אבני מילואים על השולחן ערוך - ב קצד

לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם עכ"ל והיינו היקשא דהרמב"ם ובש"ע דלא כתב הך היקשא דהרמב"ם משום דכתב האי דינא להדיא אפי' יש להם נכסים שנפלו להם תו לא צריך הך היקשא:

(ב) ער שיהיו בני שש. עיין בטוש"ע א"ח סי' תי"ד לענין קטן שיוצא בעירוב אמו ובסי' תר"מ כתב בש"ע קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים ע"ש והיינו כל חד לפום חורפי' וכ"כ במג"א סי' תי"ד דאם הוא חריף ואינו צריך לאמו אפי' בן חמש אינו יוצא בעירוב אמו ע"ש. ונראה לענ"ד לפ"ז ה"ה למזונות אם הוא חריף ואינו צריך לאמו אינו חייב במזונותיו אפי' בן חמש ולא מיבעי' לדעת הר"ן דמדין מזונות אמו נגעו בה א"כ כל שהוא חריף וא"צ לאמו תו לא מיחייב במזונותיו אלא אפי' לפמ"ש בס"ק א' דלאו משום מזונות אמו נגעו בה ואפי' מתה אמו חייב לזונו מ"מ כיון דבש"ס ס"פ אע"פ אמרו עד כמה עד בן שש דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו א"כ מבואר דעיקר מה שנקראו קטני קטנים הוא משום דיוצא בעירוב וכל שאינו יוצא בעירוב אמו לא מקרי קטני קטנים ואינו חייב במזונותיו כן נלענ"ד ודוק ועיין בא"ח סי' תר"מ ובט"ז שם:

(ג) אפילו יש להם נכסים. כתב בתשו' מהר"ם לובלין סי' ע"ט דהיינו דוקא בחיי האב אבל לאחר מותו לא וע"ש שתמה בדברי הטור סי' קי"ב שכתב אבל בחייו חייב לזון מתקנת אושא דבפ' נערה משמע דתקנת אושא היא ביתר משש דקאמר אמר ר' אלעא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו ועלה בעי התם הלכתא כותי' או אין הלכתא כותי' אבל עד שש שנים חייב לזונן לכולי עלמא והיינו ההוא דסוף פרק אע"פ כו' אם לא נאמר דהטור ס"ל דתקנת עד שש היא ג"כ תקנת אושא ותרי תקנות הוו באושא מתחלה תקנו עד שש ולאח"כ תקנו ג"כ לאחר שש ועל אחר שש איבעי' לי' בגמ' אי הלכתא כותי' אבל עד שש לכ"ע הוי הלכתא וכמדומה לי שבהגהת מיימון אי' כלשון הטור עכ"ל ע"ש ובאמת דברי הגהת מיימוני תמוהים ביותר ע"ש פי"ב על מ"ש הרמב"ם חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שני' כתב עלה בהגה"מ ז"ל באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו הקטנים ע"ש ופירש"י עד שיביאו שתי שערות עכ"ל. ולא ידענא למאי הביא הך תקנת אושא עד שיביא ב' שערות כיון דמסקינן בגמרא דלית הלכתא כותי' ע"ש פ' נערה:

ובהרמ"ג מצאתי שכתב כלשון הטור ע"ש פי"ט מאישות ז"ל אבל בת היבמה ובת השני' כו' וה"מ לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן בתקנת אישא עדי ששה שנים עכ"ל:

ונראה לפמ"ש בשיטה מקובצת פ' נערה בהא דבעי הלכתא כותי' וז"ל כלומר יש לסמוך על דברי ר' אלעא שכך התקינו. רש"י ז"ל במהודרא קמא עכ"ל. והיינו דהא דבעי הלכתא כותי' לאו אתקנת אושא בעי לה דודאי הלכתא כתקנת אושא אלא איבעי' אי הלכתא כר' אלעא שכן התקינו באושא ואסקי' דלית הלכתא כר' אלעא ולא התקינו באושא אלא בקטני קטנים עד בני שש:

(ד) מוציאין ממנו בע"כ משום צדקה. בפ' נערה דף מ"ט אבל אי אמיד כייפינן לי' בע"כ כי הא דרבא כפי' לרב נתן בר אמי ואפיק מיני' ד' מאות זוזי לצדקה ובתוס' הקשו היאך כפה אותו בשביל צדקה והכתיב מתן שכרם בצדה דכתיב למען יברכך ואמרי' פ' כל הבשר דף ק"י כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' ותירצו דכפיי' בדברים אי נמי קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש הלכך אכפי לי' כדאמרי' פ"ק דב"ב רשאין בני העיר להסיע על קיצותן ועוד בצדקה איכא ב' לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ עכ"ל וע"ש. ושני תירוצים הראשונים אינם עולים לפי סוגית הש"ס דאי בדברים אפילו לא אמיד נמי כייפינן לי' בדברים וכדאיתא שם כפו לי' אסותא עורבא בעי כו' גם מ"ש דמיירי בקצבו ביניהן אם כן היאך כופין לבניו וע"ש בר"ן:

ובמרדכי פ"ק דב"ב כתב דאע"ג דאין ב"ד נענשין אם לא יכופו היכא שמתן שכרה בצדה מ"מ אם ירצו לכוף הרשות בידם ע"ש וגם בזה קשה לי דנהי דרבא דכפייא לר' נתן משום שהי' רוצה לכופו הי' רשות בידו אבל בגמ' דינא קתני אי אמיד כייפינן לי' כי הא דרבא כו' ומשמע דדינא קאמר ואם אין חיוב על הב"ד לכוף היאך קאמר כופין אותו ונראה כיון דאפי' לא אמיד נמי כופין אותו בדברים כדאמרי' עורבא בעי בני כו' ואע"ג דאין בו משום מצות צדקה כיון דאינו אמיד א"כ באמיד מעלין מעלה אחת וכופין אותו ומצוה על הב"ד לכוף אותו ולאו משום מצות צדקה לחוד דכיון שמתן שכרם בצדה הרשות ביד הב"ד שלא לכוף אלא דהכא לגבי בניו דחמירא דבלא אמיד נמי כייפינן בדברים באמיד כופין אותו ממש דהרי בלא"ה הרשות ביד הבית דין לכוף והכא דינא ועצה טובה קמ"ל שיכופו אותו משום דעורבא בעי בני ודוק:

ובזה יתישבו דברי הש"ע שכתב מוציאין ממנו בע"כ משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו והקשה בדרישה הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה ועיין ב"ש סק"ג ולפמ"ש ניחא דאחר שיגדלו הרשות ביד הב"ד שלא לכוף כיון שמתן שכרה בצדה אבל עד שיגדלו מצוה על הב"ד לכוף אע"ג דמתן שכרה בצדה משום דעורבי בעי בני כי היכי דכייפינן בדברים למאן דלא אמיד שהרי הרשות ביד ב"ד לכוף על צדקה דעלמא וגבי קטנים מצוה על הב"ד שיכופו ומוציאין ממנו בע"כ וכמ"ש ודוק:

ומוהרי"ק שורש קמ"ח כתב בשם רבינו אלי' דלא מקרי מתן שכרה בצדה כיון דלא כתיב בי' אריכות ימים וע"ש:

ולענ"ד נראה לפמ"ש בעקרים דלמען יברכך לא קאי על הגוף הנתינה רק על הא דלא ירע לבבך בתתך לו שהוא נותן בשמחה ובטוב לבב ולא קאי על נתן תתן ע"ש וא"כ א"ש דכופין על הצדקה ומשום דכיון דאינו נותן ברצון א"כ אין כאן טוב לבב והכפיי' היא על הנתינה לבדה ובנתינה לחודה ליכא מתן שכרם בצדה ועמ"ש בס' קצה"ח סי' ר"ץ סק"ג ליישב קושי' התוס' בהא דכופין על הצדקה ועמ"ש בקצה"ח סי' צ"ז סק"ט

סעי' ב' (ה) מי שהלך למדה"י בפ' נערה דף מ"ח אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתני' מי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ויוצא שלא לדעת מאי דבר אחר רב חסדא אמר תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה כי היכי דלא תינוול ע"ש:

והנה דעת הרמב"ם בהלך למדה"י דאין זנין בניו ובנותיו ביותר משש אפי' אמיד ומשום דס"ל דאין יורדין לנכסיו שלא בפניו לצדקה ובנשתטה כתב בסוף ה"ל נחלות דזנין בניו ובנותיו כשהוא אמיד וצדקה נמי יהבינין מנכסים משום דאמרי' מסתמא ניחא לי' למיהב צדקה מנכסי' ומבואר מדברי הרמב"ם דבפניו נחתינן לנכסי' אצדקה ושלא בפניו לא נחתינן ולכאורה תקשי ממ"נ אי שייך שיעבוד נכסי גבי צדקה כדעת הר"ן פ' נערה א"כ ה"ה שלא בפניו כמו בשאר חוב שהוא דאורייתא ואי נימא דצדקה אינו אלא מצוה בעלמא א"כ בפניו נמי אמאי נחתינן לנכסי' ועיין בס' קצה"ח סי' ר"ץ סק"ג שם הארכנו בזה ובסוגיא דהכא ע"ש:

וראיתי בס' לחם משנה פ' י"ב מאישות שהקשה לשטת הרמב"ם בהנן למדה"י דאין זנין בניו ובנותיו אפי' באמיד א"כ קשה למ"ד ולא דבר אחר היינו צדקה דכיון דאמר דאין זנין בניו ובנותיו אפי' באמד כ"ש צדקה דאטו גריעי בניו ובנותיו מאינש דעלמא ותו קשה מאי דאמרו שם מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דלא. דמה כ"ש שייך הכא דהא דבר האמור שם בפירוש הוא דהא תני ולא בניו ובנותיו וא"כ אין לומר כ"ש בדבר האמור שם בפירוש וע"ש:

ולענ"ד נראה לפמ"ש רש"י בכתובות דף ק"ז ז"ל צדקה אין ב"ד פוסקין צדקה לעניים מנכסיו בזמן ששאר בני העיר פוסקין עליהן צדקה עכ"ל והיכא דקצבו בני העיר ודאי כופין וכמ"ש תוס' דף מ"ט ד"ה אכפיי' רבא משום דרשאין בני העיר להסיע על קיציתן ע"ש. וא"כ מהא דקתני ולא בני וובנותיו אכתי אינו מוכח צדקה דלא. משום דאיכא למימר בניו ובנותיו אע"פ שהוא אמיד אין יורדין לנכסיו דאין כופין על הצדקה אבל צדקה בזמן ששאר בני העיר פוסקין עליהן כיון דרשאין להסיע על קיצותן וכופין עלי' כמ"ש תוס' הא דפוסקין גם על מי שהלך למדה"י לכך הוצרך להשמיענו ולא לדבר אחר היינו צדקה ומש"ה נמי שייך למימר למ"ד תכשיט כ"ש צדקה היינו בזמן ששאר בני העיר פוסקין עליהן דזה אינו מוכח מהא דולא בניו ובנותיו וכמ"ש וזה נכון ושטת הר"ן דבאמיד זנין בניו ובנותיו אפי' הלך למדה"י וברייתא דתני' מי שהלך למדה"י אין זנין בניו ובנותיו מיירי בלא אמיד ואפ"ה בנשתטה זנין משום דאמרינן מסתמא ניחא לי' כיון דרוב בני אדם זנין בניהם אפי' לא אמידי ע"ש:

וקשי' לי נהי דאילו ידע הוי ניחא לי כיון דסוף סוף השתא מיהו לא ידע כיון דנשתטה ולית לי' דעת ה"ל יאוש שלא מדעת דקי"ל דלא הוי יאוש ע"ש פ' אלו מציאות דף כ"ב ובתוס' שם ובהגהת אשרי והגהת מרדכי כתבו דאם אדם נותן לאכול לחבירו משל חבירו אע"פ שיודע שחבירו יתרצה אסור לאכלו דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא קני ע"ש וא"כ היכי זנין בניו ובנותיו משום דמסתמא ניחא לי' כיון דהשתא מיהו לא ידע וצ"ע:

ואפשר