אבני מילואים על השולחן ערוך - א פה

קישוט ומשו' גזיר' דחליפין וס"ל אפי' נתן כל זכותו נמי אית בי' משום גזירה דחליפין כיון דעתיד לחזור אפי' לבעליו הראשונים כעין חליפין לדעת בעל העיטור ולדעת הרא"ש כל כה"ג שאינו עתיד לחזור למקדש. ומ"ש ב"ש דטעמא דבעל העיטור דס"ל במתנה ע"מ להחזיר לא מהני חזרת דמים ודלא כהרא"ש דמהני חזרת דמים ע"ש ואשתמיטתי' לשון הרא"ש פ' לולב הגזול ז"ל כתב בעל העיטור אם נגנב או נאבד ממנו ולא החזירו אע"ג דחזרת דמים הוי חזרה כדאמרינן גבי איצטלא דאמר תתן לו דמי' היינו דוקא באיצטלית' אמרינן מה לי הן מה לי דמים אבל אתרוג דכי אמר החזר לי אתרוג דוקא קאמר לצאת בו ידי חובה ואם לא החזירו לא יצא עכ"ל ומבואר להדיא דס"ל לבעל העיטור במתנה ע"מ להחזיר מהני חזרת דמים. ואפשר דדוקא בנגנב או נאבד הוא דס"ל לבעל העיטור דמהני חזרת דמים אבל איתי' בעינא אע"ג דמכרו או נתנו לאחר ותו ליתי' בידו כיון דסוף סוף איתי' בעולם אין יוצא בחזרת דמים ולא ס"ל דחשיב כליתי' בעינא ולהרא"ש גם כה"ג שנתנו לאחר חשיב כלית' בעינא וכמ"ש בקצ"הח סי' רמ"א ס"ק ז' ע"ש. ויותר נראה דהעיטור מדמה שאלה למתנה ע"מ להחזיר דוקא גוף החפץ ומשום דשאלה כיון דהדרא בעינא ה"ל כמתנה ע"מ להחזיר גוף החפץ אבל סתם מתנה ע"מ להחזיר אפי' נתנו לאחר ה"ל כליתי' בעינא:

(ה) ונתן לו ואמר לה אבל אם לא אמר לה הוי כנתן הוא ואמרה היא ובט"ז הוכיח מזה דטעמא דאמר' היא אבל אמר הוא בעת שאמרה היא מקודשת ומשום דהנתינה נגרר אחר האמירה ומזה ראי' דאם אמר לה התקדשי בשכר שאעשה לך איזה כלי דאין צריך לקדש אותה בפירוש אחר העשיי' ודלא כתו' רי"ד ע"ש. ולפי מ"ש בסי' כ"ח ס"ק מ' דהתם בשכר שאעשה עמך משום דה"ל דשלב"לע אבל היכא דהוא דבר שבא לעולם שפיר מהני אמירתו ונגרר אחר הנתינה:

(ו) בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך פ"ק דקידושין מקודשת מדין ערב לאו אע"ג, דלא מטא הנאה משתעבד וכתב הריטב"א ז"ל לאו למימרא דלא מטא שום הנאה לי' דא"כ במה משתעבד אלא לומר אע"ג דלא מטא לי' הנאת ממון שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף אפ"ה משתעבד בהנא' דמטי לידי' במה שהלוהו לזה על אמונתו דהאי בכל דוכתי חשיב ככסף ה"נ אע"ג דלא מטא לידה הנאת ממון עצמו מקנא נפשה בהאי הנאה דשויא פרוטה דיהבי' מנה לפ' בדיבור' עכ"ל. והר"ן כתב ז"ל דלעול' לא מחייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה נתחייב זה מדין ערב אבל במוציא ממון לאיבוד לא עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחידושי' דף ח' פ"ק דקידושין ז"ל אבל אמרה לו תנה לכלב שאינו שלה ואתקדש אני לך כו' א"נ השלך מנה לים אינה מקודשת כו' ולא מדין ערבות דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכות על דבור' לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכות הלוה דמשאמר' תן מנה לפ' ואתקדש אני לך אעפ"י שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנ' הוא דקא שקיל מכל מקום היא מתקדשת כו' באותו הנא' הבא לאותו בן זכות בדיבורו אבל כשהמקבל אינו בר זכות אין כאן דין ערבות עכ"ל. ואיכא למידק בהא דכתב הרב המגיד פ' כ"ה מה' מלוה בשם הרמב"ן דשנים שקבלו פקדון ביחד ה"ל ערבים וכן פסק בש"ע ח"מ סי' רצ"ט וכ"כ הרמ"א בח"מ סי' ע"ז סעי' א' דהא ערב לא מתחייב אלא מפני זכיית והנאת בן דעת ומאי זו הנא' לש"ח שיתחייב עליו הערב ואין לומר דש"ח היי לי' נמי הנא' וכדאי' פ' הפועלים דף צ"ג במתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים בהאי הנא' דנפק עליו קלא דאינש מיהמנא גמר ומשעבד נפשי' ע"ש דזה ודאי לא חשיב הנא' דאם הי' הנא' ליהוי ש"ש כמו שאמרו באפטרופס שמנהו ב"ד דהוי בהאי הנא' דנפק עליו קלא דאינש מיהמנא אלא ע"כ דלא חשיב הנא' אלא היכא דמחייב עצמו בפירוש כשואל אבל סתם ש"ח לא הוי הנא' ובתו' פ' הזהב דף נ"ח ד"ה אמר ר' יוחנן כו' א"נ התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובהאי הנא' משעבד נפשי' עכ"ל ומבואר דש"ח דעלמא לא חשיב הנא' וא"כ למה משתעבד הערב כיון דלא מטא הנא' לבן דעת והנה עיקר הדין בהרב המגיד הוא בשם הרמב"ן והרמב"ן לשטתו דס"ל בזרוק מנה לים נמי משתעבד והובא בר"ן ע"ש והרמ"א בח"מ סי' ש"פ הביא שני הדיעות בזרוק מנה לים אם מתחייב ולא הכריע וא"כ היכא סתם בפשיטות סי' ע"ז בשנים שקבלו פקדון יחד דה"ל ערב דהא למאן דס"ל בזרוק מנה לים דלא משתעבד בעי דלימטי הנא' לבן דעת ובש"ח ליכא הנא' וכמ"ש. ולדעת הרא"ש וטור סי' ע"ז בשנים שלוו דה"ל ערבים קבלנים ויכול לתבוע איזה מהם שירצה בכולו דה"ל כל א' לוה בכולו נמי ניחא בשנים שקבלו פקדון דה"ל כל אחד שומר בכולו ולא מדין ערב אבל לפי מה דק"ל דגבי שני לוים דלא הוו ערבים קבלנים אלא ערב סתם א"כ לפי דעת הרשב"א דבעי בערב שיבא הנא' לבן דעת ובזרוק מנה לים לא הכריע הרמ"א א"כ בשנים שקבלו פקדון ביחד נרא' דלית בי' דין ערב כיון דבש"ח לא מטא הנא' לשומרו וצ"ע. ולכן נראה כדברי רמ"א בתשובותיו סי' כ"ז ושם הוכיח דלא מיירי בקבלו הפקדון בסתם אלא שהתנה בהדיא וע"ש ברמ"א שכתב אע"ג דקי"ל שניים שלוו הם ע"ק הלואה שאני דיש להם בהלואה הנאה נכנסו בערבות אבל בפקדון מה הנאה אית להו דנימא דנכנסו בערבות ומה שכתבו הפוסקים שקבלו פקדון ביחד דהם ערבים או קבלנים מיירי שהתנה בהדיא כי האי דמתנה ש"ח להיות כשואל ע"ש. וא"כ מיירי שהתנ' להיות כשואל ובמתנה ש"ח להיות כשואל דבזה איכא הנאה ומה"ט מתנה ש"ח להיות כשואל בלא קנין בהאי הנאה וכמ"ש תו' שם דכשמתנה להיות כשואל סבורין העולם שהמשאיל לו בהאי הנאה משעבד נפשי' וע"ש וא"כ ה"ל מטא הנאה לבן דעת אבל בש"ח סתמא ליכא הנאה א"כ אפי' התנו בהדיא שיהי' ערבים לא מהני כיון דלא מטא הנאה לבן דעת אלא דמסתימת רמ"א בסי' ע"ז דסתם בשנים שקבלו פקדון ביחד דהוי ערבי' וע"ש ומשמע אפי' לא התנו להיות כשואל ולכן צ"ע:

(ו) אבל אם הרויח זמן מלוה על פי' והוא מתשובת הרשב"א סי' א' רכ"ה ז"ל שהרי אין הערב מתחייב בדין זה שהרי שנינו בפ' גט פשוט הרי שהי' חונק חבירו בשוק כו' שלא על אמונתו הלוהו ע"ש:

ובח"מ כתב ז"ל והנה באמת אף שאין משיבין את הארי מכל מקום תורה היא כי אין ראי' דומה לנדון דידן דבגמ' מיירי אם ערב בעד כל הקרן שלא בשעת מתן מעות אז אמרינן שלא על אמונתו הלוהו אבל אם אמר הרווח זמן לפ' ואני אתן לך הריבית ועל פיו הרחיב לפ' למה לא יתחייב הערב במה שנעשה על פיו כו' ועוד מה בכך שאין הערב מתחייב סוף סוף היא נהנית שנעשה צווי' שפ' נהנה על ידה שו"פ ומה לי תן פרוט' לפ' או הרוח זמן לפ' והנה אם היא אומרת הלוה לי מנה ואתן לך פרוטה אגר נטר אינה מתחייבת בפרוטה דהוי ריבית קצוצה ואפ"ה מתקדשת הואיל ונהנית א"כ ה"נ נהנית שהרחיב זמן לפ' על פי' ואולי הרשב"א בתשובה מיירי שערב גם בעד הקרן עכ"ל וכן הקשו בט"ז וב"ש ונראה דברי הרשב"א נכונים דמ"ש בח"מ מסברא דנפשי' דהא דערב בשעת מתן מעות אינו משתעבד היינו בעד הקרן אבל בעד הרחב' הזמן למה לא יתחייב הערב כו' הנה מבואר להדיא במרדכי דאפי' בעד הריבית כה"ג לא מחייב ע"ש פ' איזהו נשך בשם הראב"ן בענין המלצר דהיכא דישראל נעשה ערב בעד עכו"ם על הקרן ועל הריבית משתעבד בקרן בלא קנין דהוי בשעת מתן מעות אבל בריבית אינו משתעבד עד שקנו מידו דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות וע"ש והובא בב"י ודרכי משה בי"ד סי' ק"ע ומבואר דבריבית אין הערב משתעבד אעפ"י שהרחיב הזמן על פיו והתם תחלת הלואה הי' עפ"י הערב ואינו משתעבד אלא בקרן אבל לא בריבית כיון דאינו מחסר ממון על פיו וז"ב וכיון דערב לא משתעבד כה"ג בריבית א"כ צ"ל דלא משתעבד הערב אלא בהנאה שמוציא זה ממון על פיו אבל במה שמרחיב זמן על פיו לא הוי הנאה לערב א"כ קידושין דלא למדנו אלא מדין ערב והיכא דערב לא מהני בקידושין נמי לא מהני ודברי הרשב"א נכונים. ומיהו בהלוה על פי' אע"ג דקרן יוחזר לו מכל מקום