אבני מילואים על השולחן ערוך - ב קצז

הרב ש"ך ז"ל שם דאם נשבע שלא לאכול מצה סתם לא הוי כולל אלא כשנשבע קודם פסח דכיון דמשכח רווחא קודם פסח וחייל גם בפסח לא תסור ממנו שבועתו אבל העומד בפסח אע"ג דכולל ג"כ מצה עשירה וכיוצא שאין בו מצוה לא אמרי' בי' כולל כיון שלא הי' השבועה על ההיתר בפ"ע ותיכף פגע באיסור ואדרבה הוא שבועת שקר כו' כמו בנשבע שלא לאכול ז' ימים וע"ש היטב וכן הסכימה שם דעתו ז"ל וא"כ ה"ה הכא כיון דלא הוי רווחא שיחול הנדר על דבר המותר שהרי בשעה שנדר כבר הי' מחויב לבע"ח ולמזונות האשה מש"ה לא חייל אפי' בכולל):

ושטת רש"י ז"ל לחלק גם גבי שיעבוד בין שיעבוד תורה ובין שעבוד דרבנן שכתב בסוגיין במזונות ארוסה דחייל נדרא ד"ת ולא אתי שיעבוד דרבנן ומפקיע לנדרא דאורייתא ובתו' הקשו עליו מקונם שאני עושה לפיך דהא מעשה ידיה לכ"ע דרבנן ואפ"ה אין צריך להפר. ולענ"ד נראה דהתם בקונם שאני עושה לפיך הנדר נמי אינו אלא מדרבנן למאי דמסיק פ' אע"פ דף נ"ט באומרת יקדשו ידי לעושיהן והיינו קונם ידי לעושיהן ובזה לא נאסר מעש"י מן התורה אלא מדרבנן לפמ"ש הר"ן פ' כל הצלמים בהא דתנן נטל כרכר של ע"ז וארג בו בגד דאומר ר' אלעזר יפלו דמיו לים המלח ושם מבוא' דפדיון לא מהני אלא באיסור דרבנן וכתב שם הר"ן דהבגד נמי לא נאסר אלא מדרבנן ואע"ג דלכתחלה ודאי אסור לארוג בכרכר של ע"ז מן התורה מ"מ הבגד שנארג לא נאסר אלא מדרבנן וע"ש וא"כ ה"ה המלאכה שהאשה עושה בידים של הקדש לא נאסר אלא מדרבנן ובהא עדיף הכא דאילו התם אסור לארוג לכתחלה בכרכר של ע"ז והכא מותר לה לכתחלה שהיא לא אסרה הידים אלא על בעלה וא"כ מותר לה לעשות לעצמה בהיתר גמור ואחר שעשתה לעצמה או לאחרים מותרין המע"י אף לבעלה מן התורה וכיון שלא נאסרו מע"י אלא מדרבנן לא חייל נדר דרבנן לאפקועי שיעבודא דרבנן משא"כ במדירה ממזונות בארוסה דהנדר חל מן התורה לא אתי שיעבוד דרבנן ומפקיע נדר דאורייתא. אמנם כיון דעכ"פ לכתחלה אסור ליהנות לבעלה מידי' ד"ת א"כ שפיר הקשו בתוס' בקונם שאני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר כיון דאי אפשר שלא יאמר לה לטחון ולאפות וזהו איסור תורה כיון דידים אסורין דבר תורה ולכתחלה אסור לבעלה ליהנות מידי' ולומר לה שתעשה מלאכה אך לפמ"ש בסי' פ"א בשטת הרמב"ם בקונם שאני עושה לפיך דלא קאי על הידים אלא על גוף מעשי ידי' א"כ אין כאן שום איסור תורה אלא מדרבנן וע"ש. איברא כל מה שכתבנו דבאומר קונם גופי להנאת תשמיש או קונם גופי למזונות דלא מהני משום נשבע לבטל את המצוה ומשום דגופו חייב במצות והוא בעצמו חפץ הנאסר נראה דהא מלתא תלי' בפלוגתא דרבוותא הרמב"ם והר"ן ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל פ"י מנדרים שכתב באומר שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח שאם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה עכ"ל וכ"כ עוד פ"ה מנדרים וז"ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי נאסר על שמעון שיהנה מראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום עכ"ל וס"ל להרמב"ם דהמדיר הוא שעובר בבל יחל ולא המודר ולדעתו האומר קונם גופי לתשמישך או למזונותיך לא חל הנדר וליכא משום בל יחל כיון שהמדיר בעצמו מושבע ועומד לקיום הדבר ההוא והוא בעצמו החפץ של הנדר וה"ל כנשבע לבטל את המצוה אבל דעת הר"ן פ' אין בין המודר דף ל"ה כדעת הירושלמי דהמדיר אינו עובר בבל יחל אלא המודר שנהנה מן המדיר ע"ש שהשיג על הרמב"ם ז"ל וא"כ לדעת הר"ן כיון שאין האשה חייבת לקבל ממנו הנאת מזונות או תשמיש אלא הבעל הוא המצווה שארה כסותה ועונתה לא יגרע ממנה וכיון דטעמא דאין נשבעין לבטל את המצוה אינו אלא משום דכתיב לא יחל דברו ולא חפצי שמים ולגבי דידה ה"ל רשות א"כ הנדר חל עלי' שתעבור בבל יחל, אכן דברינו הם רק לדעת הרמב"ם דהמדיר הוא שעובר בבל יחל כשמאנה אותם ולגבי דידי' ה"ל חפצי שמים שהרי הוא החפץ הנאסר והוא בעצמו המצוה כמ"ש ודו"ק היטב:

(אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו לנדרי' דף ט"ו ע"ב ד"ה ואמר רב כהנא מבואר דס"ל ג"כ דבאוסר נפשי' אחפצא אפי' בנדר לא חייל על דבר מצוה שכתב שם וז"ל ואלא מיהו התם נמי דוקא שאוסר על נפשו ישיבת סוכה כו' ודכותה הכא באומר הנאת תשמישך עלי אסור דגבי מצוה נמי כשאסר נפשי' אחפצא מותר כי היכי דשרי באומר הנאת תשמישי עליך כו' אלא הא עדיפא בחד צד מההוא דנדרים ושבועות בדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים חייל על דבר מצוה כו' בין באוסר נפשי' אחפצא ובין באוסר חפצא אנפשי' ואלו הכא באוסר נפשי' אחפצא כלומר באומר הנאת תשמישי עליך ועל כל הנשים שבעולם כו' לא חייל נדרא על מי שנשתעבד לו כו' ע"ש ומבואר מדבריו באומר תשמישי עליך הוי אוס' נפשיה אחפצא ובדבר מצוה לא חייל גם כן אלא על דבר מצוה היה מועיל כולל ובשיעבוד אפילו על ידי כולל לא מהני ואע"ג דסבירא ליה להרשב"א דמוד' עוב' בבל יחל וכמ"ש הר"ן בשמו וכמ"ש בחידושיו ד"ה רבינא אמר ע"ש מ"מ ס"ל דאין הדבר תלוי בבל יחל אלא באיסורא אמאן רביע וכיון דאיסורא עליה דידיה רביע והוא מושבע ועומד לא מצי חייל וכן הדעת מכרעת דהרי בקונם ישיבת סוכה עלי בל יחל עלי' דידיה רמי' ואפ"ה חייל נדרא כיון דעיקר איסורא אחפצא רביע ובל יחל ממילא אתי וכן מוכח מדברי הר"ן דנדרים דף י"ח ד"ה הלכך נקטינן ע"ש שהביאו בשם הירושלמי שאין השבועות חלין על הנדרים דבנדרים איכא איסור חפצא וגם איסור גברא דלאו דבל יחל דקאתי ממילא הוי לי איסור גברא ולכך אין השבועה חלין עליהם והנדרים חלין על השבועות משום דעיקר הנדר הוא איסור חפצא וחייל אשבועה ובל יחל דנדרים ממילא חייל ג"כ וע"ש היטב וא"כ ה"ה הכא באומר תשמישי עליך כיון דאיסור חפצא עלי' דידי' רביע והוא מושבע ועומד מהר סיני לא חל איסורא ואע"ג דבל יחל עלה דידה רמי' דאנן לאו אבל יחל קפדינן אלא אאיסורא מבואר מזה דלסברת מארן המחבר ז"ל דכל שעבוד יש בו מצוה. עלו דברי הירושלמי גם לדעת הרשב"א והר"ן ז"ל דמודר עובר בבל יחל איסור חפצא על גופו הוא ולא חייל דמושבע ועומד הוא וכמ"ש. אח"ז מצאתי להר"ב שער המלך פי"ז מה"ל איסור ביאה ה"מ שעמד ג"כ על זה וע"ש שהביא בשם תוס' פ' בתרא דנדרים אמתני' דנטולה אני מן היהודי' יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודי' שהקשו וז"ל ואין לתמו' איך חל נדרה על היהודים בעודה א"א הא אין איסור חל על איסור וי"ל דהוי איסור כולל מגו דחל אתשמיש דבעל דהוי היתר חל נמי על אחרים עכ"ל ע"ש וכתב הוא ז"ל דגם רש"י והר"ן דס"ל דנדר חייל אפילו לקיים דבר מצוה מודו הכא דלא חייל דעיקר טעמא דנדרים חייל על דבר מצוה הוא משום דנדר חייל אחפצא והחפץ אינו מוזהר והכא ע"כ מיירי שאמרה תשמיש כל העולם עלי להכי אינו חל שהרי העולם מוזהרים עליהם משום איסור א"א והם עצמם נאסרים גם עתה ולא חייל. אלה הם ת"ד:

והן הן הדברים שכתב מארן ז"ל אלא שלא ירד לחלק ולומר דלדעת הרשב"א והר"ן דס"ל מודר עובר בבל יחל לא הוי איסור חע"א וכמ"ש מארן ונרא' דעתו כמ"ש דאנן לאו על בל יחל קפדינן רק על חלות איסור החפץ שבו תלוי איסור בל יחל וכמו שהוכחתי מדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל ולכאורה איכא למידק והא דכתב הרשב"א בחי' שם וז"ל ומיהו אכתי קשי' לי אפי' לאוקימתא דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר כו' ויש לומר דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכגון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודא מיני' אין כאן מצוה המחייבתו עכ"ל, פירוש לדבריו דלעיל מיני' כתב דהיכי דאיכ' שיעבודא לא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו שהרי נהנה במה שפורע שעבודו ע"ש וכאן הקשה למסקנא דבאומר הנאת תשמישך עלי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ופקע שעבודא וא"כ לא נשאר אלא המצוה בלחודה ולהכ' קשי' לי' מצות לאו ליהנות ניתנו ומתרץ שפיר דעיקר המצוה מחמת השיעבוד וכיון דפקע שיעבודא ליכא מצות עונה ולפ"ז קשה במ"ש מארן ז"ל בטעם הרמב"ם דס"ל דלא אלמו' לשיעבודא דאשה ואפ"ה תשמישי עליך לא חייל דהוי נשבע לבטל המצוה דהא כיון דקונם מפקיע השיעבוד תו ליכא מצוה דאפי' מצות עונה כתב הרשב"א דהיכא דפקע השיעבוד אין כאן מצוה כ"ש מצות פריעת החוב דפשיטא, דאינה אלא מחמת השיעבוד וכיון דקונם אפקע לשיעבודא ליכא מצוה וכן בפי' הירושלמי ק' כיון דס"ל דקונם אפקע לשיעבודא תו ליכא מצות פריעת ב"ח ומאי פריך וכי אדם נודר כו' ונראה לחלק דדוקא התם באומר תשמישך עליך דע"כ חל הנדר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכיון שחל הנדר עכ"פ פקע השיעבוד רק דקשי' לי' להרשב"א אף דהנדר חייל מ"מ מותר לו לשמש ואיננו עובר בזה על נדרו שהרי לא נהנה דמצוה לא להנות נתנו וע"ז קאמר כיון דעכ"פ אינו