוה דנפשי' עביד מחזיר ואחר החזרה מדידיה קא מתהני דחפצא דידיה הוא משא"כ בצדקה דאחר שקיבל הצדקה עדיין מתהני בכל עת מאותו ממון של מדיר והמצוה לא היתה אלא בשעה שנתן לו ע"ש היטב. ולכך במדיר את אשתו מליהנות לו אסורה במזונות דהא קי"ל מותר מזונות לבעל אפי' צמצמה והותירה כמבואר פ' אע"פ דף ס"ה ע"ב ולעיל סי' ע' סעיף ג' ע"ש וזה מפני שלא אמרו שיתחייב הבעל להקנות לאשה דמי מזונותיה שיהיו שלה אלא אמרו ז"ל היא ניזונות מנכסיו ואף כשהיא אוכלת בהן עדיין של הבעל הן אלא שהוא חייב לזונה משלו נמצא במזונות כל זמן שהיא נהנית במזונות משל בעלה היא נהנית והוא כבר אסר עלי' נכסיו. ואין לומר שתגבה הנכסים ויהיו קנוים לה ונמצא אח"כ מדידה קא מתהני שהרי לא נתחייב להקנות לה ממון רק לזונה נמצא כשהוא מקנה לה הוא מהנה אותה מיד ואם לא מקנה היא נהנית מנכסיו משא"כ בשאר בע"ח דבשעת פרעון אין לו הנאה דהוי כמו לוקח שוה בשוה וכמ"ש מר"ן ז"ל ואחר הפרעון מדנפשי' קא מתהני שכבר זכה בנכסים לפרעון חובו ואפי' אם הדירו בפירוש מפרעון חובו לא מהני דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ולא דמי זריקת צרור דמהני דהיינו לאסור על נפשו הצרור לזריקה וכן צרור שלו יכול לאסור על חבירו לזריקה וצריך שיהיה החפץ שלו ויחול עליו הנדר לאסרו על חבירו או שיאסור על עצמי חפץ של אחרים ומ"מ צריך שיהיה הנדר חל על החפץ לזריקה וכשאוסר הנאת גופו לפרעון חובו ה"ל כאוסר צרור של חבירו על חבירו לזריקה כיון דכבר נתחייב לו בפרעון ואין לומר שאוסר על עצמו מעשה הפרעון דיגבו לו הב"ד מנכסיו וכ"כ בחי' פ"י כתובות דף נ"ט ודף ע' ע"ש ויתורץ בזה מה שהקשה בס' הפלאה בריש פרקין לפירש"י אמאי לא פריך הש"ס מגופה דמתני' דתנן יוציא ויתן כתובה אלמא דקונמות לא מפקיע מידי שיעבוד ולפמ"ש לא ק"מ דהא מתני' במדירה מליהנות מיירי כדעת רש"י נמצא בכתובה דדמיא לשאר בע"ח בשעה שגובה ה"ל שוה בשוה שאינה נהנית כלל ואחר הפרעון מדידה קא מתהני משא"כ במזונות דכל שעה שניזונת נהנית ממנו ולכך פריך מקונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר דמוכח דקונם לא חייל לאפקועי שיעבודא וניחא לן בזה במ"ש תוס' שם בסוגיין בד"ה טפי לא עביד שליח שלחותיה והקשו שם יתקנו שיתן לאחר במתנה והוא יתן לה עוד ה"ק שיפקיר נכסיו וע"ש שתירצו שמתירא ליתן לאחרים במתנה וגם ע"י הפקר לא התירו אלא בשעת הדחק ולכאורה חמי' דאכתי איכא תקנתא שיתן הוא לאחרים בהלואה והוא תגבה מהם בשעבודא דר"נ כמו שאמרו בנדרים לוה ובע"ח באין ונפרעין וע"ש בר"ן וא"ל שנאסרו גם נכסי הלוה מחמת נדרו של בעל ז"א דהא קי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה ולא מצי מלוה מקדיש ליה וה"ה שאין נדרו חל עליהם וכ"ש לפמ"ש מר"ן ז"ל בקצה"ח סי' פ"ו ס"ק א' דלוה שני חייב בחומש למלוה ראשון דאיהו בע"ד דידי' וא"כ האשה היא בע"ד דלוה ותוכל לגבות ממנו בהיתר והכא לא שייכי תירוצי' שכתבו תוס' אכן לפמ"ש ניחא דבעד מזונות אף אם תוציא מבע"ח לא יהיו קנויים לה אלא יהיו של הבעל והוא תהיה ניזונת מהן שהרי היא ניזונת משלו נמצא דלעולם לא תמלט מליהנות ממנו משא"כ בשאר בע"ח דשייך בי' גוביינא איתא להא תקנתא שאם הדיר הלוה את המלוה מנכסיו יגבה מבע"ח דידים משעדר"נ וגובה לעצמו ולא מתהני מיני' דמודר כלל וזה ברור ודו"ק):

אבל בסתמא כל שמדירו מהנאתו יכול לפרוע חובו וכמ"ש ראי' לזה מדברי תר"י דאפי' צדקה לעני מותר אי לאו משום דיכול לקיים מצות צדקה בעניים אחרי' ודו"ק ובירושלמי דאמר כאן שמדירה מגופו כאן שמדירה מנכסיו היינו שאמר בפירוש שמדירה ממנו הנאת נכסי' ומש"ה לא מהני חליפין כיון שמדירה ממנו אלא שא"כ הי' גם תשמיש בכלל לזה מפרש בירוש' כאן במדירה מנכסיו ומשום דליהנות לו משמע מנכסיו אבל גופו אינו במשמע כמ"ש הרשב"א בחידושיו אבל לעולם אין הנדר מנכסיו אלא שמדירה ממנו וכל שמדירה כפירוש שלא ליהנות לו הרי הדירה בפירוש שלא תיזון ממנו כיון דאשתו היא וכל שמדיר בפירוש שלא לפרוע חובו חייל נדרי' וכמ"ש לעיל אבל בסתם כל שמדיר הלוה למלוה שלא ליהנות לו הנאת נכסי' מותר לפרוע חובו כיון דמצוה קא עביד אין זה בכלל נדרו כיון דשוה בשוה מותר ושיעבוד ה"ל כנתינת דמי' וכמ"ש ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סיי' ה' שכתב ז"ל וחוץ מזה אפי' לא הי' מקום כאן לומר אלמו' רבנן לשיעבודי' הנדר מעיקר' אין בו ממש ולא חייל כלל דהא דכתבו תוס' דאלמו' רבנן לשיעבודא זהו באוסר כל נכסיו על בע"ח דאי לאו דאלמו' הוי חל הנדר שפיר דאכתי מחוסר גוביינא ואלו רצה להקדישם יכול:

ועוד אי בתר הכי נפלו לי' זוזי' יכול לסלקו בהם מש"ה חייל נדרי' דאדם אוסר פירותיו על חבירו וכן הא דקונם שאני עושה על פיך יכולה היא לאסור מעשי ידי' עליו בקונם שאם הי' לה מעות, ממקום אחר שאין לבעלה רשות בהם היתה יכולה ליתן לו דמי משקל ה' סלעי' ביהודא כו' ולהכי אי לאו דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל הוי חל הנדר אבל אם הדיר לבע"ח קונם