אבני מילואים על השולחן ערוך - א צא

וניכר שאינו מנה סברה וקיבלה כ"כ הר"ן עכ"ל. וב"ש כתבו בפשיטות ולדעתי מידי מחלוקת לא נפקא דבטור ח"מ סימן רצ"ב כתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו כיצד הי' תופס שק מלא אגוזים ואמר לו הילך שק זה בדינר ויש בו סאה של אגוזים והלך ומדדו ולא הי' בו סאה הרי זה חוזר אעפ"י שזה רוצה להשלים לו הסאה אבל אם הי' לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו שיעור מדה וזה אומר הנה לך סאה אגוזים בדינר ונטלו ומדדו ולא מצא בה מדה הרי זה קנה וישלים שהרי זה הי' מכיר שלא הי' בו סאה ועל דעת שישלים לו נטלו עכ"ל ומבואר מזה דהיכא דאפשר להשלים לא אמרינן סבר וקיבל ואדעתא דהשלמה נתרצו וא"כ ה"ה קידושין ולדעת הראב"ד הא דפריך בש"ס דף ח' האי דינר של נחושת היכא דמי אי דידעה בי' הא סברה וקבלה. נראה דוקא היכא דחסר לגמרי נתרצו אדעתא דהשלמה אבל אם המנה איתי' לכולי' בעינא אלא שדינר א' של נחושת אמרינן סברה וקבלה לקבל הדינר נחושת במקום כסף דאי דעתה רק על השלמה בדינר כסף דוקא למה קיבלה הדינר נחושת ויותר נראה דהתם בברייתא תני התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחוש' אינ' מקודשת הי' בו דינר רע יחליף ומש"ה פריך אי דידעה הא סברה וקיבלה ואית בי' דינא דיחליף והיינו השלמה בדינר כסף לזה משני דיהבי' ניהלה בלילה ולא ידעה ומש"ה אינה מקודש' אע"ג דרוצ' להחלי' ולהשלים ואפשר דגם הר"ן שכ' בניכר שאינו מנה סברה וקיבלה היינו דסברה וקיבלה שלא יתבטלו הקידושין בזה אבל השלמה צריך דאדעתא דהשלמה נתרצו ואפי' נימא דהר"ן ס"ל דסברה וקיבלה ואין צריך השלמ' מידי ספיקא לא נפקא כיון דהראב"ד ס"ל דצריך להשלים:

(כ) עד שיאמר לה אח"כ התקדשי לי בזה ושתקה והקשה בח"מ שתיקה זו למה מהני דהא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ע"ש וב"ש כתב דהרמ"ה ס"ל דמהני קידושין כל זמן שלא חזרו ולזה כתב שדברי הרמ"א תמוהין כיון דכתב דקידושין נתבטלו ממילא ולא צריך חזרה א"כ לא מהני שתיקה דה"ל לאחר מתן מעות וע"ש. והנה לפי מ"ש הרמ"ה דשתקה ה"ל קידושי ספק והובא בטור ולפי מ"ש הב"ש גם הרמ"א שכתב ושתקה נמי אינו אלא דהוי קידושי ספק ע"ש וא"כ תו לא קשה דה"ל שתיקה לאחר מתן מעו' דהא גבי ציפתא דאסא פ"ק דקידושין דף י"א נמי אמרינן זיל חוש לה ומשום דה"ל למישדנהו כיון דנתן לשום קידושין אינה חייבת באחריות ע"ש וכן פסקו תו' והרא"ש וכ"כ הרמ"א בסי' כ"ח סעיף ה' וה"נ כיון דלשום קידושין נתנו ואינה חייבת באחריות ה"ל למשדינהו ומש"ה ה"ל ספק קידושין, וב"י כתב בטעמא דהרמ"ה דהוי ספק קידושין משום די"ל דאדיבורא קמא קא סמיך ע"ש. וקשה דא"כ גבי ציפתא דאסא שם דאמר התקדשי לי בזה ואמרו לי' הא לית בי' שו"פ אמר תתקדש בד' זוזי דאית בי' ע"ש דפליגי בשתיקה דלאחר מתן מעות ותיפוק לי' די"ל דאדיבורא קמא קא סמיך שהי' בחפץ לחודי'. ולפי מ"ש הר"ן שם דגם בתחלה הי' דעת המקדש לקדשה בארבע זוזי דאית בי' עיין שם ואם כן מכי אמר תקדוש בארבעה זוזי גלי אדעתי' דמתחלה הי' הכוונה לזה ותו לא אמרי' אדיבורא קמא סמיך אבל לשטת הרא"ש שם דמעיקרא לא הי' דעתו לקדשה אלא בציפתא ואח"כ חזר בו ואמר תתקדש בארבע זוזי וא"כ תיפוק לי' משום די"ל דאדיבורא קמא סמיך ולמה לי טעמא דשתיקה דלאחר מתן מעות. לכן נראה טעמא דהרמ"ה דה"ל ספיקא דגמ' דאמר זיל חוש לה גבי שתיקה דלאחר מתן מעות וכמ"ש דה"ל למישדנהו. ועוד נראה בעיקר קושיא שהקשו בפ"מ וב"ש דה"ל שתיקה לאחר מתן מעות והוא דכבר כתב הרשב"א גבי שיראי דצריכה שומא דאם לא שמו אותן דאין צריך ליקח ממנה הקידושין ולקדש' אלא אם שמו אח"כ ואמר לה אח"כ התקדשי לי בזה מהני ולא אמרינן דה"ל שתיק' דלאחר מתן מעות דה"ל כמו שדיך והובא בב"ש סי' ל"א סק"א וצריך לומר דעדיפא משדיך דהא גבי שדיך נמי שתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני אלא צריך לומר כיון דנתן לשום קידושין זה החפץ עדיפא משדיך וכ"כ ב"ש שם סי' צ"א ע"ש וא"כ ה"נ הרי קיבלה לשום קידושין והוא עדיף משדיך ומהני בי' שתיקה לאחר מתן מעות והאי דציפתא דאסא משום דהתם כשאמר בארבעה זוזי דאית בי' לא קיבלה היא בתחלה הנך ארבעה זוזי לשום קידושין כיון שלא ידעה בתחלה מזה וא"כ לא עדיף משדיך דלא מהני בי' שתיקה דלאחר מתן מעות אבל גבי שיראי דצריכה שומא ידעה מהשיראי אלא מסכום השיוי לא ידעה להכי אם שמו אח"כ מהני בי' שתיקה דלאחר מתן מעות וה"נ כבר קיבלה זה לשום קידושין אלא שלא ידעה סכום המנה וסבורה הי' שיש בה מנה שלם אבל מה שקיבלה לשום קידושין קיבלה ואע"ג דבתחלה סבורה שיש בה מנה שלם התם נמי גבי שיראי סבורה ששוה יותר אלא מה שקיבלה בידה הי' לשום קידושין וה"נ מה שבידה לשום קידושין קיבלה משא"כ גבי ציפתא דאסא אותן ארבעה זוזי לא קיבלה מתחלה לקידושין כיון דלא ידעה ביה וזה נכון ודו"ק:

(כא) והיא אומרת ע"מ שתשלים לי ר' כתב הב"ש ז"ל אבל אם הי' קציצה ביניהם ליתן לה ק' או ר' ואח"כ חזר אחד מהם ואח"כ תבע הצד השני וקידשה אמרינן מסתמא על דרך קציצה הראשונ' אומר ולא למלאות רצון השני עכ"ל. ועיין בס' קצה"ח סי' רכ"א ס"ק א' ושם הארכנו בזה דדין זה לא שייך בקדושין ע"ש:

(כב) אם אמרה הן בב"י הקשה על הרמב"ם שכתב אם אמר' הן דהא אפי' שתיקה נמי מהני וכן נרא' ממ"ש הטור בשם הרא"ש וע"ש ובד"מ כתב דהאי דרא"ש שהוב' בטור דאם אמר לה בשעה שנותן לה הרי את מקודשת לי אבל אם לא חזר ואמר בשע' שנותן לה הרי את מקודשת רק כששאל' אם אתן לך מקדשה לי ושתק' אינ' מקודש' ולכך הצריכו לומר הן דוקא וע"ש ומבוא' דעת הד"מ דלא מהני שתיק' אלא כשאומר לה בשעת נתינה בלשון מוחלט ולא בלשון שאל' ואפי' בלשון מוחלט נמי דוקא כששתק' דהוי כהנא' אבל אם השיבה בלשונות הגרועים כגון הב או הבה מיהבה אינה מקודשת ולזה כתב הרמ"א אח"כ ואם לא קיבלה בשתיק' רק חזרה ואמר' תן לי כו' ובספרים שלפנינו כתוב ואם קיבלה בשתיק' וכבר הגי' בט"ז ואם לא קיבלה בשתיק' ע"ש ובתשובת מוהרי"ט חלק אה"ע סי' ל"ח כתב שיש להקשות על סברא זו דלא מהני שתיקה באומר בלשון שאל' מהא דאמרינן פ"ק דקידושין האי אתתא דהוי מזבני וורשכי אתא האי גברא וחטף מינה א"ל הבה ניהלי' אמר לה אי יהבינא לך מקדש' לי שקלה ואשתק' דהתם אי לאו מטעם דהוי גזל דמצי אמר' דידי שקלי הוי מקודשת אע"ג דהיא אמרה מעיקרא הבי לי והוא כי אמר לה בלשון שאל' קאמר לה אלמא כל כה"ג שתיק' כהודא' וע"ש שכת' שכבר הי' לו משא ומתן בזה עם גדולי חכמי הדור ומה שרצו לישב וע"ש וכבר קדמוהו בזה בתשובת רבינו בצלאל שהביא בשם חדושי הרשב"א שלמד מסוגיא זו דאם שתקה מקודשת ע"ש וב"ש כתב דלדברי ד"מ צ"ל הש"ס מקצר ובאמת איירי דבעת הנתינ' אמר התקדשי לי ע"ש. והרשב"א בחידושיו פ"ק דקידושין דף ט' ז"ל ואחרים אומרים דאם חזר הוא בשעת נתינ' ואמר לה התקדשי לי כו' הרי זו מקודשת ומסתברא דטעמא משום דכיון דאיהו בלשון שאל' קאמר לה אי יהבינא לך מקדשא לי ואיהי לא אמרה אין אלא הבה מיהבה גלי אדעתא דלא בעי בקידושין דאל"כ לימא לי' אין אלא מתנ' היא דקא בעי מיני' והיינו דאמר כל הבה מיהבה לאו כלום דאלמא עיקר משום הב דקאמר' השתא ולא משו' הב לי דקאמרה מעיקרא לא משום דלא אמר לה התקדשי לי בו בשעת נתינה דהא דקאמר לה אי יהיבנא לך מקודשת לי לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם אלא בשעת נתינ' אמר לה הרי את מקודשת לי בזה דסתמא דמלתא הכין ואע"ג