אבני מילואים על השולחן ערוך - א פו

מיקרי הנאה במה שזה מוציא ממון על פי' לזמן ואע"ג דבריבית לא מחייב הערב אפי' ערב בשעת הלואה היינו משום דבריבית הוא על המתנת הזמן יום יום ואין הערב משתעבד לשלם הריבית כיון שאינו מחסר ממון רק המתנת הזמן אבל הכא מקודשת במה שזה מוציא ממונו להלואה על פי' ודו"ק. ומ"ש בח"מ ואולי הרשב"א בתשובה מיירי שערב גם בעד הקרן ע"ש והמעיין ברשב"א יראה דלא מיירי שערב בעד הקרן ועיקר כמו שכתבתי (ח) בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. כתב הרמב"ם פ"ה מאישות כשקידש' אותו פ' ואמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך וכתב עלה הרב המגיד ז"ל יש מי שפירש כשאותו פ' מינה שליח את זה לקדש לו אשה כו' והרשב"א תמה על רבינו למה הוצרך לפרשה כשאמ' מי שנתקדש' לו הרי את מקודשת בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך עוד כתב ואדרבה לכאור' משמע דכל כה"ג קרוב הוא להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודש' אלא באדם חשוב דוקא וצ"ע עכ"ל ודברי תימה הן דהא ע"כ אם נפרשה שמינהו שליח ודאי הוי אמר התקדשי בהנאת מתנה זו שנתת ברצונך שאם לא אמר השליח כלום היאך יפה כחו יותר ממשלחו וכבר נתבאר בפ"ג שנתן הוא ואמרה היא שאינ' אלא קידושי ספק כ"ש כה"ג אלא ודאי כשא"ל השליח כן א"כ יפה פי' רבינו שאין כאן צורך שליח כו' והקושיא שהקשה הוא ז"ל דלכאורה משמע דכה"ג אם אינו אדם חשוב אינה מקודשת אני אומר לדבריו א"כ יפה כח שליח ממשלחו שכששליח מקדשה בכה"ג מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזהו תימה אלא ודאי יש חילוק בין האי דבעי אדם חשוב גבי הילך מנה והיא חסרה ממון ולפיכך בעי אדם חשוב דוקא ושלא בחשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסירה ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים כן נ"ל עכ"ל. ונראה דהרשב"א ס"ל דזה לא הוי הנאה כלל במה שמקבל אינו חשוב מתנה מרצונו אלא עיקר במה שמחסר ממון על פי' וכמו ערב ומה"ט ס"ל לקצת פוסקים דאפי' זרוק מנה לים כיון שמחסר ממון על פי' ה"ל ערב ואפי' להפוסקים דבעינן דוקא לבן דעת היינו משום דכל שאינו נותן לבן דעת אע"ג דמחסר ממון על פיו לא משתעבד אבל כל שנותן לבן דעת נמי עיקר חיוב הערב במה שהוציא ממון על פיו לבן דעת ועמ"ש בסק"ו ומש"ה באומרת תן מנה לפ' ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ערב ועבד כנעני אבל באומר הבעל תתקדש בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך לאו הנאה מיקרי באינו חשוב וזה הוא מה שבין הרמב"ם והרשב"א דהרמב"ם ס"ל שיאמר בהנאה שקבלתי ברצונך ולהרשב"א הקבל' אינו הנאה וצריך שיאמר בהנאה זו שנתתי ברצונך והיינו במה שהוציא ממון על פי' לבן דעת וחיסר השליח על פי' וניחא לי' להרשב"א לפרש בעשאו שליח ומקדשה השליח במנה זו שחיסר על פי' לבן דעת ואין ה"נ בלא עשאו שליח ואומר המקדש בהנאה זו שנתן פ' לידי על פיך וא"כ לא עדיף כח שליח מכח המשלח וזה נראה לענ"ד בכוונת הרשב"א ומ"ש הרב המגיד דהיכא דאינה חסירה ממון גם קבלת אדם אינו חשוב הוי הנאה קשה לי בהא דאמרו בגמ' מקודשת מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני ולמה לי דין עבד כנעני כיון דזה גופה הוי הנאה מן המקדש במה שמקבל כרצונה וצ"ע ואפשר דבאדם שאינו חשוב אע"ג דהוי הנאה במה שמקבל כרצונה מכל מקום המקדש לא חסר ומשום דבאדם חשוב כיון שאין דרכו לקבל מתנות ועושה רק להנאתה ה"ל כמו חסר אבל אדם שאינו חשוב שמקבל בכל עת בלי קפידא מיקרי לא חסר לזה יליף מעבד כנעני דאע"ג דאיהו לא חסר קבלת רבו גרמה וה"ה בזה אע"ג דלא חסר כיון דהאשה נהנית מקודשת ואכתי צ"ע. ובש"ע י"ד סי' ק"ס סעי' ט"ו ז"ל יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפ' שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות וכתב הב"ח שהוא ט"ס ובט"ז כתב ז"ל והנראה לענ"ד שאין כאן ט"ס והוא דבפ"ק דקידושין אשה שאמרה הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת באדם חשוב ופי' רש"י בהאי הנא' שתרצה לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל המתנה עכ"ל ונראה בעיני דע"כ לא בעי התם שיהי' אדם חשוב אלא דוקא כשהוא מקבל המתנה דאי לאו דאדם חשוב הוא אעפ"י שהוא נהנה במה שמקבל ממנה דהא ניחא לה בכך מכל מקום אין ההנא' שוה כלום דדוקא בכסף מתקדשת ולא בהנא' שאינו שוה כסף כו' ולפי"ז אם אמר' אמור לפ' שיתן לך מתנה ואתקדש אני אפי' אם הוא אינו חשוב הרי זו מקודשת כיון שבשליחות' הוא אמר והיא ניחא לה בכך אי לאו שהוא יאמר כן הית' נותן לאחר פרוט' שיאמר לו כן נמצא נהנית באותו שליחות ושייך בו ממון דאין אדם מטריח באמיר' בחנם לכן נרא' לי דבזה מקודשת אעפ"י שאינו אדם חשוב ולענין הלכה למעש' נראה עכ"פ נהי דאינה מקודשת לקולא כגון אם יקדש אותה אחר כו' מ"מ לחומרא מקודשת והשתא גם לענין ריבית הוי ממש כן דאם אומר מלוה ללוה אלוה לך מעות על מנת שתקבל ממני מתנ' אם הוא אדם חשוב יש איסור ריבית ואם לאו אדם חשוב אין איסור אבל אם אמר לו אמור לפ' שיתן לך מתנ' ממילא ניחא לי' האי אמיר' ולולי זאת הי' נותן פרוט' לאחר שיאמר אמיר' זאת והוי ריבית גמור עכ"ל. והנה לכאורה בנדון הט"ז דלפי מ"ש הרב המגיד דכל שאינו מחוסר ממון באדם שאינו חשוב נמי הוי הנא' א"כ לענין ריבית נמי הוי הנאה בקבלתו אפי' באינו חשוב. מיהו אפי' דברי הרב המגיד היינו דוקא אם הנתינ' הי' במצות האשה ונהנית במה שמקבל זה ע"י מצותה אבל באומרת אמור לפ' שיתן לך מתנה אפי' באדם חשוב כה"ג אינה מקודשת כיון שאין המתנ' במצות האשה וכן משמע לשון הרב המגיד שכתב ז"ל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים ע"ש והיינו מצותה שציותה ליתן למקדש אבל היכא שנותן אותו פ' מעצמו אינה מקודשת כיון שאין זו הקבל' באה על ידה. ולזה בא עליו הט"ז מטעם אחר והוא משום דשו"פ השליחות ההוא שיאמר לפ' אלא דלענ"ד אין זה חשוב כסף לא לקידושין ולא לריבית כיון שאין הקבל' במצותו והיכא שאומרת אמור לפ' שיתן לך מנה עבורי א"כ לקידושין כה"ג מקודשת לפי מ"ש הרב המגיד היכא שנעש' עפ"י מצותה בממון אחרים וא"כ אפשר ה"ה לאיסור ריבית כה"ג אסור ולדעת הרשב"א באדם שאינו חשוב לא הוי הנאה כלל אלא במה שמחסר זה על ידי מצותה ואינו אלא מדין ערב ועבד כנעני וא"כ אין בזה איסור ריבית. וכן אם אותו פ' אינו ידוע לו כלל ענין הקידושין והיא אומרת למקדש אמור לפ' ויתן לך מנה עבורי. ולשטת הרב המגיד כה"ג מקודשת מדין הנאת קבלה שקיבל הנא' במצותה והיא אינה חסיר' ממון וה"ל הנא' אפי' באדם שאינו חשוב אבל להרשב"א כה"ג באדם חשוב מקודשת משום הנאת קבל' כיון שקיבל במצותה אבל באדם שאינו חשוב כיון דאותו פ' אינו יודע מענין הקידושין ולא נתן כספו לקידושין אינ' מקודשת ולית בי' משום דין ערב ועבד כנעני. ויותר נראה לענ"ד דגם הרמב"ם שכתב בהנאת מתנ' שקבלתי ברצונך לאו מתורת הנאה קבלה לחוד אתי עלה כיון שהוא אינו חשוב אלא משום הוצאת ממון שהוציא על פיו והוא מדין ערב וכיון דהוצאת ממון על פיו לחודי' לא מהני דהא בזרוק מנה לים לדעת הרשב"א לא הוי ערב אלא כשנהנ' בן דעת מש"ה כתב בהנא' מתנ' שקבלתי ברצונך דכשמקבל בן דעת ה"ל הנא' במה שחיסר זה ממון על פי' ואולי גם כוונת הרב המגיד כן אלא מדברי האחרוני' בח"מ וב"ש דכתבו דברים ככתבן דהוי הנאת מקבל אפי' באינו חשוב כל שאינו מחסר ממון ע"ש משמע דלא אתי כלל מדין ערב וקשה לפרש הסוגיא מדין ערב ומדין עבד כנעני תיפוק לי' מדין עבד כנעני לחוד ואין לומר דדין ערב נמי מה"ט שהוא נהנה במה שמקבל הלו' ואפי' אינו חשוב כיון שאינו חסר דבכל דוכתי משמע דערב אינו אלא משום שהוציא ממון על פיו ואפי' למ"ש לעיל ליישב הא דהוצרכו מדין עבד כנעני אבל דין ערב למה כיון דנהנה מקבל' ולכן מחוורתא כשיטת הרשב"א ולפי מ"ש אפשר דגם כוונת הרמב"ם עיקרו מדין ערב שהוציא ממון על פיו אלא דלא סגי הוצאת ממון זולת כשנהנה בן דעת לזה כתב בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך. (ט) ואותו פ' עשאו שליח עמ"ש בזה בקצה"ח סי' ק"צ סק"ב:

(י) ונתן לה משכון פ"ק דקדושין דף ח' התקדשי לי במנה והניח לה משכון עלי' אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. ושטת הרמב"ן והרשב"א דכיון שהמנה שמקדש בהן אינה בעין אלא אגיד גבי' וברשותו הוא לא מהני במקום כסף לקנות בו קרקע או אשה וכדמוכח שם בש"ס גבי אמתא דאותבי נסכא עלי' ומבואר דגם לקנין קרקע לא הוי כסף הראוי לקנין כיון דאגיד ביה ושטת הר"ר יהוסף הלוי הובא בנמוקי יוסף רפ"ק דמציעא ז"ל ולענין מודה