אבני מילואים על השולחן ערוך - ב קצג

לשמואל דס"ל אין פוסקין מזונות משום צררי וס"ל דוקא שמעו בו שמת פוסקין דהוה נכסי' בחזקת' ויכולה למכור שלא בב"ד אבל בחיי בעל' אין לה רשות למכור שלא בב"ד וממילא לא הויא מוחזקת בנכסי וכל שאינה יכולה למכור שלא בב"ד ה"ה דאין כח בידה לשעבד נכסי בעלה שלא בב"ד וא"כ ע"כ הך דממאנת לשמואל מיירי בלותה עפ"י ב"ד וכיון דס"ל לשמואל אין פוסקים א"כ שפיר פריך האיך פסקו לה הב"ד בהך דממאנת כיון דס"ל דאין פוסקין מזונות לא"א. אבל לרב שפיר משכחת לה שבעצמה בלא ב"ד לותה ואכלה כיון דלדידי' יכולה למכור בלא רשות ב"ד ה"ה דיכולה לשעבד נכסי בעל בלא רשות ב"ד אפי' בחיי בעלה ולכך כשלא מיאנה צריך לשלם כשמודה שלא הניח לה מזונות אבל לשמואל קשי' אפי' כשמודה שלא הניח לה במאי משתעבד דשעדר"נ לא שייך בקטנה וכמ"ש דאיהו לא מיחייבא וכדעת רבינו יונה שם ברא"ש ואין לומר דנעשית שלוחו דזה לא שייך אלא כשלוה ברשות ב"ד עשאו' חז"ל כשליח הבעל אבל בלא רשות ב"ד אין לה כח לשעבד נכסי הבעל כמ"ש לשמואל דס"ל נכסים לאו בחזקתה בחיי הבעל א"כ אפי' מודה שלא הניח לה לא מחייב בקטנה ומשני לשמואל דקטנה לאו בת צררי ולא ספקה ולכך יש רשות לב"ד לפסוק לה מזונות וע"פ ב"ד לותה ויש לה כח לשעבד נכסי הבעל ולכך משלם כשמודה שלא הניח לה כשלא מיאנה ודוק:

ובמרדכי פ' שני דייני גזירות כתב ז"ל וכתב בס' המצות נוהגין להצריך שתלוה בפני ב"ד אבל במיימוני פי"ב מה' אישות לא משמע הכי עכ"ל ונראה טעם של ס' המצות דס"ל כדעת הר"ן דס"ל דבחיי הבעל אינה יכולה למכור שלא בב"ד ע"ש:

וס"ל נמי כשיטת הרא"ה שהבעל נשתעבד בהלואה שלה שעשאוה חז"ל כשליח הבעל וכל שאינה יכולה למכור בלא ב"ד כך אינה יכולה לשעבד נכסי הבעל בלא רשות ב"ד ולכך הצריך שתהא ההלואה בב"ד והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דמוכרח שלא בב"ד אפילו בחיי בעלה ולכך יכולה לשעבד נכסים ג"כ בלא ב"ד ודוק:

(טז) טען ואמר הי' לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה. בח"מ כתב ז"ל זה הוא דעת הרא"ש כו' אבל המ"מ כתב שנראה מדברי הרמב"ם שאפילו בלותה בלא ב"ד אין מחשבין על מעשי ידיה אלא פורע הקפות כו' ומהתימא על הרב מהרמ"א שכאן העתיק דברי הרא"ש כאלו אין חולק עליו והנך רואה שאין דבריו מוסכמים עכ"ל ועי"ש ועיין ב"ש סקט"ז והנראה לענ"ד דיפה כיון מהרמ"א. וזה דגם לדעת הרמב"ם הא דאין מחשבין על מע"י ואם לא מצא הבעל הפסיד היינו דוקא במכרה מנכסיו או שמכרו הב"ד או שלותה ואכלה אבל אם מכרה מנכסי מלוג שלה ותובעת מה שהוציאה למזונותי' גם לדעת הרמב"ם מחשבין על מעשי ידי' וכמבואר בר"ן בסוגי' וז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר נראה שאפי' לותה ואכלה אין הבעל מחשב על מע"י אלא אם עשתה יטול ואם לא עשתה הפסיד ולפי' זה הך ברייתא דמי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות ואמר לה צאי מע"י במזונותיך רשאי ואי קדמו ב"ד ופסקו לה מה שפסקו פסקו לאו בלותה עסקינן אלא באשה שתובעת מזונות שהוציאה מנכסים שמכרה ואמר איני משלם כלים אלא מה שעשית יהא למזונותיך רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אין לה עליו כלום עכ"ל וע"ש ועיין בחי' הרשב"א הרי דלא הפסיד הבעל מעשה ידי' שלא עשתה כל שהיא תובעות ממנו והטעם הוא משום דכשמכרה מנכסי הבעל כבר זכה הלוקח בנכסי' ומאי אכפת לי' אם היא לא עשתה מע"י וכן אם לותה ס"ל להרמב"ם דהפסיד הבעל ומשום דכבר זכה המלוה בשעבוד נכסים של הבעל שנשתעבד ע"י אשתו דהוי' כשלוחו וכמ"ש בסק"ח וט"ו אמנם הרמ"א ס"ל דאין כח ביד האשה לשעבד נכסי הבעל אלא ס"ל טעמא דלותה גובה מן הבעל משום שעבודא דר"נ וכדעת רש"י והר"ן ומה"ט פסק סעיף ח' שאם מחלה לבעלה אינו גובה ממנה ע"ש וכיון דאין בידה לשעבד נכסי בעלה למלוה אלא דמלוה גבי משעדר"נ ומשום דהאשה חייבת לו והבעל חייב לאשה משום מזונות א"כ כיון דכשמוכרת נ"מ שלה אינה יכולה לגבות מן הבעל שמחשבין לה מע"י ה"ה בלותה כשבאה האשה מצד חוב שלה מחשב עמה על מע"י אבל הרמב"ם דס"ל שהאשה משעבדת נכסי הבעל כמו ארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמו שביארנו לעיל א"כ כבר זכה המלוה בשיעבוד נכסי הבעל ותו לא מחשב מע"י ואם לא עשתה הפסיד דהוי כמוכרת מנכסיו ואתי שפיר דברי' הרמ"א דלעיל בסעיף ה' מיירי במכרו למזונותי' מש"ה הפסיד מע"י כיון דכבר זכה לוקח בנכסי ולכך סתם כדעת הרמב"ם אבל כאן דאיירי בלותה והרמ"א ס"ל דלותה אינו אלא משעדר"נ והאשה באה לתבוע מבעלה במה שלותה דה"ל כמכרה מנכסי עצמה בזה מודה הרמב"ם דמחשבין על מע"י וכמ"ש והרמב"ם דס"ל דגם בלותה אין מחשבין על מע"י משום דס"ל גבי לותה לאו משום שעדר"נ אתינון עלה אלא משום דהוי' כשלוחו וכשיטת הרא"ה שכתבנו לעיל סק"ח וכבר זכה המלוה בשעבוד נכסי הבעל ואין לו דבר עם האשה והוי כמוכרת מנכסיו דאין מחשבין על מע"י ואם לא עשתה הפסיד הבעל וזה נכון ודוק היטב. (ולענ"ד נראה בטעם הדבר לפמ"ש מאר"ן ז"ל לעיל סק"ג ליישב קושית ס' כתובה במה שלא נתחייבה שבת לבעלה כמו חובו בא"א וזה לפי שלא עשתה מעשה בידים וכמו שפסקו טוש"ע ח"מ סי' ת"ך סעי' א' שאם הי' בחדר וסגר עליו הדלת פטור מדיני אדם ע"ש ומבואר דמ"מ חייבת לצאת י"ש דה"ל גרמא בנזקין לזה מבואר דלדעת הרמב"ם דלותה נעשית שלוחו א"כ אין לו משלם כלום וחייב לשלם למלוה כמ"ש מאר"ן משא"כ מכרה נ"מ שלה אמרי' מסתמא רוצה לצי"ש לכך אינה יכולה שוב לתבוע ממנו לפ"ז לדעת מהרמ"א דלותה הוי שעבודא דר"נ וה"ל כאילו הלותה היא לבעלה אמרי' שדעתה הי' לצי"ש שהרי היא לותה לעצמה ולא נתחייב הבעל כלל ודוק

) סימן ע"א סעי' א' (א) חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש. בפ' נערה דף מ"ט אמר ר' אלעא א"ר שמעון בן לקיש משום ר' יודא בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותי' כשהן קטנים איבעי' להו הלכתא כותי' או אין הלכתא כותי' ת"ש כי הוי אתי לקמי' דרב יהודא אמר להו יארוד ילדה כו' ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אי אמיד כייפינן וע"ש והא דלית הלכתא כותי' היינו בקטנים משש שנים עד שיבואו ב' שערות אבל בקטני קטנים עד שש שנים חייב אונן כדאיתא פ' אעפ"י דף ס"ה דרש ר' עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו הקטנים אבל זן אותם קטני קטנים וכמה עד בני שש דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ממאי מדקתני היתה מינקת פוחתין לה ממעשי ידי' ומוסיפין על מזונותי' ע"כ וע"ש וכתב הר"ן ס"פ אע"פ ז"ל יפה לחלב אלמא משום בן חייב לטפויי לה מזונות ומתוך לשונות הללו נראה לי דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה שכיון שהן נגררין אחרי' אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא חזון אותם אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהן כו' אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן עכ"ל:

ובמשנה למלך פי"ב מאישות כתב עלה ז"ל ומדברי הרא"ש והרמב"ם שהביא מר"ן הב"י ס"ס ע"א בדין הבא על הפנוי' שאם מודה שהוא בנו שהוא חייב לזונו מוכח דפליגי עלי' דהר"ן וס"ל דמזונות בניו לאו מדין אמם נגעו בה כו' והרה"מ שם כתב ז"ל ומדברי רבינו שכתב כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמן נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו עכ"ל:

אמנם לענ"ד נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל כהר"ן דס"פ נערה כתב הרי"ף וז"ל בת יבמה ובת שני' ובת ארוסה ובת אנוסה כולן עלו בתיקו הלכך לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והני מילי לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים כדכתבינן לעיל עכ"ל ומבואר דאפי' בת שניה ובת אנוסה דלית לה לאמה מזונות אפ"ה חייב לזון הבן עד שש שנים ואפי' את"ל בבת ארוסה שהגיע זמן ולא נשאה בת שניה מאי איכא למימר כיון דשני' אין לה מזונות א"כ ע"כ מוכח דלאו מדין מזונות אמן נגעו בה וכן כתב הרמב"ם פי"ט מאישות וז"ל בת היבמה ובת השני' ובת הארוסה ובת האנוסה אין להם מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותיהן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן עכ"ל והרי מבואר דאפי' בת שני' דאין לאמן מזונות אפ"ה בחיי אביהן חייב לזון אותם וזו ראי' ברורה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלאו מדין אמן נגעו בה ולכן נראה היקשא דהרמב"ם שכתב כשם שחייב במזונות אשתו היינו דלא נימא דמדין צדקה חייב לזון בניו ובנותיו הקטנים ואי אית להו נכסי לדידהו לא יהי' חייב לזון אותם קמ"ל כשם שחייב במזונות אשתו ואפי' אית להו נכסי לדידהו וכמ"ש הרא"ש פ' נערה ז"ל ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונה כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהם דומי' דמזונות האשה דקתני ומוסיפין