אבני מילואים על השולחן ערוך - ב קצא

הרשב"א דס"ל דאפי' בפרנס סתם לאו משום פרעון אלא לשם הלוואה נותן לה וכמבואר בב"י לעיל פשיטא דיכול הפרנס לתבעו אלא אפי' לדעת החולקים דס"ל דפרנס סתם אבד מעותיו מודו הכא כיון שאמר כל הזן אינו מפסיד וזה עמד ופרנסה ודאי אדעתא שלא להפסיד מעותיו פרנסה וכמו שאמר הבעל בעצמו ובודאי לשם הלואה נתן לה וחוזר וגובה ממנו מדר"נ וכן לדעת הרא"ה שהביא מר"ן לעיל פשיטא דלא גרע האי מפרנס שגילה הבעל דעתו שאינו רוצה בהפסדו משאר מלוה שחוזר וגובה ממנו כדאמרי' בנדרי' לוה בע"ח באין ונפרעין ע"ש אמנם זה שייך דוקא במדיר את אשתו שחייב לה מזונות בלא"ה ואם תלוה מעצמה חייב לשלם ולא אמרו יעמד פרנס אלא להקל עלי' שמא לא תמצא מי שילוה לה וע"ש בסוגי' דפ' המדיר אבל במדיר הנאה מחבירו שאינו חייב לו כלום נראה ברור שגם עתה אינו חייב לשלם מן הדין לזה שפירנסו שאם אתה אומר שנתחייב מכח דיבורו שאומר כל הזן אשתכח דשליחותי' קא עביד ואסור נמצא לפ"ז בסי' רכ"א הדין עם הט"ז ובסי' רל"ה הדין כדעת הפרישה והש"ך אבל לא מטעמייהו וכמ"ש וז"ב:

ועיין בש"ס ר"פ המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותי' קא עביד ומשני רב הונא באומר כל הזן כו' ואיכא למידק מאי פריך בפשיטות הא קיי"ל דאין שליח לד"ע ולא הוה שלוחי' כלל ואין לומר דקי"ל כרבינא פ"ק דב"מ דהיכא דהשליח לאו בר חיובא הוי שליח והכא השליח לא אסר הנאתו עלי' ולא הוי ב"ח חדא דזה מקרי בר חיובא כיון ששייך לאותו איסור ולא דמי לכהן דאמר לישראל צא וקדש לי גרושה וכן איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאינהו לא שייכא בהאי איסורא כלל אבל הכא השליח שייך באיסור נדרי' אם הי' הוא המדיר:

ועוד דאכתי ק' היאך פריך בפשיטות כולי האי ועיין בש"מ שם שכתב דהמקשה מקשה בכח ע"ש דלמא אתי' כרב סמא דס"ל התם דכל היכא דא"ב עביד וא"ב לא עביד אין שליח לד"ע ויותר תמי' מתני' דנדרי' דף מ"ג המדיר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כו' היו מהלכין בדרך נותן לאחר במתנה כו' וא"כ תקשי לרב סמא למה לי' כולי האי לימא לי' לחברי' דליתיב להאי ולא הוי שלוחי' דאין שלד"ע והנה הא פשיטא דאסור למדיר ליתן משלו לחבירו שיתן למודר דהא ממונא דידי' יהיב לי' ומהנהו ממש ואפי' לא יהא אותו אחר שליח אלא עושה מעשה קוף או אצטבא פשיטא דאסור אבל בכה"ג דידן שיאמר לו שיתן משלו והוא ישלם דאמרי' דאסור משום שליחות קשי' דהא אין שלד"ע:

וראיתי להגאון בט"ז יו"ד סי' ק"ס ס"ק י"א שעמד בזה והקשה כן על הא דמודר הנאה מחבירו וע"ש שהעלה דהא דאין שלד"ע היינו לענין עונש אבל איסורא מיהו איכא ומכח ראי' זו השיג שם על רמ"א שפסק כתשו' רש"י דמותר להלוות ברבית ע"י שליח וע"ש שהעלה לאיסור מהאי טעמא ולכאורה דבריו נכונים וכן מבואר להדי' בש"ס קידושין דף מ"ג דבדיני שמים חייב המשלח אפי' למ"ד אין שלד"ע ע"ש אמנם כל זה איננו שוה לי חדא דפשט לשון הש"ס משמע דשליחות גמורה הוא וחייב משום בל יחל ממש ועוד דפריך הכא מהא דכל השומע קולי יכתוב גט משמע דבעי למימר שיהי' שליח גמור:

ועוד נלע"ד דהא דמודר הנאה וכן בהא דרבית אי אמרי' אין שלד"ע אפי' בידי שמים לא יחייב ולא דמי כלל להא דקידושין דהתם בין שיהי' שלוחו או לא יהי' העבירה נעשית על ידו שנהרג הנפש או שנתבשל בשבת ע"י ישראל וכדומה בהא שפיר אמרי' דחייב בידי שמים כיון שעל פיו נשחטו קדשי' בחוץ או נהרג הנפש משא"כ הכא אי אמרי' אין שלד"ע לא יהי' שום איסור בדבר שהרי השליח לא אסר הנאתו על זה ואין כאן שום צד איסור ואדרבה הא חזינן דמהדרינין אהתירא שיוכל ליתן לו ולא יהנהו מידו לידו וכן בריבית כיון שאין זה שלוחו והוא לא הי' הלוה ונותן למלוה של איש אחר משל עצמו אין כאן צד איסור כלל ואפי' בידי שמים לא מיחייבי והחילוק זה נכון לענ"ד. אמנם לדעת החלושה והקלושה נראה דבודאי כל שאמר המדיר לשלוחו צא ותן לי למודר ואני אפרע לך עובר בבל יחל ולאו משום שליחות לחוד דהא אין שליח לד"ע אלא משום שהוציא זה ממון על פיו נתחייב מדין ערב לשלם לו הדמים שהוציא וכיון שנתחייב ע"י מעשה השליח בממון זה שנותן להמודר ה"ל כאלו הוא בעצמו עשה כן ועדיף משליחות לחוד דאנן לא ילפינן דאין שלד"ע אלא דומי' דשחוטי חוץ שאין השליח מוציא ממון על פיו ולא שייך בי' דין ערב משא"כ כשמוציא ממון על פיו דנכנס בדין ערב אז אפי' בדבר עבירה ה"ל שלוחו וכאלו עושה בעצמו:

וראיה לדברינו מהאי דכתבו תוס' ד"ה ופרנס וז"ל ול"ד להא דמסקינין ר"פ בתרא דע"ז ד' ס"ג אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו חן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יי"נ דהתם לא קאמר דליתב לי' איסורא כו' ע"ש מוכח דאי אמר לי' דליתב להו אסורא הי' חושש משום יי"נ והא התם מיירי בחנוני ופועלים נכרים ואין שליחות לנכרי אלא ע"כ לאו מטעם שליחות אתינן עלה אלא מדין ערב כדמסיק התם בש"ס דמדין ערב נגעו בה ע"ש א"כ ה"ה הכא כיון שאומר לזה פרנסה ואני אפרע לך וכמ"ש תוס' א"כ נתחייב לשלם מדין ערב א"כ ע"כ שלוחו הוא וכאילו הוא בעצמו נותן לה וכן בנודר הנאה מחבירו לא התירו אלא שיאמר לו א"י מה אעשה לו אבל לא שיאמר תן ואני אפרע לך דאז הי' חייב מדין ערב וה"ל כאלו עושה בעצמו אמנם בהלואה דריבית ע"י שליח אין השליח מוציא ממון בשעת הלואה ע"פ דבורו של הלוה שפיר אמרי' אין שלד"ע אך מ"ש בט"ז דמ"מ בשעת פרעון ה"ל רבית מאוחרת נראין דבריו נכוני' אם הלוה אומר לו תן ואני אפרע לך כיון שהוציא ממון על פיו וכ"ש אם נותן לו ממון דידי' ואומר לו שימסור להמלוה דודאי הוי רבית מאוחרת וכמ"ש לעיל וצ"ע כעת ומזה ג"כ ראי' לדברי הט"ז סי' רכ"א דבאומר כל הזן כו' א"צ לשלם מדינא דלא כפרישה דעיקר איסור בשליחותו הוא משום דחייב לשלם דאל"כ אין שלד"ע וא"כ ע"כ דבאומר כל הזן א"צ לשלם מדינא ומש"ה מותר) (יא) ואם אבי' עמד ופרנס בתו עם חתנו. בח"מ הביא מקור הדין מתה"ד וז"ל ולפ"ז בנ"ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונת שלו לא יתחייב לשלם מזונת אשתו ואפשר יש לסלק לסברת ר"ח ור"ת דמוקמי הא דפורע חובו דוקא במזונת אשתו כדאי' בהרא"ש פ' ב' דייני גזירות ע"ש עכ"ל התה"ד וע"ש בח"מ שמפרש דברי תה"ד במ"ש ואפשר לחלק דר"ל דפשיטא לדעת שאר הפוסקי' דס"ל דבכל פורע חוב איירי ה"ה הכא דפטור ממזונות אשתו אבל לדעת ר"ת דס"ל דבשאר חובות חייב לשלם רק במזונ' אשתו פטור שאם לא הי' מפרנסה היתה מצמצמת עצמה סברא זו שייכא דוק' היכא שמפרנס אותה לבדה אבל כשמפרנ' שניהם יחד והבעל לא אמר שתתפרנ' ממעשי ידי' ודאי רצונו הי' שתהי' כמוהו וכיון שמשלם בעד מזונותיו צריך לשלם גם בעד מזונותי' ולפי פי' זה ק' על מהר"פ כהן שפסק בח"מ בסי' קכ"ח כדעת ר"ת וממילא לפי פי' זה בתה"ד חייב לשלם גם עבור מזונות אשתו ובס"ס רמ"ו העתיק רמ"א ג"כ דין זה של תה"ד דאינו חייב לשלם מזונו' אשתו ולא הגי' עליו מוהר"פ כ"ץ כלום עכ"ל הח"מ וע"ש:

אמנם לענ"ד נראין דברי הסמ"ע והוא דאע"ג דנימא דהיכא דמפרנס בתו עם חתנו דומה לשאר חוב ובשאר חוב דעת ר"ת דחייב לשלם מ"מ הכא לכ"ע פטור דבטור יו"ד סי' רכ"א הביא בשם ר"ת גבי מודר הנאה מחבירו וז"ל ויכול לזון אשתו ובניו כו' ופי' ר"ת דוקא כשזן אותם לפניו והוא במדינה דכיון שזן אותם בפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע כו' ע"ש והיינו משום דר"ת מפרש למתני' דזן את אשתו אפי' לרבנן דפליגי אחנן וכמבואר שם בטור וב"י ע"ש וכיון דאפי' לרבנן דס"ל דמזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לפרוע ואפ"ה מודו כשזן אותם לפניו דפטור א"כ ה"ה לדידן דקי"ל כחנן במזונת אשתו אע"ג דבשאר חוב חייב לפרוע לדעת ר"ת והיכא דזן בתו וחתנו הוי כמו שאר חוב לסברת התה"ד מ"מ פטור כיון שזן אותה לפניו ולא אמר לו כלום דהא לרבנן כל מזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לשלם ואפ"ה ס"ל לר"ת דכשזן אותה לפניו ואינו אומר לו כלום ודאי דרך מתנה נתן ופטור אפי' לרבנן וא"כ ה"ה הכא דנהי דהוי כמו שאר חוב לחנן מ"מ לא גרע לחנן מלרבנן כיון שזן אותה לפניו ואין לחלק ולומר דהכא כיון שמפרנס גם חתנו ואיהו חייב לשלם חייב במזונות אשתו דהא חזינן דלפוסקים בשאר חוב פטור גם בזן בתו עם חתנו פטור כמ"ש תה"ד בעצמו אלא לדעת ר"ת הוא דכתב תה"ד שיש לחלק לפי שמפרנסה עם חתנו כיון שאין הבעל אומר לה שתתפרנס ממע"י אז הוא אפשר דומה לשאר חוב וכיון דלרבנן דס"ל דכל מזונות אשתו דומה לשאר חוב וחייב לשלם ולא אמרי' שהיתה יכולה לצמצם מע"י ואפ"ה מודו רבנן כשזן אותה לפניו אמרי' דרך מתנה נתן לה אע"ג דמזונות אשתו דומה לשאר חוב כ"ש לדידן דקי"ל כחנן דמזונות אשתו גרוע משאר חוב ואף אם נאמר כשזן בתו עם חתנו עדיף ודמי לשאר חוב מ"מ לא עדיף מלרבנן וא"כ לדינא נראין דברי הסמ"ע עיקר דאפי' במפרנס בתו עם חתנו פטור ממזונות'