אבני מילואים על השולחן ערוך - ב קצ

שמעינין דקטן שלוה בקטנותו משיגדיל חייב לשלם דאי ס"ד דקטן שלוה פטור אמאי משלם דכל היכא דאיהי פטורה בעל נמי לא מיחייב עכ"ל משמע דס"ל דלותה ואכלה דגובה מהבעל אינו אלא משעבודא דר"נ וכדעת הרשב"א או כדעת הר"ן ומש"ה כל שהיא פטורה לא מיחייב הבעל מדר"נ:

אמנם לפמ"ש לדעת הרא"ה ז"ל דהבעל משתעבד בחוב האשה כמו באר מלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי א"כ לומר דהיא פטורה ואעפ"כ הבעל חייב לשלם דהא איהו שליח דידי' הוי ואע"ג דאין שליחות לקטן היינו היכא דעשאו שליח אבל אשתו שלוחו ממילא היא בכח ב"ד שתוכל לשעבד נכסי הבעל לחיוב מזונות וכיון שנתנו לה ב"ד כח ללות למזונות ה"ל כאילו שיעבדו הב"ד נכסי הבעל למזונותיו לבע"ח ועוד לפמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דקטן וקטנה נעשי' שלוחי' לטובתן ע"ש וא"כ ה"נ ה"ל קטנה שליחא דבעל לטובתה ונשתעבד הבעל בהלואה שלה ודו"ק. (ט) מיחו אם מחלה. עיין ח"מ שהקשה דהא קי"ל בשעבודא דר"נ לא מהני מחילה כו' ואין לחלק בין חוב דעלמא למזונות האשה שהיא מדרבנן כו' ועוד איך כתב בפשיטות מחילה מהני הי' לו לחלק ולומר אע"ג דבעלמא מחילה לא מהני הכא שאני אלא ודאי כמו שפרשתי דברי המרדכי עיקר עכ"ל וע"ש:

ועיין בהגה"ת אשר"י פ' שור שנגח ד"וה דשעבודא דר"נ שייך נמי בנפקד ומסור דמפקינין מנפקד של המוסר ויהבינין לנמסר ורבינו שמחה חולק במוסר וע"ש. וביש"ש כתב טעמא דרבינו שמחה משום דמוסר חייב מדיני דגרמי מדרבנן וע"ש. מבואר מדבריו דבחוב דרבנן לא שייך שיעבודא דר"נ והמרדכי שאינו מחלק בכך אפשר דס"ל כדעת א"ז דבחוב דרבנן נמי שייך שעבודא דר"נ:

(ולענ"ד יש לחלק דהגא"ש מיירי שהחוב הראשון הוא מדרבנן לכך ס"ל לרבינו שמחה דלא אמרי' בחוב דרבנן שיגבה מבע"ח של המוסר מדר"נ דלא מחמרינן בדרבנן כולי האי ויש קצת סמך לדבריו מהא דאמרי' פ' האשה שנפלה דף פ"ב לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא אי כר"מ אי כר"נ וע"ש בתו' ד"ה לא אשכחן שכתבו דהא דינתנו לכושל שבהן לית בי' משום דר"נ אלא משום גוביינא וע"ש בשטה מקובצת מ"ש בשם תוס' דבכורו' דאפי' דר"נ לחודיה לא מוכח מהא דינתנו לכושל שבהן וע"ש וזה כדעת ר"ש דכתובה דרבנן משא"כ בנ"ד שהחוב הראשון הוא דאוריית' שהיא לותה מעות והחוב השני שיש לה אצל הבעל הוא דרבנן בהא מודה ר"ש דשייך בי' שעדר"נ ודוק) ובנדרים פ' השותפין דף מ"ז האומר לאשתו קונם את נהנית לי לוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו משמע משום שעבוד דר"נ אע"ג דמזונות דרבנן ואפשר לומר דהתם כיון שיש לה אצל הבעל גובה ממנו הבע"ח בתורת גוביינא כיון דשיעבודא דידה לא פקע אלא שנאסר עלי' מחמ' הנדר וכמו במדיר את בתו בחייו ובמותו דלוה ובע"ח באין ונפרעין אבל אם מחלה לבעלה תו לא מצי גבי אלא משום שעבוד דר"נ א"כ מצינו למימר דבחוב דרבנן לא שייך שעבוד דר"נ וכדעת רבינו שמחה:

איברא לפמ"ש בדעת הרא"ה דס"ל בלותה נשתעבד הבעל כמו בארמלתא דזבין נכסי ואחריות איתמי וכמ"ש בסק"ח א"כ אפי' לשיטת הפוסקים סי' פ"ו דהיכא דאית לי' נכסי לא הוי שעדר"נ הכא כיון שהבעל נשתעבד לבדו לא מהני מחילה דידה ולכן לדינא נלענ"ד כדברי הח"מ דלא מהני מחילה (י) אין הבעל חייב לשלם וה"ז איבד מעותיו. כתב ב"ש ז"ל ועיין תוס' גיטין דף ס"ו והבאתי בסי' קמ"א ולכאור' דין זה תלי' בשני תירוצי' של תוס' לתי' א' שם אשר הר"ן מסכים נעש' שלוחו וחייב לשלם אלא לענין מדיר לא הוי שלוחו וכתב בעה"ת שער ס"ה האומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופירנס אותה אבד מעותיו ומשום דהוא אינו שלוחו כדאי' פ' המדיר כשמדיר אותה יעמיד פרנס והיינו שיאמר כל הזן אינו מפסיד וע"כ לאו שלוחו הוא כן אם אמר לחנוני הרגיל אצלו פ' נדר הנאה ממני וא"י מה אעשה לו ונתן לו החנוני א"צ לשלם לו וביו"ד סי' רכ"א וסי' רל"ה אשתמיט להאחרונים דברי בעה"ת עכ"ל:

ומ"ש ב"ש ולכאורה דין זה תלוי כו' היינו הך דינא דבעה"ת שהביא אח"כ וטעות נפל בדפוס כי בתחלה הביא דברי הבעה"ת ואח"כ כתב עלה דלכאורה דין זה תלי' בשני תירוצי' של תו' כו' ובסי' קמ"א ס"ק כ"ז כתב וז"ל כל השומע קולי אז מיחד למי ששומע קולו הוא נעשה שלוחו. ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב כתבו תוס' כמ"ש דף ס"ו בתירוץ א' דלא מהני וכ"כ המרדכי והר"ן בשם הרמב"ן ובחד תירוצא כתבו תוס' דמהני אע"ג דאם מודר הנאה מחבירו מותר לומר כל הרוצה לתרום ולא חשיב שלוחו לענין הנאה שאני ולא חשיב כמהנה כיון דלא ציוה לו לעשות וכן הסכים הר"ן כו' ועל חילוק של תוס' הנ"ל קשה דהא ר"פ המדיר הקשה מהא דכל השומע קולי יכתוב גט דנעשה שלוחו ולמה במדיר יכול לומר כל הזן אינו מפסיד ולפי חילוק הנ"ל לא ק"מ דהא אע"פ שנעשה שלוחו לא הוי הנאה כיון שלא אמרו לו שיהי' שלוחו ונ"מ בין ב' התירוצ' עמ"ש בסי' ע' בשם בעה"ת עכ"ל. והנה מ"ש להקשות מהא דר"פ המדיר אינו קושי' כלל דהתם בתורם משל חבירו אינו מהנה משלו כלום אלא במה דעביד שליחותו הוא גופי' מקרי הנאה לזה כתבו תוס' דבאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אע"ג דהוי שלוחו ותרומתו תרומה מ"מ הנאה לא מקרי מה דעביד שליחותי' כיון שלא ציוה לו בפירוש אבל התם ר"פ המדיר דמפרנס את אשתו שמודרת ממנו הנאה ואי עביד שליחותו ה"ל כאילו פירנס המדיר בעצמו את אשתו שהרי שלוחו של אדם כמותו וזה ודאי איסור גמור הוא ושפיר מקשי בש"ס וז"ב. ומ"ש ב"ש ונ"מ בין ב' התירוצ' עמ"ש בסי' ע' בשם בעה"ת הנה לפי מ"ש אינו ענין כלל לדברי תוס' דהיכא דהוא נותן למודר הנאה של המשלח. א"כ כל מקום שנעשה שלוחו אע"ג דמאי דעביד שליחותו לא מקרי הנאה כיון שלא ציוה לו בפי' והיינו שאין להמשלח הנאה מן השליח בעשיית השליחות כיון שלא אמר לו בפירוש. והתם אין השליח מודר הנאה מן המשלח ולא אכפת לו כלל בהנאה דידהו אבל האשה היא המודרת הנאה מהבעל א"כ ודאי דאסורה ליהנות מבעלה ע"י שלוחו ומש"ה אי אפשר לה להתפרנס אלא בענין שלא יהי' שלוחו כלל אבל בהא דתורם דשליח הוא מודר הנאה מהמדיר והוא תורם משל חבירו ואינו מהנהו אלא במה שנעש' שליחותו בזה שפיר אמרי' אע"ג דעביד לי' שליחותו לא מקרי הנאה כיון שלא ציוה לו בפירוש:

ועתה נפרש כונת הב"ש במ"ש דתלי' בשני תירוצי' שבתוס' גיטין דף ס"ו והיינו דלתי' הראשון דאע"ג דהוי שליח אפ"ה מותר במדיר הנאה א"כ מצינו למימר באומר כל הזן אינו מפסיד נמי הוי שלוחו וחייב לשלם ואפ"ה מותר במדיר הנאה אבל לפי תי' השני של תו' לא הוי שליחות אלא השומע קולי משום דיחודי מיחד למי ששומע קולו ובאומר כל הרוצה לתרום לא הוי שלוחו אסור גם במדיר הנאה א"כ לפי"ז גם באומר כל הזן אינו מפסיד לא הוי שלוחו כלל דאל"כ גם במדיר הי' אסור לומר כן וכיון דלא הוי שלוחו ממילא פטור מלשלם וכבר נחלקו בזה בפרישה ובט"ז ודעת הפריש' באומר כל הזן אינו מפסיד דחייב לשלם ואפ"ה מותר במדיר הנאה ודעת הט"ז דפטור ולפי מ"ש אינו ענין כלל לדברי התוס' פ' התקבל ומשום דאם הי' כל הזן אינו מפסיד בכלל שליחות ודאי הי' אסור במדיר הנא' כיון דנהנה המודר מן המדיר ע"י שלוחו שהוא כמותו אלא ודאי כל הזן אינו מפסיד אינו שלוחו כלל ובדעת הפרישה והט"ז כבר כתבנו מזה בסקצ"הח סי' קכ"ט ס"ק א' ע"ש (ועיין בלבוש וט"ז ביו"ד שם השיגו בטוב טעם על הפרישה דכל היכא דחייב לשלם ע"כ הוי שלוחי' והכריחו כן מן הש"ס וכל דבריהם חזקים וברורים וכן דעת כל הראשונים שכן כתב ב"ש בשם בעה"ת וכ"כ הרא"ש והר"ן בנדרי' דף מ"ג דאי הוי מדיר מיחייב לשלם משום שהוציא ממון על פיו הוי שלוחי' ואסור ליתן וכ"כ בש"מ כתובו' בשם הריטב"א שם פ' המדיר וז"ל ושמעינן מהכא דהנכנ' ערב לחבירו או המתחייב בשבילו בשום דבר שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו כלום כו' וכ"כ הראב"ד ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל וכ"כ עוד שם בשם הרא"ה וז"ל וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד לומר שיהא כאלו ממנה אותו בפירוש ויהא חייב לשל' לו והתנן מי שהי' מושלך כו' ומפרקינן דלא דמיין דהכא לא קאמר אלא כל הזן וכיון דכן אינו חייב לשלם לו מן הדין ואינו יכול להוציא ממנו מן הדין הרא"ה ז"ל עכ"ל מבואר מדברי כל הראשונים דעיקר היתר דכל הזן אינו אלא משום דלא נתחייב מן הדין גם ראייתו של הט"ז מן הש"ס מכרחת דמוכח התם דכל הזן פשיטא לי' לש"ס דמותר יותר מן האומר לחנוני פ' מדר הימנו הנאה וא"י מה אעשה לו ע"ש והתם פשיטא דא"צ לשלם לו מן הדין וכ"ע מודו בהא וא"כ מוכח דגם באומר כל הזן א"צ לשלם מן הדין ולכן נלע"ד עיקר כדעת הט"ז דהאומר כל הזן אינו מפסיד פטור מלשלם מדינא וכמ"ש כל הראשוני' אמנם בהא צדקו דברי הפרישה גבי מדיר את אשתו מליהנות לו ואמר כל הזן כו' דצריך לשלם אבל לא מטעמי' לומר שנתחייב מחמת דיבורו שהוציא זה ממון על פיו דא"כ הי' אסור לומר כן וכמ"ש בשם הראשונים אלא דהכא חייב לשלם מכח שעבודא דר"נ כיון שהבעל משועבד לה והיא חייבת לזה ולא מבעי' לדעת