אבני מילואים על השולחן ערוך - א צז

מקודשת כיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב ע"ש הובא בר"ן. ונראה דהטור איירי מסלע שאינו משומר והוא מקום האבוד וה"ל כזרוק מנה לים דהוציא ממון על פיה והרמב"ן מיירי מסלע שאינו מקום האבוד וא"כ לא הוציא ממון אפומה. ובריטב"א ז"ל ואב לכולן ערב וה"ה והוא הטעם באומר לחבירו זרוק מנה לים או לדבר האבוד ואתחייב אני לך שהוא חייב דמידי הוא טעמא אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיו ונשתעבדו לו באותה הנאה ומה לי נתנו לאחרים על פי' במתנה גמורה או זרקו לים ומקום האיבוד כו' והוא שלא חזר ונטלו משם דאם חזר ונטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו ומיהו אם נתנו שם והלך לו והניחו לאיבוד במקום שאינו משתמר ואח"כ חזר ונטלו משם איכא למימר דחבירו חייב לו דמאי דהדר השתא ושקלינהו כמציאה הוא אצלו ומן שמיא הוא דאקנינהו ניהלי' והוא תליא בפלוגתא דרשב"א ורבנן פ' אלו מציאות המוציא מציאה בסרטיא ופלטיא ובכל מקום שהרבים מצויין שם דרבנן אמרי חייב להחזיר ורשב"א אמר איני חייב להחזיר וקי"ל כוותי' ברוב גוים מיהת הלכך כל שנתנו לאיבוד במקום שהרבים מצויין שם שאלו מצא שם מציאה אינו חייב להחזיר והניחו שם ולאחר זמן חזר ונטלו הרי הוא אצלו כממון אחר וחבירו חייב לו במנה זו וכיוצא באשה מקודשת אבל מקום שכיוצא בו אם מצא שם מציאה חייב להחזיר לבעלים אף כאן נמי כשחזר ונטלו הרי נטל שלו והוה פטור ובאשה אינה מקודשת כן אם אחר שהניחתם במקום האבוד בא חבירו ונטלם ואמר לו טול אותו אם לא רצה לטלו הרשות בידו וזה חייב לו בהם שכבר נתחייב לו בהם כשנתנו לאבוד על פיו עכ"ל. ומה דתלי הריטב"א בפלוגתא דרשב"א ורבנן אם הוי יאוש או לא ולכאורה נהי דלא הוי יאוש לפי שיש איזה תוחלת לבעלים ומש"ה צריך המוציא להחזירו לבעלים אבל כיון דמקום איבוד הוא אליבי' דכ"ע וזה הוציא למקום האיבוד למה לא איחיי' הערב. ונראה משום דאין הערב מתחייב אלא אם לא יבא החפץ ליד הבעלים וכמו בערב ללוה דאם הלוה משלם אין הערב משלם ומש"ה בנתנו למקום האיבוד נמי אם בא החפץ אח"כ ליד הבעלים תו אין הער' משלם אלא כשנתנו על פיו למקום הראוי ליאש דאז כבר יצא החפץ מרשות בעלים וכי הדר ושקלי' לאו ממונו הוא דשקל אלא מהפקירא זוכה ולפי"ז נראה דכה"ג נמי בערב ללוה ונתייאש המלוה מחוב במקום הראוי ליאוש דמהני יאוש בחוב וכמ"ש הרמ"א בח"מ סי' קס"ג ועמ"ש בקצה"ח שם סק"א והדר פרעי' הלוה אם הלוה כותי מהפקירא קא זכי והערב חייב לשלם למלוה כיון דמדינ' זה לאו ממונא דמלוה הוא ובטור ח"מ סי' רס"א כתב דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה ע"ש וכ"כ הרמ"א שם ואפי' אינו מקום הראוי ליאוש ע"ש וא"כ ה"נ בנתנו למקום האיבוד אפי' אינו מקום הראוי ליאוש כגון בנתנו לרשות הרבים וע"ש ברמ"א סי' רס"א נמי נעש' הפקר ומקודשת והריטב"א דבעי דוקא מקום הראוי ליאוש נראה דס"ל כדעת הרמב"ם שם דאבידה מדעת לא הוי הפקר ומש"ה כשחזר ונטל משם במקום שאינו ראוי ליאוש אינה מקודשת לפי שלא הוי הפקר וא"כ במקום שאינו ראוי ליאוש וחזר ונטלו מידי ספיקא לא נפקא כיון דלדעת הטור הפקר מדעת אפי' במקום שאינו ראוי ליאוש נמי סתמא הוי הפקר וזוכה מהפקר ומקודשת וראוי להחמיר:

(יג) ויש להחמיר בדבר כתב הב"ש ז"ל כלומר דרך חומרא הוא ולא ע"פ הדין כי תן מנה לפ' אתי מדין ערב ובכה"ג אין הערב משתעבד כיון שלא בא ליד שום אדם עכ"ל. מיהו ברמ"א בח"מ סי' ש"פ הביא שני הדיעות בזרוק מנה לים אם חייב לשלם מדין ערב ולא הכריע ע"ש וא"כ הוי ספיקא דדינא וע"ש בסי' כ"ג סק"ו

לא (א) בחפץ זה ששוה נ' פ"ק דקידושין דף ח' האי גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכין שומא ור"י אמר צריכי שומא אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא כי פליגי דאמר לה בחמשין ושוה חמשין דרבה אמר לא צריכי שומא דהא שוי חמשין רב יוסף אמר צריכין שומא כיון דהשתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה וכתב רש"י ז"ל דאמר לה בחמשין דאמר לה התקדשי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהן וכ"כ הר"ן ע"ש. ודברי רש"י נראה תמוה במה דלא פי' כפשוטו דאמר לה התקדשי בחפץ זה ששוה חמשין ואפשר דאם אמר לה המקדש בחפץ זה ששוה חמשין ואם נמצא אח"כ ששוה פחות דינר ה"ל בכלל אונאה ופחות משתות ה"ל מחילה ואפי' במטבע שנינו פ' הזהב כמה תהיה הסלע חסירה ויהיה בו אונאה עד שתות וא"כ היכא דיהיב לה סלע לקידושין וחסר עד שתות נמי ה"ל קידושין ולזה כתב רש"י דאמר לה התקדשי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהן בזה ליכא מחילה וצריך להיות השיראין שוה חמשין בלי גרעון ואכתי צ"ע, עוד שם בש"ס איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ ואיכא למידק בהא דתניא בקידושין דף מ"ז התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו' אם נשתייר הימנה שו"פ מקודשת ע"ש וכיון דהתם ע"כ לא שמו מתחלה דאם אמר לה סכום ידוע' א"כ אפי' נשתייר שו"פ אינה מקודשת וכמ"ש הרא"ש שם וכיון דלא הי' סכום ידוע ותיקשי לרב יוסף דאמר בכל דהו נמי צריך שומא (ב) באבן זו ששוה נ' כתב ב"ש ז"ל מבואר ברש"י ותו' אם לא הי' נישום בעת הקידושין אם שמו אח"כ לא מהני ואינה מקודשת ואפי' מעת השומא וכו' ואם לא שמו צריך לקדשה מחדש וכתב הרשב"א דאין צריך ליקח ממנה הקידושין ולקדשה מחדש אלא אומר לה הרי את מקודשת וכו' ולא אמרינן דהוי שתיק' אחר מתן מעות משום דדומה לשדיך וכו' ואפשר דהכא עדיף טפי כיון שקבלה לשום קידושין ומיהו קשה למה כתב בסי' כ"ז דצריך לטול ממנה הקידושין גם משמע מרש"י ותו' בסוגיא זו דפליגי על הריטב"א שהבאתי בסי' כ"ח דס"ל אם מקדשה בגזל ואח"כ קנה מהנגזל חלין הקידושין מאותה השעה מכאן משמע דלא תלין הקידושין אפי' אחר השומא עכ"ל. והנה מה שהקשה מסי' כ"ז כתבנו שם בזה ס"ק ט' ע"ש. ומ"ש הב"ש דפליגי על הריטב"א נראה דהתם גבי גזל כיון דנתרצית לקדשה בסך זה אלא שהיא גזל ומש"ה כל שקנה אח"כ מהנגזל חלין הקידושין מעת שקנה אבל הכא בקידשה בדבר שצריכי שומא דאפי' אמר בכל דהו צריכי שומא וכמ"ש הר"ן בשם ר"ת דלהכי אין מקדשין בטבעת שיש בה אבן דפעמים סבורה בדעתה שהוא שוה הרבה ואינו כן ומש"ה אפי' אמר בכל דהו צריכי שומא ואפי' לרבה ע"ש וכ"כ הב"י ע"ש וכיון דכל שלא שמו היא סבורה שהוא שוה הרבה ודעתה לסך גדול ואם אחר שומא אינו כן אלא סך קטן צריך לקדשה מחדש כיון דבתחלה לא הי' דעתה להתקדש בסך מועט כזה. ולפי זה לפי' הרא"ש דאפי' באבן נמי כל שאומר בכל דהו אינו צריך שומא אלא דוקא בחמשין דלא סמכה דעתה דסבורה שאינו שוה א"כ כיון דבתחלה נמי הי' דעתה להתקדש בחמשין ואחר שומא נמי שוה חמשין ה"ל כמו האי דריטב"א במקדש בגזל וקנה אח"כ מנגזל דאין צריך לקדש' מחדש ואין ראי' מרש"י ותו' דאפשר דס"ל כפי' הר"ן וא"כ ודאי צריך קידושין אחרים כיון דסבורה ששוה יותר ולא הי' דעתה בתחלה להתקדש בתחלה בסך מועט ועתה אחר השומא נתרצית בסך מועט צריכה קידושין מחדש. מיהו אחר העיון שפיר הוכיח ב"ש מרש"י ותו' דלא ס"ל כריטב"א מדכתבו גבי שיראי דצריך לקדשה מחדש וגבי שיראי ודאי מהני בכל דהו כדאי' בש"ס להדיא בכל דהו כ"ע לא פליגי אלא בחמשין ומשום דלא סמכ' דעתה דשוה חמשין וא"כ ודאי פליגי על הריטב"א כיון דבשיראי אינה עולה בדעת יותר מחמשין וכיון דאחר השומא שוה חמשין אמאי צריכה קידושין מחדש וע"כ מוכח דלא ס"ל לרש"י ותו' כדברי ריטב"א. אמנם לדינא נראה בקידשה באבן דאפי' לדברי ריטב"א צריכה קידושין אחרים אחר השומא כיון דבאבן לא סמכה דעת' וסבורה ששו' יותר ולא הי' דעתה לסך קטן א"כ אחר השומא שאינו שוה כמו שעלה בדעתה מתחלה צריכ' קידושין אחרים וכמ"ש:

(ג) דלא סמכה דעתה בתו' דף ט' כתבו דמה"ט נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן ע"ש. וצריך עיון במה שנהגו ליתן לכהן בפדיון הבן אבנים טובות ומרגליות דהא מבואר בש"ס להדיא דגם בכהן בעינן סמכה דעתי' ע"ש דף ח' אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני וכו' וכתבו תו' שם ז"ל ללישנא קמא מייתי ראי' עכ"ל וללישנא קמא יוסף משום