אבני מילואים על השולחן ערוך - ב קצב

ואף שכתב בתה"ד שאפשר לחלק הנה לפמ"ש בטור סי' רכ"א בשם ר"ת מוכח דאין לחלק ופטור גם לדעת ר"ת ודו"ק ועיין בקצה"ח סי' רמ"ו סק"ה וסק"ו

סעיף ח (י"ב) רק מזונות שלו כתב ב"ש והא דצריך לשלם מזונות שלו אע"ג דזן אותו בסתם כו' ועיין בח"מ סי' שס"ג שם פסק האומר דור עמי פטור מלשלם ובסי' רמ"ו פסק האומר אכול עמי חייב לשלם סותר לדין מ"ש בסי' שס"ג דפטור מלשלם וכ"כ הב"ח שם דהוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מיד המוחזק עכ"ל ועמ"ש בספרי קצה"ח בסי' רמ"ו סק"ה וסי' שס"ג בק"ח

סעיף ט (י"ג) הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך ושתקה בח"מ כתב דאם מחתה ואמרה איני רוצה ובאין מספיקין מע"י למזונותי' רשאה למחות עכ"ל ולכאורה משמע דשתקה מהני משום דמחלה למזונות ובאמת יש לדקדק בזה דזה הסעיף הוא לשון הרמב"ם ז"ל ודעת הרמב"ם דבדבר שאין לו קצבה לא מהני מחילה כמ"ש הטור בח"מ סי' רל"ב בשמו גבי אונאה כשם שאינו מחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה כך לא מצי מחיל דבר שאין לו קצבה וע"ש וא"כ שתיקה זו מאי מהני ונראה דכיון דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת וא"ע ואינה יכולה לחזור בה לדעת הרמ"ה הובא בר"ן פ' אע"פ וכרמ"א לעיל סי' ס"ט בהגהה א"כ ה"נ כששתקה ה"ל כאומרת איני ניזונת וא"ע ונתרצית בכך שתוצא מע"י במזונותי' וא"כ לאו משום מחילה אתינן עלה אלא משום אי אפשי בתקנת חכמים דיכולה אשה שתאמר אינו ניזונות וא"ע וכל ששתקה ונתרצית בכך שוב אינה יכולה לחזור

סעיף י' (י"ד) ובא הבעל ואמר הנחתי לך מזונות בסוגיא שם ואם בא הבעל ואמר פסקתי לך מזונות נאמן פירש"י הבעל בשבועה ומחזרת מה שפסקו לה הב"ד ובתוס' כתבו דנאמן היינו להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה ואכלה דאל"ה לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכים עלי' שתשבע ע"ש:

ובחידושי פני יושוע תמה על זה דמאי סברא היא זו דאם הם סוברים שהיא אומרת אמת מהיכי תיתי יחושו שהבעל ישבע לשקר ואם יראים שהבעל אומר אמת א"כ עכשיו יש להם לחוש יותר שאם יבא הבעל לא תרצה האשה לישבע לשקר עכ"ל ע"ש ואינו קושי' לענ"ד כיון דהיא נאמנת בשבועה א"כ גם אם לא תרצה לישבע אין המלוה מפסיד וגובה מבעל משום שיעבודא דר"נ דבשעבדר"נ אע"ג דאין הלוה הראשון רוצה לישבע ללוה שני גובה המלוה הראשון משום שעדר"נ וכמו שהעלה בש"ך ח"מ סי' מ"ז סק"ד דדוקא במוכר שט"ח כשאין המלוה רוצה לישבע מפסיד הלוקח דכל שאינו רוצה לישבע הוי כמודה דפרוע ונאמן במגו דאי בעי מחול אבל בשעדר"נ דליתי' במחילה א"כ אפי' מודה לא מהני א"כ כ"ש כשאינו רוצה לישבע ע"ש וה"נ כיון דדינא דאשה שיש לה מזונות בשבועה ה"ל כמו שטר וכשאינו רוצה לישבע יגבה המלוה מן הבעל בלא שבועה משא"כ לדעת רש"י דנאמן הבעל בשבועה ודאי יראים מלהפסיד עפ"י שבועת הבעל ומ"ש התו' אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראי' שסומכין שתשבע לאו דוקא שתשבע אלא כיון דנאמנת בשבועה אפי' תאמר בפי' כדברי הבעל אין חוששין לדברי' ודו"ק:

ובטור כתב ז"ל ורש"י פי' שנאמן בשבועתו אפי' להוציא מידה מה שפסקו לה כ"ש שלא יפרע מה שלותה והרמב"ם חלק בדבר וכתב אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה בנק"ח ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונשאר החוב עלי' כו' וא"א הסכים לדעת רש"י דכיון שהוא מוחזק וטוען ברי לי אין מוציאין מידו וכן נראה דעת רב אלפס בתשו' ששאלוהו באשה שהלך בעלה למדה"י ושיגר לה בעלה מזונות כו' ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה ישבע שבועת היסת ויפטר עכ"ל ולפענ"ד מדברי האלפסי אינו מוכיח אלא שחולק על שיטת התוס' דלשיטתם אפי' בלותה נאמנת בשבועה ומדברי רב אלפס מוכח דהבעל נאמן בשבועת היסת לפטור אבל לשיטת הרמב"ם אין מזה סתירה דהא גם לדעת הרמב"ם בלותה נאמן הוא בהיסת ונפטר ולכן לא יכולתי לעמוד על דברי הטור במ"ש וא"א הסכים לדעת רש"י כו' וכן יראה דעת רב אלפס. ולפנינו לא מוכח מדברי רב אלפס אלא לאפוקי מדעת התוס' ושפיר מצי סבר כדעת הרמב"ם דמודה בלותה שנאמן בהיסת:

והנה ז"ל הרא"ש פ' שני דייני גזירות ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פירש"י נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד ובשבועה כו' ולא נהירא דא"כ לא תמצא לעולם מי שילוה לה הלכך נראה לפרש דנאמן להצריכה שבועה וקאי אחנן כו' ולא נהירא האי פירושא דמלתא דפשיטא היא מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי שתהא צריכה שבועה ומאי קמ"ל ועוד לישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי למה מוציאין ממנו ממון וכי משום תקנתא דידה שתמצא שילוה לה נוצי' ממון מחזקתו הלכך נראה כפירש"י וכן פי' רב אלפס ז"ל נאמן ובשבועה עכ"ל ולענ"ד נראה דהרא"ש לא השיג אלא על פי' תוס' דפירשו לישנא דנאמן להצריכה שבועה וקאי אחנן והשיג דלישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד כיון דהוא מוחזק דהיינו בלותה ובא מלוה לגבות למה נוציא ממנו משום תקנתא דידה לזה כתב הלכך נראה כפירש"י והיינו דנאמן קאי על הבעל ולא קאי אחנן לחוד אלא גם לבני כה"ג ומשום שהוא מוחזק ולזה כתב וכן פי' רב אלפס נאמן ובשבועה והיינו כשהוא מוחזק וכגון בלותה שבא מלוה לגבות אז הבעל נאמן אבל אם מכרה או הב"ד הגבו' בזה אין הבעל נאמן להוציא מידה כיון שאין לנו שום הוכחה מדברי רב אלפס שיהי' הבעל נאמן להוציא מידה וכמ"ש וכן נראה מדברי הרה"מ דהרי"ף סובר כהרמב"ם ע"ש פ"ב מאישות וז"ל וכתב רבינו שהיא נשבעת בנק"ח כשמכרה קרקע ונראה שהוא מפרש למה שאמרו במשנה תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר תשבע בסוף כשיבא הבעל ויטעון דבר כנגדה כמו שנתבאר למעלה והברייתא שאמרה ואם אמר הבעל פסקתי לה מזונות נאמן הוא בשלותה ולא מכרו לה ולא מכרה היא אלא שלותה וה"ל כתובעת ולכך הוא נאמן ובשבועה וכנזכר בהלכות ופי' שבועות היסת כדין כופר הכל עכ"ל. הרי דמפרש דברי רב אלפס נאמן בשבועה היינו בלותה וא"כ אין כאן מחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם ולכן נראה דגם הרא"ש לא אמר אלא בלותה דהוא מוחזק ומשום תקנתא דידה לא מפקינין ממונא אלא דבפסקי הרא"ש כתב הטור בפי' דמחזרת מה שמכרו לה ע"ש וקשה לי טובא כיון דלא מוכח מדברי הרי"ף אלא בלותה כמו שמפרש הרמב"ם וביותר תמי' מ"ש הטור וכן יראה דעת רב אלפס בתשו' כו' והא בתשו' מיירי בלותה ובהא גם הרמב"ם מודה ומאין לנו לומר שהרי"ף חולק על הרמב"ם ויותר מסתבר להשוותן כמ"ש הרה"מ וצ"ע:

(ט"ו) והיא אומרת לא הנחת אלא לוותי מזה ונתפרנסתי נשבע שבועות היסת שהניח לה ונפטר והוא לשון הרמב"ם פי"ב מה' אשות. וקשה טובא בהא דאמרו בסוגיא שם ת"ש כיצד אמרו הממאנת אין לה מזונות כו' אלא כגון שהלך בעלה למדה"י ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינון לה ע"ש ולדברי הרמב"ם גם לרב נאמן הבעל לומר הנחתי לה מזונות בלותה ואכלה א"כ ממ"נ אם אין הבעל מודה גם לרב תקשה ואם הבעל מודה שלא הניח לה מזונות לשמואל נמי יהבינן לה:

והנראה לענ"ד בזה לפמ"ש לעיל בישוב קושית הרמ"ה לדעת הסוברים דקטן שלוה פטור מלשלם כשיגדיל א"כ אמאי חייב הבעל בקטנה כיון דאיהי לא מחייבא ליכא שעדר"נ וכתבנו משום דאשה שליחא דבעלה היא וכמו ארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמ"ש הר"ן בשם הרא"ה במשנתינו מי שהלך למהד"י ועמד א' ופרנס כו' וז"ל וכתב הרא"ה דעיקר חיובו של המלוה הבעל הוא שכך תיקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללות עליו דומי' דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בב"ד ויהא אחריות על היתומים אף באשת איש תיקנו שתוכל ללות על הבעל ע"ש וכבר כתבנו מזה באריכות לעיל סק"ח ועיין מ"ש לעיל סק"ב בשם הר"ן והריטב"א בהא דמודה שמואל בשמעו בו שמת משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי למזונות וקשי' לן בגוה כיון דעיקר טעמא דנכסי בחזקת אלמנה הוא משום דמוכרת שלא בב"ד וכיון דפסק הרמב"ם דגם בחיי בעלה מוכרת שלא בב"ד א"כ גם בחיי בעלה נכסי בחזקתה קיימי וניחא לן דהיינו דוקא למאי דקיי"ל כרב דפוסקין מזונת לא"א כמו בשמעו בו שמת ומה"ט הוא דאמרי' דהיא מוחזקת בנכסים ולכך מוכרת שלא בב"ד אבל שמואל דס"ל אין פוסקין מזונות אלא בשמעו בו שמת ע"כ ס"ל דבחיי הבעל אין הנכסים בחזקתה ועיין לעיל וא"כ לשמואל אינה יכולה למכור שלא בב"ד בחיי בעלה דהא בהא תלי' אם יכול למכור שלא בב"ד היו הנכסים בחזקתה למזונות וכמ"ש סק"ב ע"ש וא"כ לרב דס"ל פוסקין מזונות לא"א משום דנכסי בחזקתה למזונות אפי' בחיי הבעל וס"ל נמי דיכולה למכור שלא בב"ד וה"ה דיכולה לשעבד נכסי בעלה בעצמה שלא בב"ד ובתר הכין כי אחי בעל וטעין הנחתי לה מזונות ישבע ויפטר אבל