אבני מילואים על השולחן ערוך - ב קפט

דשלא תתבזה עיקר וכן דעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל. אבל הרשב"א פסק הטעם משום חינא ועיין ב"ש סי' ק"ג סק"א. ומדברי הרה"מ הנ"ל משמע דאי אמרי' טעמא משום חינא א"כ בהלך בעלה למדה"י אינה מוכרת אלא בב"ד מיהו נראה כיון דהרמב"ם והרא"ש ס"ל טעמא דשלא תתבזה עיקר ה"ה בהלך למד"הי שאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולכך שפיר פסק הרמב"ם דמוכרת שלא בב"ד אמנם נראה דאפי' לטעמא דחינא לפי שטת רש"י ז"ל שפירש כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים ולא ימנעו הנשים מלהנשא להם כשלא יצטרכו לטרוח לב"ד ע"ש ה"ה בהלך בעלה למדה"י שייך האי טעמא אבל לשטת רבינו חננאל דמפרש טעמא דחינא כדי שתמצא האשה חן בעיני האנשים כשתגבה כתובתה במהרה שלא בטורח ב"ד ויקפצו עליה בעלי' הובא בשטה מקובצת שם דף צ"ח ד"ה אלמנה מן האירוסין ע"ש ובזה נראה דלא שייך בהלך למדה"י לגבי מזונות שהרי בעלה קיים ודו"ק: (ה) ער שיבא בעלה ויטעון והוא פי' הרמב"ם בהא דאמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה היינו כשיבא בעלה ויטעון והא דאמרי בני כה"ג תשבע בתחלה ובסוף ולכאור' קשה כיון דנשבעת בתחלה למה לה לישבע גם בסוף כיון שכבר נשבעה שלא הספיק לה מזונות ונראה לפי מה דאי' בירושלמי טעמא דשמואל דאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדה"י היינו משום דשמא שלח לה ממדה"י צרכי' ע"ש. א"כ אף שנשבעה תחלה שלא התפיס לה צררי עדיין צריכה לישבע בסוף כשיבא ויטעון ששלח לה ממדה"י מזונות אחר השבועה ואין אומרי' תשבע בתחלה גם על העתיד משו' דאין ב"ד נותנין שבועה על להבא אלא לשעבר ועיין כנה"ג ח"מ סי' נ"ג דעת גדולי האחרונים שאין נותנין שבועה להבא ועיין בש"ע ח"מ סי' פ"ז סעי' ל"ד בנותן ת"כ שלא יטעון שקר שלא נפטר משבועתו משו' דשבועה לעבר חמירא מדלהבא ועיין מ"ש שם בקצה"ח ס"ק כ"ט

סעי' ו (ו) פוסקין לאשתו תכשיט עמ"ש סי' ע"א ס"ק ה': סעי' ז (ז) מוציאין מיד הנפקד למזונות אשתו עמ"ש בקצה"ח סי' פ"ו סק"ד

סעי' ח (ח) הלך בעלה ולותה ואכלה כ' הרה"מ פמ"ב מה"ל אישות בשם הרשב"א הא דאמרי' הניח מעותי' על קרן צבי מסתברא לי דוקא בפורע שמפרש מחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא דאינו חייב לשלם שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל כשמפרנס סתם חוזר וגובה ממנו שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה ע"ש ועיין בריב"ש סי' תפ"א שכתב שמצא תשו' הרשב"א במפרנס סתם אף שהי' חייב מעות לאשה שלא תקבל בחשבון חובה מה שהוציא על מזונותי' ומשום דהאשה אינה חייבת לו כלום ע"ש ובמשנה למלך כתב עלה וז"ל וכפי זה קשי' לי בדברי הרשב"א דלמה במפרנס ופירש בעד חוב שחייב לה בעלה במזונותי' הניח מעותיו על קרן הצבי ומה בין המפרנס סתם שגובה מן הבעל הא בשניהם אין האשה חייבת כלום לדעת הרב וא"כ בין בסתם בין במפרש ה"ל פרוע חובו של חבירו וצ"ע אחכ"ז ראיתי בתשו' הרשב"א המיוחסת סי' ד' וכנראה היא התשובה שרמז עלי' הריב"ש וכתב ז"ל מיהו במפרנס סתם לא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא הבעל חייב לשלם דומה ליורד לשדה חבירו שלא ברשו' ונטעה כו' ומיהו עדיין לא יצאנו ידי שאלה שהקשינו מה בין סתם למפרש כיון שאין עלי' שום חיוב ונשאר חילוק הרב ז"ל דק כחוט השערה כו'. עוד כתב הרמב"ן שם ז"ל ומ"מ לענין תשלומי האשה פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום כו' ודבר גדול דיבר הרב כאן דאפי' שיש בידו נכסי האשה ופרנסה סתם אין מנכין לה משלה כלום דלאו אדעתא שתשלם היא פרנסה דהא פירות שביד הזקן ה"ל לתפוס בהם בעד מזונות והוא פלא עכ"ל:

ונראה לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לנדרי' דף מ"ז וז"ל וכשעמד אחד ופרנס את אשתו סתם אין זה כנותן מתנה אלא כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שחוזר ומשתלם מן הבעלים והלכך גם זה כשפרנס בתורת הלואה פרנס והיא גם היא כשנתפרנסה על ידו בתורת הלואה נתפרנסה ולא מתורת מתנה והלכך לכ"ע לא אבד את מעותיו ומיהו כיון שלא הלוה את האשה בפירוש והיא לא נשתעבד' לו בפירוש אינו יכול לחזור עליה אלא על הבעל כאילו לותה היא בתנאי שיהא הבעל חייב לו ושלא יגבה ממנה והיינו ברייתא דהאומר לאשתו קונם שאיני נהנית לי דשמעתין ע"ש:

מבואר כונת הרשב"א דכל שפרנסה בסתם אע"ג דלשם הלואה ולא לשם מתנה נתן לה מ"מ כיון שלא הלותה בפירוש ולא נשתעבדה בפירוש אינו יכול לתבוע האשה וכאלו לותה בתנאי שיהי' הבעל חייב לו וכיצד הבעל הוא מתחייב בקבלתה לכך אמר כאילו לותה היא וא"כ כיון שלקחה בתורת הלואה הרי היא חייבת והבעל מתחייב מכח שעבודא דר"נ והתנאי הי' שלא יהי' נפרע ממנה רק מבעל לכך הבעל חייב לשלם שהרי היא חייבת והבעל משתעבד מדר"נ והיינו דדייק הרשב"א וכתב בתנאי שלא יגבה ממנה ולא כתב שלא תהא היא חייבת דא"כ גם הבעל לא הי' מתחייב אלא אדרבה היא מתחייבת ג"כ וכיון שחל עלי' חיוב חל על הבעל שעבודא דר"נ אלא שהי' תנאי בענין הגביי' שלא יגבה רק מהבעל משא"כ כשהלותה בפירוש אין כאן תנאי וצריכה היא לשלם היכא דאית לה נכסי למאן דס"ל באית לי' נכסי לית בי' משום שעבודא דר"נ כמבוא' בח"מ סי' פ"ו ע"ש אבל כשמפרנס סתם כיון דה"ל תנאי שלא יגבה ממנה רק מהבעל א"כ אפי' אית לה נכסי גובה מהבעל משעבודא דר"נ כיון דלא מצי גבי מינה ה"ל כמאן דלית לה נכסי ודומה כמי שאין לו נכסי' כאן ויש לו במדה"י כיון דלא מצי גבי מינייהו גובה משעדר"נ ומ"מ אף דלא מצי גבי מינה כיון דמ"מ היא חייבת רק התנאי מעכב שלא יגבה מנכסי' שייך בי' שעדר"נ ושפיר גובה מהבעל וזה ברור בדעת הרשב"א ומש"ה אפי' יש בידו מנכסי האשה אינו מנכה לה כיון דפרנס סתם ה"ל כתנאי שלא יגבה מהאשה רק מבעלה ודו"ק היטב:

ובזה נתיישב מה שהק' הר"ן על הרשב"א והוא דאע"ג דמפרנ' סתם אין דעתו על מתנה מ"מ מסתמ' אדעתא דבעל יהיב וה"ל פורע חובו של חבירו ע"ש, והשת' ניחא דאע"ג דאדעת' דבעל יהבי' מ"מ דרך הלואה נתן היינו שהאשה מתחייבת בשעבוד הגוף ונכסי הבעל משתעבד מדר"נ והתנאי הי' שלא יגבה מנכסי' כלל וכאילו עשאה אפותיקי לשעבוד' דבעל. ודו"ק:

אמנם לענ"ד נראה כדעת הרא"ה הובא בר"ן במתני' דמי שהלך למדה"י ועמד א' כו' דס"ל דאשה שלותה ואכלה אפי' יש לה לשלם אין המלוה יכול לגבות ממנה כלום שאין אחריותו עלי' כלל כי היכא דאמרי' ארמלתא דזבין אחריות איתמי ה"ה באשה שלותה עשאוה חז"ל כשליח הבעל והחוב הוא על הבעל אלא אם אין לו לבעל גובה מן האשה ובר"ן כתב עלה כיון דאם אין לו לבעל צריכה לשלם תו אינו דומה לאלמנה שמוכרת ואחריו' איתמי ואפי' אין ליתומים אינו גובה מן האלמנה ע"ש (ואמנם דעת הרא"ה ז"ל לחלק דהתם אין הלוקח מלוה כלל אלא שהיא מקבלת אחריות מצד המכירה והקרקע היא של היתומי' מש"ה נגרר האחריו' על היתומים ע"י מכירה זו כיון שיש לה רשות למכור ואין על האלמנה כלום אבל הכא היא בעצמה היא הלוה דאל"כ יהי' פורע חובו של חבירו שלא מדעתו אלא שעשאוה חז"ל כשליח לאחריות לגבות מן הבעל מ"מ גם היא יש לה דין לוה וכל שאין לבעל צריכה לשלם משא"כ באלמנה אין לה דין לוה אלא דין מוכר והאחריו' נמשך בפ"ע למי שהקרקע שלו כן נלענ"ד לדעת הרא"ה ז"ל). ובנדרים פ' השותפין דף מ"ז. בעי רמי ב"ח קונם פירו' כו' מהו בחליפין כו' ת"ש האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח באין ונפרעי' ממנו מ"ט בע"ח באין ונפרעין ממנו לאו משו' דחליפין לאו כגידילון דמי אמר רבא דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד וכתב שם הר"ן מ"ט בע"ח באין ונפרעין כו' קס"ד כיון דבשעה שהיא לוה משתעבדי נכסי הבעל והרי היא כמחלפת נכסי הבעל בנכסי' אחרים כו' ונראה דלהכי פשיט מהא בריית' ולא פשיט ממתני' דאומר לבנו קונם שאני נהנה לך כו' לוה ובע"ח באין ונפרעין משום דאיהו לאו כמחליף דהא מצי קני נכסי אבל אשה שאין לה קנין בלא בעלה סליק אדעתי דהוי כמחלפת נכסי הבעל ממש עכ"ל ע"ש:

ואכתי קשי' דמי לא משכחת לה גם באשה שיבואו לה נכסים דרך ירושה דמצי בע"ח להפרע מהן ע"י מכירה בטובת הנאה או שיבואו לה דרך מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן והרשב"א שם בחידושיו כתב ליישב הסוגי' כשיטתו שם ע"ש ולפמ"ש בשם הרא"ה דאפי' יש לה נכסי' לאשה אינה חייבת לשלם שהבעל נשתעבד בחוב האשה א"כ ה"ל כמחלפת ממש משא"כ במדיר לבנו שאם יש לבנו נכסי' אחרי' מחויב לשלם לא הוי כמחליף ממש:

ובאשר"י פ' ב' דייני גזירות בהא דאמרו הממאנת אין לה מזונות בלותה ואכלה כתב וז"ל וכתב הרמ"ה ממה שחייב הבעל לשלם מה שלותה, אשתו קטנה